הכיבוש הרומי של בריטניה
 | ||||||
| תאריכים | 43–84 (כ־41 שנים) | |||||
|---|---|---|---|---|---|---|
| תוצאה | ניצחון רומי, כיבוש רוב האי הבריטי, ביסוס פרובינקיה בריטניה | |||||
| ||||||
הכיבוש הרומי של בריטניה התרחש על פני מספר פלישות ומערכות של האימפריה הרומית כנגד שבטים קלטים בריטונים ששכנו בבריטניה; החל מהפלישה של קלאודיוס ב-43 לספירה ועד להשלמת כיבוש רוב חלקי האי במערכות של גנאיוס יוליוס אגריקולה שהסתיימו ב-84 לספירה.
במהלך 43 שנים של התפשטות הדרגתית שהחלה בדרום-מזרח בריטניה והגיעה עד לחומת אדריאנוס בצפון, האימפריה הרומית ביססה את פרובינקיה בריטניה כחלק מהאימפריה הרומית שהתקיימה למשך כארבע מאות שנים עד לעזיבת השלטונות הרומים את האי בתחילת המאה ה-5[1]. בשנים הראשונות קרטקוס עמד בראש השבטים הקלטים שנלחמו בפלישה הרומית עד שנתפס והוגלה ב-51, לאחר מכן בשנים 60–61 הובילה בודיקיאה מרד משמעותי אך כושל בשלטון הרומי. עד שנת 77 הושלם כיבוש אזורי אנגליה וויילס וגנאיוס יוליוס אגריקולה הוצב בתור המושל וב-80 יצא למערכה בקלדוניה בצפון (סקוטלנד של ימינו), אך הרומים לא הצליחו להחזיק בצפון לאורך זמן וב-122 הוקמה חומת אדריאנוס להגן על הגבול[2].
רקע
ערך מורחב – פלישות יוליוס קיסר לבריטניה
המגע הרומי המשמעותי הראשון עם בריטניה הגיע בצורה של פלישותיו של יוליוס קיסר בשנים 54 ו-55 לפנה"ס[2]. גיחות אלו, אף שלא נועדו ככיבושים קבועים, הקימו יחסי מסחר ודיפלומטיה בין רומא לשבטים הקלטים בדרום בריטניה. דיווחיו של קיסר על משלחות אלה, סיפקו לעולם הרומי את התיאור המפורט הראשון על האי ותושביו. למרות האופי המוגבל של המגעים הראשוניים הללו, הם הציבו את הקרקע להתעניינות רומית עתידית בבריטניה.
בעשורים שלאחר מסעותיו של קיסר, הקיסר אוגוסטוס שקל לפלוש לבריטניה במספר הזדמנויות בין 34 ל-25 לפנה"ס. עם זאת, האתגרים הלוגיסטיים של יציאה למערכה מרוחקת ומשמעותית שכזו הובילו אותו לנטוש תוכניות אלו. רק מאה שנים מאוחר יותר, תחת הקיסר קלאודיוס, תפתח רומא בפלישה בקנה מידה מלא בבריטניה.
מערכות לכיבוש בריטניה
פלישת קלאודיוס (43–47)
הגנרל הרומי אולוס פלאטיוס פיקד על כוח פלישה, שהורכב מארבע לגיונות חיל רגלים כבד (הלגיון השני אוגוסטה, הלגיון התשיעי היספנה, הלגיון הארבעה עשר גמינה והלגיון העשרים ולריה ויקטריקס) שמנו ביחד 20,000 חיילים, בנוסף למספר דומה של חיילי עזר ופרשים, מה שהביא את כוח הפלישה לכ-40,000. הארגון שנדרש להעביר כוח כה גדול של אנשים, חיות ואספקה היה עצום. הצי הרומי נזקק כנראה לצי של בין 700 ל-1,000 ספינות תובלה וספינות מלחמה לצורך המשימה[1].
הצבא הרומי נתקל בהתנגדות משמעותית מצד השבטים הברטונים, במיוחד שבט הקטובלאונים בראשות קרטקוס. עם זאת, הטקטיקה, המשמעת והציוד הנעלה של הכוחות הרומאים התבררו כמכריעים. בתוך חודשים חצו הרומאים את התמזה וכבשו את היישוב קמולודונום (כיום קולצ'סטר) מעוזם של שבט הקטובלאונים, שהפך לקולוניה הרומית הראשונה בבריטניה. הקיסר קלאודיוס עצמו ערך ביקור קצר בבריטניה בשלב הראשוני הזה של הכיבוש, נוכחותו הייתה בעיקרה כדי לקשור את עצמו לניצחון, אך היא הדגישה את החשיבות שייחסה רומא לפרוביניקה החדשה. לאחר כיבשו קמולודונום, חזר קלאודיוס לרומא כדי לחגוג את ניצחונו, והשאיר את אולוס פלאטיוס להמשיך במערכה.
במהלך השנים הבאות, השליטה הרומית התרחבה במהירות ברחבי דרום בריטניה. עד שנת 47 לספירה, חלק גדול מהשטח שממזרח לסוורן ומדרום להאמבר היה נתון לשליטה רומאית. עם זאת, במערב, האזורים ההרריים של ויילס התגלו כמאתגרים במיוחד, כאשר שבטים כמו הסילורים והאורדוביקים המשיכו בהתנגדות עזה כנגד ההתקדמות הרומאית. גבול הפרובינקיה הרומית בבריטניה התקבע סביב 47 לאורך דרך פוס, שככל הנראה כללה סוללת הגנה כנגד השבטים הקלטים ממערב ומצפון שטרם נכבשו[3].
התרחבות בצפון ובוויילס (47–60)
בסוף שנת 47 החל המושל החדש פובליוס אוסטוריוס סקאפולה, במערכה נגד השבטים במערב האי (בוויילס ואזור צ'שייר של ימינו. הסילורים של דרום מזרח ויילס גרמו לבעיות ניכרות לאוסטוריוס והגנו בחירוף נפש על גבול שטחם, קרטקוס עצמו הוביל מערכת גרילה אך הובס לבסוף בקרב בשטחי האורדוביקים (צפון-מערב ויילס). קרטקוס הצליח להמלט וחיפש מפלט אצל שבט הבריגנטים ששכנו בהרי הפניין, אך המלכה שלהם קרטימנדואה מסרה אותו לידי הרומאים.
אוסטוריוס מת ב-52 והוחלף על ידי אולוס דידיוס גאלוס שייצב את השליטה הרומית לאורך גבול ויילס (הגבול הנוכחי) ונמנע ממערכות צבאיות נוספות בשטחי פנים ויילס ההרריים, זאת משום שהקיסר קלאודיוס רצה להימנע ממלחמה קשה וממושכת עבור רווח חומרי מועט. כאשר נירון הפך לקיסר בשנת 54, הוא מינה את קווינטוס וראניוס כמושל שהיה בעל ניסיון בהתמודדות עם השבטים ההרריים באנטוליה. וראניוס ויורשו גאיוס סואטוניוס פאולינוס פתחו במערכה מוצלחת ברחבי צפון ויילס, והרגו דרואידים רבים כשפלש לאי אנגלסי בשנת 60. הכיבוש הסופי של ויילס נדחה עם זאת כאשר פרץ מרד נרחב בהנהגתה של בודיקה, מה שאילץ את הכוחות הרומים לחזור לדרום-מזרח.
מרד בודיקיאה (60–61)
אחד האתגרים המשמעותיים ביותר לשלטון הרומי הגיע בשנים 60-61 לספירה עם המרד בראשות בודיקיאה, מלכת שבט האיסני. בעקבות התעללות מצד פקידים רומיים, בודיקה גייסה כמה שבטים במרד שאיים לדחוף את הרומאים מחוץ לבריטניה. המורדים כבשו ושרפו את היישובים הרומאים החשובים בהם קמולודונום, לונדיניום (לונדון) וורולמיום (סנט אולבנס), והסבו אבדות כבדות לאוכלוסייה הרומית (עם הערכה של כ-75,000 הרוגים). עם זאת, המושל הרומי גאיוס סואטוניוס פאולינוס הביס בסופו של דבר את כוחותיה של בודיקיאה בקרב דרך ווטלינג[4].
מערכות גנאיוס אגריקולה (77–84)
גנאיוס יוליוס אגריקולה מילא תפקיד מכריע בכיבוש בריטניה, הוא כיהן כמושל משנת 77 עד 84. תחת פיקודו, הכוחות הרומאים יצאו למספר מערכות ברחבי האי שהרחיבו באופן משמעותי את השליטה על רוב בריטניה וחיזקו את האחיזה הרומאית באי. עם עלייתו לתפקיד מושל הפרובינקיה, גילה אגריקולה שהשבטים האורדוביקים ששכנו בצפון ויילס השמידו למעשה את כוחות הפרשים הרומיים שהוצבו בשטחם. מיד כשנודע לו על כך הוא נע לכיוונם והביס אותם. לאחר מכן, הפנה אגריקולה את מאמצי המלחמה אל עבר אנגלסי (צפון-מערב ויילס), הכניע את האי כולו והכפיף אותו למרותה של רומא, זאת לאחר שגאיוס סואטוניוס פאולינוס ניסה לבצע מהלך דומה שנעצר בשנת 60 עם פרוץ מרד בודיקיאה. אגריקולה גם הרחיב את תחומי השלטון הרומי צפונה אל תוך קלדוניה (כיום בסקוטלנד המודרנית). בקיץ 79, הוא קידם את צבאותיו אל שפך הנהר טאוס, והקים מספר מבצרים לאורכו[5].
אגריקולה הנהיג רומניזציה נרחבת של אוכלוסיית הפרובינקיה, עודד קהילות רבות לבנות עיירות על פי דגם העיר הרומית והדקומנוס והעניק חינוך רומי מסורתי לבני האצולה הילידית[5].
השלטון הרומי בצפון
בעקבות המערכה של אגריקולה, המאמצים הרומיים לאבטח את הצפון הרחוק של בריטניה היו אומנם מוצלחים, אך לא החזיקו לאורך זמן. במשך השנים הכוחות הרומים נסוגו בהדרגה מצפון סקוטלנד, ונטשו ביצורים מרכזיים כמו אינכטותיל ורכס גאסק. עד שנת 87 לספירה, רומא ביססה את אחיזתה בבריטניה על ידי ביסוס דרך סטנגייט כגבול וצמצמה בהדרגה את נוכחותה הצבאית מעבר לה. ההתפשטות הרומית צפונה התחדשה תחת הקיסר אנטונינוס פיוס, מה שהוביל לבניית חומת אנטונינוס ב-142, אך הרומאים חזרו בסופו של דבר לחומת אדריאנוס החזקה יותר[6].
ניסיונות מאוחרים יותר להכניע את סקוטלנד כללו משלחות גדולות של הקיסר ספטימיוס סוורוס בשנת 209, אך אלה התבררו כיקרות, והרומאים חזרו אל חומת אדריאנוס. השליטה הרומית מעבר לחומה הסתמכה על סחר, דיפלומטיה ופלישות צבאיות מדי פעם, זאת מבלי לבסס דומיננטיות רומית מתמשכת.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- ציר הזמן של כיבוש בריטניה באתר History of Britain.
לקריאה נוספת
- Graham Webster, The Roman Invasion of Britain, London: Routledge, 1993, מסת"ב 0-415-21828-4
- Peter Wilcox, Men at Arms 158 - Rome's Enemies (2) - Gallic and British Celts, London: Osprey Publishing, 1985, מסת"ב 0-85045-606-1
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 The Roman invasion of Britain: The earliest campaigns, AD 43–7, English Heritage
- ^ 2.0 2.1 N.S. Gill, Roman British Timeline, ToughtCo., 20 בפברואר 2020
- ^ Webster, 1993, עמ' 123.
- ^ Ben Johnson, Timeline of Roman Britain, Historic UK
- ^ 5.0 5.1 Gnaeus Julius Agricola, Roman Britain
- ^ Britannia, UNRV
הכיבוש הרומי של בריטניה39920498Q1258062