המקיף את חברו

המקיף את חברו
(מקורות עיקריים)

תלמוד בבלי	תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף כ'
משנה תורה	משנה תורה לרמב"ם, הלכות שכנים, פרק ג', הלכה ג'
שולחן ערוך	שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קנ"ח, סעיף ו'

המקיף את חברו הוא סוגיה במסכת בבא בתרא המתייחסת למצב בו אדם (להלן: המקיף) בונה קיר סביב שדותיו המקיפות את שדה שכנו (להלן: הניקף), ובעקיפין חוסך משכנו את עלויות דמי הקיר שהיה צריך לבנות.

רקע כללי

ערכים מורחבים – זה נהנה וזה לא חסר, יורד לנכסי חברו שלא מדעתו

אדם הנהנה מנכסי חבירו וחבירו נפסד על ידי כך (אף באופן שיש לפטרו על הנזק מטעם אונס) צריך לשלם דמי הנאתו. שומת ההנאה נעשית לפי הערכה סבירה של המחיר אותו היה הנהנה מוכן לשלם עבור ההנאה. כאשר אדם השביח מרצונו את נכסי חבירו בלי לשאלו, אם הנכסים היו עומדים להשבחה, יש לראותו כשליח של הבעלים ולשלם לו שכר מלא כמקובל על עבודה זו, אך אם הנכסים לא עמדו לכך, מקבל רק את דמי הרווח שיצר בעבודתו.

אדם הנהנה מנכסי חבירו בלי לגרום לו הפסד, אין הבעלים רשאי לדרוש ממנו לשלם, מפני שכופין על מדת סדום, אולם במקרה שמעשיו של הנהנה מגלים את דעתו שמוכן להוציא כסף למטרה זו, יש לחייבו בתשלום על ההנאה.

גדירת השדה בגדר אבנים מועילה למנוע כניסת בהמות לתוכה, אך הדבר לא היה נהוג אצל כל בעלי השדות. יש שגדרו בגדר עץ פשוטה, ויש שהסתפקו בהעמדת שומר לתקופה שהיבול בשיאו.

במשנה

הַמַּקִּיף אֶת חֲבֵרוֹ מִשָּׁלשׁ רוּחוֹתָיו, וְגָדַר אֶת הָרִאשׁוֹנָה וְאֶת הַשְּׁנִיָּה וְאֶת הַשְּׁלִישִׁית, אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם עָמַד וְגָדַר אֶת הָרְבִיעִית, מְגַלְגְּלִין עָלָיו אֶת הַכֹּל

— משנה, מסכת בבא בתרא, פרק א', משנה ג'

פרשנות האמוראים במחלוקת התנאים

תחילת המשנה מדברת שאין לחייב את הגודר את חבירו משלשה כיוונים, שכן עדיין שדהו פרוצה מהצד הרביעי ולא קבל כל תועלת. רבי יוסי מוסיף, שאם גדר גם את הצד הרביעי עליו לשלם על כל ההנאה. נקודת המחלוקת בין דעת תנא קמא לדעת רבי יוסי היא סתומה, שכן גם מדברי תנא קמא יש לדייק שאם גדר את כל הצדדים על הניקף לשלם, ולכאורה אין כל מחלוקת ביניהם. בגמרא נאמרו בהסבר המחלוקת חמשה אופנים:

הסבר רב הונא

• לשיטת רב הונא נחלקו שלתנא קמא על הניקף לשלם רק "דמי קנים בזול", הסכום המינימלי שהיה צריך להוציא, ולרבי יוסי משתתף במחצית מכל הוצאות הבנייה.

בביאור המחלוקת כתב הרמב"ן שהמקיף נחשב כ יורד לנכסי חברו שלא מדעתו ונחלקו האם השדה הפנימית נחשבת כ'שדה העשויה ליטע' לענין הקפתה בגדר רגילה, וממילא חייב לשלם לו את כל ההוצאות, או שמא דין השדה כ'שדה שאינה עשויה ליטע', וממילא יכול לומר לו הניקף "טול עציך ואבניך ולך", וחייב לשלם לו רק את מה שנהנה בכל אופן בפועל - דמי שמירה או דמי קנים בזול.

הסבר חייא בר רב

• לשיטת חייא בר רב, נחלקו שלתנא קמא משלם הניקף דמי רק משכורת של שומר תבואה שחסך לעצמו, ולרבי יוסי משלם הניקף דמי קנים בזול.

להסבר זה נחלקו האם יכול הניקף לטעון שאין חפצו כלל בכותל וביכולתו לחסוך את העלויות על ידי העמדת שומר.

הסבר שלישי

• הסבר נוסף נאמר בגמרא, שלתנא קמא משלם למקיף רק את דמי הגדר בצד הרביעי, ולרב יוסי מגלגלים עליו לשלם גם את דמי שלושת הצדדים הראשונים.

בביאור המחלוקת כתבו הראשונים שני מהלכים:

• לפי רבינו יונה – האם כאשר יש המהנה נחסר ניתן לחייב את הנהנה בכל דמי ההנאה או רק בשיעור החסרון. במקרה זה רק הדופן הרביעית נחשבת חסרון כיון שנעשתה רק לצורך הניקף, ונחלקו אם אפשר לגלגל עליו ולחייבו בכל הנאתו.
• לפי רש"י נחלקו בענין אחר, האם מכיון שהניקף יצא זכאי מבית דין בשלושת הכתלים הראשונים וכבר פקעה זכותו של המקיף, לא ניתן לחזור ולחייבו עליה או שמא גם במקרה כזה ניתן לחזור ולחייבו עליה כיון שהתברר למפרע לאחר שנבנתה הכותל הרביעית, שהוא נהנה ממנה.

הסבר רביעי

• הסבר נוסף נאמר בגמרא, שלפי תנא קמא דווקא אם עמד ניקף וגדר את הרביעית הוא משלם לו את דמי שאר הכתלים, אבל אם עמד מקיף וגדר משלם לו הניקף רק את דמי הרביעית, ולפי רבי יוסי אין חילוק מי עמד וגדר את הרביעית.

• רבינו גרשום מסביר שלפי שיטה זאת נחלקו, שתנא קמא סובר שאין חיוב כלל לשלם על שלושת הכתלים הראשונים, כיון שיכול לטעון שאין חפצו כלל בגדר ולא בכל שמירה מסוג אחר, שכן ביכולתו לשבת ולשמור בעצמו, אלא אם כן גילה דעתו בפירוש על ידי בניית הכותל הרביעי, ולפי רבי יוסי אינו יכול לטעון כך.

נמצא לפי זה, המחלוקת היא האם צריך גילוי דעת מצד מקבל ההנאה כי ההנאה שווה לו כספית, או לא. אבל קיימת הסכמה כי על הגדר הרביעית שנבנתה במיוחד עבור הניקף, חייב הניקף לשלם מכיון שהוצאה זו נכללת בגדר "זה נהנה וזה חסר" שלכל הדיעות חייב לשלם.

הסבר חמישי

• שיטה נוספת, שנחלקו אם דווקא בעמד ניקף וגדר את הרביעית (שאז גילה את דעתו שהוא רוצה את הכתלים הראשונים) הוא משלם חלק מההוצאות, אבל אם עמד מקיף וגדר - לא (-דעת רבי יוסי), או שבין כך ובין כך משלם (-דעת תנא קמא).

לפי זה, המחלוקת היא האם צריך גילוי דעת מצד מקבל ההנאה כי ההנאה שווה לו כספית, או לא.

גדר החיוב

הראשונים מסבירים שמדובר במקום שאין חיוב לבנות גדר מדין היזק ראיה, כגון בבקעה ובמקום שלא נהגו לגדור, שכן בגמרא מפורש שמדין זה נהנה וזה לא חסר ולא מדין היזק ראיה. ונחלקו הראשונים באיזה קיר מדובר.

• לפי רש"י בסוגיה זאת, מדובר בקיר הפנימי המפריד בין המקיף לניקף.
• לפי הרמב"ן, וכן לפי רש"י במסכת בבא קמא מדובר בקיר החיצוני המקיף את כל השטח המשותף למקיף ולניקף, ולשיטתו החיוב של 'נהנה' במקרה זה, הוא כעין דין יורד לנכסי חברו שלא מדעתו ובנה שחייב לשלם את ההוצאות.

הלכה למעשה

בשולחן ערוך נפסק כי בין המקיף הקיף את שדה חבירו ברוח הרביעית, ובין אם הניקף השלים את בנין הקיר הרביעי, חייב הניקף לשלם חלק מכל שאר ההוצאות מכיון שהוא נהנה מהם. הרמ"א מוסיף, שכל זה רק אם הגדר היא בין המקיף לניקף, אבל אם המקיף גדר את הגדר החיצונית שמקיפה את שדותיהם, אין הניקף חייב לשלם, אלא אם כן גילה דעתו שחפץ הוא בגדר על ידי שהשלים את בנייתה, וגם אז חייב לשלם רק את הההוצאה היתירה שנגרמה למקיף על ידי ריבוי השטח המוקף, בגלל שדה הניקף שבין שדות המקיף.

דוגמאות למעשה

• דיירי בנין החליטו לחדש את מראהו החיצוני של הבניין, באמצעות טיוח, שתילת צמחים, ריצפו את החזית, ותיקנו מנורות בכניסה לבניין, אך אחד מהדיירים סירב להשתתף בהוצאות, מכיוון שהוא טען שאין לו שום צורך בשיפוצים, ואכן הוא לא השתתף בהוצאות.

לאחר שהסתיימו השיפוצים, פרסם השכן שסירב להשתתף בהוצאות, מודעה בעיתון בה הוא הציע את דירתו למכירה או להשכרה, ובשולי המודעה כתב שהדירה שוכנת בבניין משופץ ומפואר בחזיתו כולל לובי מפואר. כשראו זאת השכנים, הם ראו בכך גילוי דעת מצד השכן כי חידוש הבניין הוא בעל ערך כספי עבורו, והם תבעו את השכן להשתתף בהוצאות. הדבר דומה למקיף את חבירו כשהלה גילה את דעתו שיש לו רווח כספי בהוצאת הכותל.

• שכן בקומה תחתונה הרחיב את דירתו, מה שהעניק לדייר העליון שטח נוסף לדירתו, בו יכול להשתמש בתור מרפסת.

בשני המקרים הנזכרים, חייב השכן הנהנה לשלם. בניגוד למקרה של המקיף את חבירו, בו יש צורך בחיסרון למוציא ההוצאות הכספיות בגלל השכן, כאן למרות שההוצאה לא גדלה יותר בגלל השכן שלא השתתף בהוצאות, הרי שבמקרה כזה שמדובר בשדה העשויה ליטע, כלומר תועלת וודאית שאין עליה חולק, אזי הכלל הוא שכל דבר ששני שותפים נהנים ממנו על שניהם להשתתף בהוצאות. אך אם ברור שהשכן לא עתיד להשתמש בשטח והוא גם מחה על כך מראש, לא ניתן לחייבו בהוצאות.

• שכן בקומה עליונה שהרחיב את דירתו, מה שמאפשר לדייר התחתון להשתמש בו בתור גג. אך הדייר התחתון טוען שאינו חייב להשתתף בהוצאות הגג, מכיון שמבחינתו די בגג העשוי מפלסטיק או חומר זול אחר.

במקרה כזה פסק הרב על בסיס הנתיבות המשפט, שמוכיח מדברי הרמב"ן והנימוקי יוסף, שבמקרה שהשכן סומך על כותל חבירו ומשתמש בו בפועל, אין לו יכולת להשתמט מתשלום חצי מהעלויות, מכיון שבכך הרי הוא רוצה לזכות בחצי מהקיר שיהיה שלו.

פסקו של הנודע ביהודה בענין חסכון הוצאות הדפסה

מכונת דפוס

בפתחי תשובה מביא בשם שו"ת נודע ביהודה שלפניו הובא דיון בין שני בני אדם, האחד שמכונה בשם ראובן שחיבר פירוש על התלמוד סדר נזיקין וסדר קדשים, והלך אל שמעון המדפיס, וסיכם איתו על סך מסויים שתמורתו ידפיס לו שמעון את שני הסדרים בתלמוד עם פירוש רש"י ותוספות ופירושו של המחבר הנ"ל למטה. לשם כך שילם גם שמעון עלויות עימוד והכנת תבנית האותיות להדפסה באמצעות לוחות הדפסה. לאחר מכן ניצל שמעון המדפיס את ההזדמנות, והשתמש באותם לוחות להדפסה רק ללא פירושו של ראובן. כאשר שמע מכך ראובן הוא תבע את שמעון לדין תורה שישתתף עימו בהוצאות ההדפסה מדין זה נהנה וזה לא חסר.

בתחילה צידד הנודע ביהודה לתלות את התשלום בשאלה הבאה: אם התשלום באותו מקרה היה על העסקה בשלימותה - שראובן שילם לשמעון סכום מסויים על מנת שיסדר בעצמו את הוצאות ההדפסה עם בעלי המלאכה, המעמד והמדפיס, ואם כן יכול שמעון לטעון שהמחיר שאותו העניק לראובן היה בשקלול הרווח שיהיה לו מהדפסת הספר לעצמו בלי פירושו. אבל אם התשלום היה על העבודה, כלומר שראובן שילם את הסכום בהתאם להוצאות התשלום שמוענק לכל אחד מאנשי המקצוע, נמצא שראובן הוא זה ששכר את בעלי המקצוע והם הנפיקו את העבודה עבורו ישירות, וממילא נמצא שמעון נהנה מעלויות הוצאותיו של ראובן, ומכיון ששמעון בוודאי הוציא מכיסו כסף נוסף בהוצאות ההדפסה על עלויות הנייר, הוא מוכיח בכך שהדפסת התלמוד הינה רווח ששווה לו להוציא עבורה הוצאות כספיות, בדומה ל"אם עמד ניקף ובנה את הרביעית", והכלל הוא שבמקרה כזה "מגלגלין עליו את הכל". אך הוא חזר בו מדעה זאת, מכיון שהסברה שגילוי דעת מועילה כדי לחייב את כל הוצאות המהנה, מבוססות על דברי התוספות, ודין זה כרוך בתנאי נוסף, שעל ידי ה'נהנה' נגרמו ל'מהנה' הוצאות יתירות, ואילו כאן ראובן לא נאלץ להוציא סכום כסף נוסף בגלל שימוש שמעון בלוחות ההדפסה.

אך בסופו של דבר פסק הנודע ביהודה שבין כך ובין כך יש לחייב את שמעון להחזיר לראובן חלק מהוצאות ההדפסה, מכיון שמקרה זה הינו "זה נהנה וזה חסר", מכיון שהש"ס שמכר שמעון מתחרה עם ראובן על הש"ס שהוא מכר כפי שהודפס יחד עם פירושו, וממילא נחשב ראובן לנחסר מחמת הנאתו של שמעון, ובמקרה כזה הכלל הוא שהנהנה חייב לשלם את כל הוצאות ההדפסה.