המפלגה השלישית (הקיסרות השנייה)
| מדינה | הקיסרות השנייה |
|---|---|
| תקופת הפעילות | 1863–הווה (כ־161 שנים) |
| אידאולוגיות | שמרנות ליברלית, רפורמיזם מידתי, מונרכיה חוקתית |
המפלגה השלישית (בצרפתית: Le Tiers Parti - "לה טייר פארטי") התארגנה בימי הקיסרות השנייה של צרפת, בשנת 1863 כקבוצת פוליטיקאים בעלי השקפות מתונות ("שמרנים ליברלים") מקרב חברי "האיחוד הליברלי". היא קמה בעקבות הבחירות בשנת 1863 כברית של רפובליקנים מתונים שבחרו בפשרה עם הקיסרות ובונפרטיסטים ליברלים .[1] מפלגה זו הפכה לזרם המרכזי במחנה ה"רפובליקני". נהגו לכנותה "המפלגה השלישית" החל משנת 1864. "המפלגה השלישית" דחתה את הלוחמנות האופוזיציונית השיטתית של שאר הרפובליקנים. היא השלימה עם שלטון בית בונפרטה אך התנגדה לסגנון האוטוריטרי (סמכותני) של הקיסר נפוליאון השלישי וביקשה להגביל את שליטתו הפרסונלית. בסופו של דבר המפלגה השלישית הייתה מיוצגת על ידי גרעין של כארבעים חברי הגוף המחוקק שהתחלקו לארבע סיעות עיקריות:
- מועמדים רשמיים ליברלים - כמו ז'ול בראם, אז'ן שוואנדייה דה ואלדרום
- מועמדים התומכים בממשלה, בעלי רעיונות קלריקליסטיים ופרוטקציוניסטים - כמו למשל, קולב-ברנאר, פלישון.
- עצמאיים בעלי זיקה לאורליאניסטים
- עצמאיים בעלי דעות רפובליקניות - כמו אמיל אוליבייה
-
אמיל אוליבייה -
אדולף טייר
האידיאל המוצהר של המפלגה הייתה בסופו של דבר המונרכיה החוקתית, שהייתה אמורה להעניק לגוף המחוקק (בית הנבחרים) שליטה רחבה על הממשלה. המפלגה תמכה ברפורמיזם מידתי, שנועד להבטיח שלום חברתי ושמירת הסדר.[1] אדולף טייר, אורליאניסט, נשאר מחוץ למפלגה הזאת, אבל הייתה לו השפעה רבה בה הודות לכמה מקורבים שהיו חברים בה. העם, המודע למשחק הפוליטי, ראה משמעות במשחק החרוזים Thiers - tiers (טייר - כלומר אדולף תְיֶיר, "טְיֶיר" - כלומר "השלישית"). אכן טייר ניסח למעשה את העקרונות שבמצע המפלגה בנאומו ב-14 בינואר 1864: הוא דרש את כיבוד זכויות היסוד - "חמש החירויות הגדולות" או "ההכרחיות", דהינו חופש הפרט, חופש הדעה והביטוי (מכאן - חופש העיתונות), חופש הבחירות וביטול "המועמדויות הרשמיות" מטעם המדינה, חופש הפיקוח על ידי נציגות האומה (כולל הזכות להעלאת שאילתות בפני שרי הממשלה בגוף המחוקק), הזכות החופשית של הרוב הפרלמנטרי לנווט ולנהל את פעולות הממשלה (כלומר - משטר פרלמנטרי עם אחריות מיניסטריאלית)[1] כיבודן של זכויות היסוד. בשלב הליברלי של הקיסרות המפלגה התארגנה וכוחה התחזק עם כל מערכת בחירות. בינואר 1866 מאוכזבים מהעדר רפורמות חדשות, נציגי המפלגה השלישית הציגו תיקון שדרש "התקדמות מושכלת של המוסדות"[2]
הבחירות משנת 1869 הביאו אותה לשלטון. הרפובליקנים זכו ב-3,333,000 קולות, בעוד מועמדי הממשלה - 4,438,000. בפריז 234,000 הצביעו בעד הרפובליקנים ורק 77,000 בעד נציגי הממשלה. המגמה "העצמאית דינסטית" או "שמרנית ליברלית" המיוצגת על ידי "המפלגה השלישית" זכתה בניצחון. המפלגה השלישית זכתה בגוף המחוקק ל-125 מושבים, הבונפרטיסטים הסמכותנים - 97, האורליאניסטים בהנהגת אדולף טייר-40 והרפובליקנים הרדיקלים -30, מתוך 292 מושבים. נפוליאון השלישי ביצע חילופי גברי בממשלה תחת הנהגתו של הרוזן שאסלו-לובה וקידם בקיץ 1869 שורה של צעדי ליברליזציה. הן כללו:חנינה לאסירים פוליטיים, אישור עצמאות הגוף המחוקק שקיבל זכות לשאילתות, ליזום חוקים, להצביע על התקציב וגו', הסנאט זכה גם הוא לזכות לשאילתות ודיוניו הפכו לפומביים.[3]
ב-27 בדצמבר 1869 מינה הקיסר את אמיל אוליבייה לראש ממשלה. אוליבייה הרכיב את הממשלה ב-2 בינואר 1870. עדיין לא היה ראש ממשלה במלוא הסמכויות אלא ראשון בין השרים. השרים נשארו אחראים בפני הקיסר בלבד. ממשלת אוליבייה ביצעה בהמשך טיהור בקרב פרסונל הפרפקטורות. במשאל העם ב- 8 במאי 1870 אישר העם חוקה חדשה, שנחשבה ההישג החשוב ביותר של ממשלת אוליבייה. חוקה זו הפכה את הקיסרות השנייה של נפוליאון השלישי למונרכיה פרלמנטרית בדומה למונרכיה של יולי מכאן ואילך השרים היו אחראים לא רק בפני הקיסר אלא גם בפני שני בתי הפרלמנט. על ידי סנאטוס קונסולטום ב-8 בספטמבר 1870 אושר מעמד בתי הפרלמנט כיוזמי חוקים ובעל זכויות לשאילתות ללא הגבלה.
קישורים חיצוניים
- Alfred Darimon Le Tiers parti sous l'Empire,E.Dentu, Paris 1887 Internet Archive
- הקיסרות השנייה - פרק ב: הקיסרות הליברלית - שיא הקיסרות השנייה 1866-1860 באתר להיסטוריה צרפתית של פייר מונטיי Pierre Monteil, Histoire-fr.com 2004-2014
Le Second Empire:L'Empire libéral - L’apogée du second Empire
Pierre Monteil Le second Empire sur le déclin (1866 à 1870)
- 1989 Alain Plessis The Rise and Fall of the Second Empire 1852-1871 Cambridge University Press ,
הערות שוליים
30261146המפלגה השלישית (הקיסרות השנייה)