פריאון
|
פריאון | |||
|---|---|---|---|
 | |||
|
כללי | |||
| נוסחה כימית | CCl2F2 | ||
| שמות אחרים | די-כלורו-די-פלואורו-מתאן | ||
| מסה מולרית | 120.91 גרם למול | ||
| מראה | גז שקוף | ||
| מספר CAS | 75-71-8 | ||
|
פיזי | |||
| נקודת התכה | 157.7°C- | ||
| נקודת רתיחה | 29.8°C- | ||
| צפיפות | |||
| מסיסות | |||
| נקודת הבזק | |||
| נקודת התלקחות | |||
פְֿרִיאוֹן הוא גז בעל הסימון הכימי CCl2F2, המוכר גם בשם די-כלורו-די-פלואורו-מתאן. בעבר עיקר השימוש בגז זה היה במערכות מיזוג אוויר (פריאון 12), תרסיסים ומקררים. עקב השפעתו המזיקה לשכבת האוזון, נאסר השימוש בגז הפריאון במדינות מפותחות והשימוש בו מופחת בהדרגה במדינות מתפתחות.
מולקולת הפריאון, המורכבת מאטום פחמן, שני אטומי כלור ושני אטומי פלואור, היא עמידה ביותר ומגיעה לכן עד לשכבת הסטרטוספירה. שכבה זו מצויה בגובה 10-50 ק"מ מעל פני כדור הארץ וכוללת את שכבת האוזון.
כאשר מולקולת הפריאון מגיעה לשכבת האוזון היא נחשפת לקרינת השמש בתחום העל-סגול. בגובה זה עצמת הקרינה חזקה ביותר מכיוון שהיא עדיין איננה נבלמת על ידי שכבות הגז האטמוספיריות. האינטראקציה בין הקרינה למולקולת הפריאון גורמת לשחרור אחד מאטומי הכלור, אשר נקשר למולקולת אוזון ומפרק אותה.
אטום כלור אחד יכול לגרום לפירוק מולקולות אוזון רבות, והשפעתו נמשכת עשרות שנים[1].
שימוש בפריאון כסם
בתחילת שנות ה-2000 פשט בישראל השימוש בפריאון כסם הזייתי. שאיפת הגז בכמויות מתאימות מעוררת הזיות, אובדן שליטה על הגוף והרפיית שרירים, צחוק בלתי נשלט (בדומה לגז צחוק), אובדן תחושת המרחב ותופעות דומות. ההשפעה קצרה יחסית ונמשכת בין שניות בודדות לחצי דקה. השימוש בפריאון כסם נפוץ בעיקר בקרב בני נוער (משום קלות השגתו), ורבים מתו או נפצעו בעת השימוש בו, בדרך כלל כתוצאה מקפיצה או נפילה, אך לעיתים מדום לב או כוויות קור פנימיות. בנוסף לכך, שאיפת גז הפריאון עשויה לפגוע במיתרי הקול ואף להרוס אותם, בעקבות הקור הרב שנוצר בעת שחרור הגז ממכל לחץ.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: פריאון |
- פריאון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ קפאי פינס, מטהרי אוויר ומרעילי אטמוספירה, באתר "סנונית"
פריאון29500324Q12858303