הליוגרף
-2.jpg)
הליוגרף (מיוונית: הליוס - השמש, גראפין - כתיבה) הוא מכשיר המשמש ליצירת קשר על ידי הטלת הבזקי אור קצרים של קרני השמש באמצעות מראה. שפת הקשר היא קוד מורס.
פעולה
הבזקי האור נוצרו על ידי שינוי מהיר של זווית המראה שבמכשיר או על ידי הסתרת המראה וגילויה בעזרת מנוף שהפעיל תריס מכני. זה מכשיר קשר פשוט, נייד ויעיל ביותר לטווח של עד כ-50 ק"מ. שפת הקשר הייתה כאמור קוד המורס שהתבסס על קווים ונקודות או בהמרה להליוגרף - בהבזקי אור קצרים וארוכים. המכשיר היה נפוץ ביותר בכלי שיט שונים לתקשורת פשוטה מהירה ויעילה. באניות השתמשו באותו עיקרון גם בתנאי ראות קשים או ללא שמש עם הפעלת מקור אור מלאכותי.
המכשיר מכיל כמתואר מראה הניתנת להזזה (או להסתרה) על ידי מנוף ידני (נוח לפעולה מהירה) וכמו כן כוונת כלשהי המאפשרת כיוון מדויק של אור השמש המוחזר מהמראה אל הנקודה בה נמצא הצופה. עוצמת אור השמש המוחזר מאפשרת לתקשר באור יום לטווח של עד כ-50 קילומטר בעזרת אנשים מאומנים בשידור וקליטה של אותות מורס.
המשתמשים העיקריים במכשיר היו יחידות צבאיות, אזרחים שעשו בו שימוש לצורך סקרים שונים, כלי שיט וכן שימש בצורה טובה יערנים.
תנופה גדולה לשימוש במכשיר נעשתה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, בעיקר ממספר סיבות: 1) מכשירי האלחוט עדיין לא היו קיימים. 2) השימוש בו היה פשוט ולא הצריך מקורות אנרגיה מלאכותיים. 3) המכשיר היה זול יחסית לבנייה ופשוט לשימוש.
ציוד זה היה תקני בצבא בריטניה מסוף המאה ה-19 ועד 1960, ובצבא פקיסטן עד 1975. שיא המרחק לתקשורת הליוגרף הושג בארצות הברית והגיע לכ-300 ק"מ.
להליוגרף יתרונות חשובים לתקשורת צבאית:
- תקשורת לטווח רחוק.
- ציוד קל משקל.
- אין צורך במקור אנרגיה מלאכותי.
- אין כמעט אפשרות של האזנת סתר (רק מי שנמצא במסלול הקרן יכול לקבל את המידע).
היסטוריה והרקע לשימוש במכשיר
כבר בתקופת בית שני היה נוהג להודיע באמצעות משואות אור מירושלים עד בבל על תחילת מועדים שונים. השימוש באור להעברת מידע התפתח במיוחד ערב מלחמת העולם הראשונה. בתקופה זו, במלחמת העולם הראשונה נזקקו הצבאות לתקשורת בטווחים שונים. בטווחים הקרובים הקשר התבסס על תקשורת קווית של טלפוני שדה. התקשורת האלחוטית לטווחים הרחוקים עדיין לא הייתה קיימת ואת מקומה תפס מכשיר ההליוגרף.
שימוש צה"לי
רוב האלחוטנים שהוכשרו בקורסי האלחוט של ההגנה למדו את השימוש במכשיר ההליוגרף. המכשיר היה בקיבוצים רבים בתחילת שנות ה-40 ושימש ליצירת קשר בצורה יעילה מאד.
כך, למשל, במלחמת העצמאות, ביום השלישי לקרבות ביד מרדכי, כאשר לא הייתה אפשרות להטעין את המצברים של מכשיר הקשר האלחוטי, עלו הקשריות למגדל המים וביצעו את התקשורת בעזרת פנס צבאי פשוט עם מטה חטיבת הנגב בניר עם במרחק של כ-10 ק"מ.
דוגמה נוספת - על גג מגדל המים (בית הספר ויצמן) בהרצליה הוקמה תחנת תקשורת של סניף ההגנה בהרצליה, בה נעשה שימוש בהליוגרף לשם איתות אור. התחנה הופעלה על ידי צעירי המושבה והפכה את הרצליה לחולייה חשובה ברשת הקשר של ההגנה. בימי חירום או מתיחות פעלה התחנה במשך כל שעות היממה.
עיריית תל אביב הציבה לוחית זיכרון במקום בו הייתה תחנת איתות ראשית בתל אביב (פנסים והליוגרף) בשנים 1936–1939 על גג בית שהיה אז המקום הגבוה ביותר בתל אביב ברחוב אחד העם 84.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: הליוגרף |
