מרד הר הלבנון
| תאריכים | 23 במאי 1860 – 11 ביולי 1860 (7 שבועות ויום) | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | הר הלבנון, בקאע, הגליל ודמשק | |||||||||
| ||||||||||
מרד הר הלבנון (המכונה גם מלחמת האזרחים בסוריה 1860) היה סכסוך אזרחי בהר הלבנון במהלך השלטון העות'מאני בשנים 1860–1861, שבו נלחמו ביניהם בעיקר דרוזים ונוצרים מקומיים. בעקבות ניצחונות דרוזים מכריעים וטבח נגד הנוצרים, הסכסוך התגלגל לחלקים אחרים בסוריה העות'מאנית, ובמיוחד לדמשק, שם נהרגו אלפי תושבים נוצרים על ידי אנשי מיליציה מוסלמים ודרוזים. הלחימה הביאה להתערבות צבאית בינלאומית בהנהגת צרפת.
המרד
האיכרים המארונים אשר ישבו במרכז הר הלבנון ודוכאו, בצורה אכזרית, דרשו שוויון זכויות לאיכרים בשם ה"ח'ט-י הומאיון" (או: "ח'ט'י שריף של גילח'אנה" - מסמך מטעם האימפריה המבטיח את שוויון כל האזרחים בממלכה), ופתחו במרד, בשנת 1858. לאחר זמן מה עמד בראש המרד טאניוס שאהין (אנ'), נפח ואחד ממנהיגי המארונים, יוסֻף כַּרַם.
טאניוס שאהין היה, למעשה, הגורם שליבה, התסיס והוביל את המרד. הוא התחיל את המרד במוקטעת כסרואן, ולאחר מכן השתלט (לעיתים מזומנות גם בדרכים דיפלומטיות) על אזור הצפון. לאחר שהשתלט על צפון הר-הלבנון שלח טאניוס שליחים מטעמו לכיוון מרכז הר-הלבנון, במטרה לגייס כפרים נוספים למרד. אולם בגלל היות אוכלוסיית הכפרים מעורבת מבחינה אתנית, כאשר השליטים דרוזים והאיכרים מארונים, הפכה המרידה באזור זה ממרד מעמדי למלחמה עדתית-דתית (1860). במהירות עוצבו שני המחנות בלבוש "חדש": השייח'ים הדרוזים מול האיכרים המארונים.
בתחילה צלחה ידיהם של המארונים בהנהגתו של טאניוס שאהין. המארונים צעדו ממחוז כסרואן אל מחוז אל-מתן המעורב וביחד עם תושבי האזור הבריחו את הדרוזים הלא מאורגנים מבתיהם והציתו אותם באש.
אך הדרוזים בעלי המסורת הצבאית המפוארת - עברו לשלב הבא של הלחימה: עם הצטרפות דרוזים מאזור החורן, מתואלים, בדואים ומוסלמים אחרים הם התחילו לטבוח בזה אחר זה בתושבי הכפרים המארונים באזורים המעורבים שנפגעו. לעיתים קרובות אף הצטרפו אליהם כוחות צבאיים עות'מאניים ששהו בשטח, או נשלחו "להפריד בין הצדדים היריבים".
מן הכפרים עברו הדרוזים לעיירות ומן העיירות לערים. זה אחר זה נפלו הכפרים והעיירות כפרי בשל לידיהם של הדרוזים. הדרוזים מצדם לא פסחו בטבח גם על הנוצרים היוונים-אורתודוקסים, בני בריתם לשעבר.
באמצע שנת 1860, "נעלם" טאניוס שאהין מהנהגת המלחמה הבין-עדתית, כפי שאפשר ללמוד מחיבור של עד אלמוני (שכינויו הוא סווניר) שכתב: "אין שומעים עוד על טאניוס שאהין; ההוכחה החותכת על המפנה הראשון [בקרבות] החזירה אותו לאפילה, אשר ממנה לא היה צריך לצאת לעולם".
לטאניוס שאהין אמנם הייתה עדנה בצורת "חזרה" קצרה לזירת המאבק שהתבטאה בקרב בעוצמה קטנה: טאניוס התייצב בראש כוח קטן (שאותו ארגן "בשם הדת הנוצרית") ויצא למלחמה ממוקדת במתואלים (השיעים). אבל מלחמה זו לא צלחה (מעורבותו של טאניוס שאהין בפרשה אפופת מסתורין ומוטלת בספק).
התערבות חמש המעצמות (רוסיה, פרוסיה, אוסטריה, צרפת ובריטניה) בנעשה בהר הלבנון התרחשה רק כאשר החל המרד להתפשט לדרום הר-הלבנון ולסוריה השכנה. בסוף אותה שנה אמורות היו כל המעצמות לשלוח חילות מצב מטעמן לשם הרגעת הכוחות הלוחמים. לבסוף, רק הצרפתים שלחו כוח (אשר התפנה שנה לאחר מכן) אך עד הגעתו חלה רגיעה והמצב החל לחזור לקדמותו.
עם היעלמות משטרו של טאניוס שאהין השתלטו על הקאימקאמיות אנשים חדשים. החשוב שבהם היה יוסף כרם, שהוזכר לעיל, איש בעל קשרים ענפים בכנסייה המארונית, אשר העמיד את עצמו בראש הקאימקאמיה הנוצרית. מתוקף היותו הקאימקאם דן יוסף כרם עם טאניוס שאהין, אשר עדיין היה בעל השפעה מרובה בקרב האיכרים ושימש כנציגם, ועם השייח'ים הח'אזנים, על הסדר הפנימי שבו יישבו את ההדורים ויחלקו ביניהם את העוצמה השלטונית.
לבסוף, לאחר משחקים פוליטיים בינלאומיים מורכבים, התנהל בשנת 1861 קרב קצר בין תומכי יוסף כרם לבין מגיני טאניוס שאהין. בסופו של הקרב נמלט טאניוס שאהין לביירות. רק לאחר מכן הגיעו להסכם אשר במסגרתו הפך טאניוס שאהין לחסר עוצמה פוליטית ממשית ומשפחות הח'אזנים קיבלו בחזרה את רכושם הנשדד.
תוצאות המרד
בשנת 1861, עם שוך המרד (שלמעשה היווה את מלחמת האזרחים ה-II של הר-הלבנון), נקבע הסדר שלטוני חדש בהר הלבנון. היה זה הסדר שנכפה על טורקיה העות'מאנית על ידי המעצמות (תקופה קצרה מאוד היה עדיין בתוקף מבנה השלטון על פי ההסכם הישן. בראש כל אחת מהקאימקאמיות עמד שליט חדש. כאמור, השליט של הקאימקמאיה הנוצרית, יוסף כרם, סילק את טאניוס שאהין מהר-הלבנון, לאחר שניסיונות להשגת הסדר עמו כשלו)
ההסדר החדש הוציא את הדרוזים - אף על פי שיצאו כמנצחים מבחינה צבאית - כמפסידים מבחינה פוליטית.
ההסדר החדש קבע מפתח עדתי חדש המתבסס על הדמוגרפיה האמיתית באותה תקופה בהר הלבנון. אך למרות זאת, ההסדר היה כולו "הסדר של פשרות" – פשרה בין האימפריה העות'מאנית לבין חמש מעצמות אירופה ובני חסותן. ההסדר החדש ביטל את הפיאודליות ואת סמכויות המוקאטעג'י (אדון המוקטעת) לחלוטין.
ההסדר החדש, שנקרא גם "החוק האורגני" (Réglement Organique), התבסס על מפתח עדתי מעודכן, על פיו נקבע כי:
- בראש האוטונומיה (סנג'אק) "לבנון הקטן", הר הלבנון, יעמוד מושל עות'מאני (מֻתַצַרִף) אשר יהיה נוצרי-קתולי לא לבנוני. מושל אשר ימונה על ידי הטורקים באישור חמש מעצמות אירופה.
המעורבות הטורקית והאירופאית והיותו של המושל לא מקומי נקבעו כדי להמתיק קמעה את תבוסתם הפוליטית של הדרוזים.
- לצד המושל תמונה מג'לס (מועצה אדמיניסטרטיבית), בה יהיו חברים 12 חברים שייצגו את העדות על פי משקלן בחברה (הייצוג במועצה נקבע כך: 4 מארונים, 3 דרוזים, 2 יוונים אורתודוקסים, מוסלמי-סוני אחד, מוסלמי-שיעי (מתואלי) אחד, יווני-קתולי אחד. על פי מפקד האוכלוסין של 1913 ניתן לראות כי המארונים קופחו במקצת על חשבון המיעוטים הקטנים כדוגמת המוסלמים והכתות הנוצריות הקטנות. המפתח הזה נשמר גם בשאר הדרגים בסנג'ק לבנון).
- המושל ימנה את הפקידים הבכירים ואת השופטים על פי אותו מפתח עדתי של המועצה האדמיניסטרטיבית (המג'לס).
- לסנג'ק לבנון הוענק מעמד של אוטונומיה – ולכן כל אחד מאזרחיו יהיה "פטור" מגיוס חובה ו"פטור" מתשלום מיסים ל"שער העליון".
- סנג'ק לבנון יחולק ל-6 (מאוחר יותר ל-7) קאימקאמיות, שבראש כל אחת מהן יעמוד איש מתוך העדה הגדולה בקאימקאמיה.
- המשפחות החזקות אשר מעמדן הכללי, מסיבות שונות, נשאר יציב - יישארו בעלות הזכויות והמחזיקות בפועל באדמות, אך יאבדו סמכותן הפיאודלית כלפי האיכרים.
- צמצום שטחו של סנג'ק הר-הלבנון
בפועל, ההכרה העות'מאנית ב"חוק האורגני" עלתה לאימפריה העות'מאנית בהפסדים קשים. השער העליון הפסיד למעשה את השליטה המוחלטת בשטח שהייתה קיימת למן המאה ה-15 ואף נאלץ לתת הטבות כלכליות שונות לתושבי האוטונומיה. על מנת לצמצם את ההפסדים דרשו העות'מאנים לצמצם את שטחו של האזור ולהגבילו לאזור בהם היה רוב נוצרי מוחלט. פעולה זו של צמצום השטח טמנה בחובה את זרעי הוויכוח העתיד להתפרץ אחרי מלחמת העולם הראשונה אודות שטחה של האוטונומיה.
בהתאם להסכם, מונה דאוד (אוגלו) פאשא, אדם בגיל העמידה, אשר שירת שנים רבות כנספח בחצר המלוכה של ברלין ובחצר המלוכה הבריטית, לתפקיד מושל הלבנון.
בין השנים 1861–1914 הייתה תקופת רגיעה יחסית, אך בשום אופן אין להסיק מאמירה זו כי פסקו הסכסוכים, ההאשמות ההדדיות בין העדות השונות, התערבות המעצמות והתככים הפנימיים.
דוגמה מצוינת אפשר לראות באירועים השונים שהתרחשו בשנת 1867 בלבנון המוכיחים כי למעשה המתח העדתי היה שריר וקיים.
בתחילת 1867 הופעל לחץ כבד של מעצמות אירופה על יוסף כרם, אחד ממנהיגי המרד המארוני, להעביר את תלונותיו אודות דאוד פאשא דרך הצינורות הדיפלומטיים שנקבעו לאחר המרד ב-1860, ולעזוב את לבנון על מנת שהיציבות הנוכחית תישמר. יוסף כרם, מצידו, הודיע בפומבי כי הוא מוכן לעזוב את הלבנון, אך מאחורי הקלעים הדריך את מפלגתו להמשיך במאבק למען מטרתם מאז כישלון המרד ב-1860: מינוי יליד הלבנון למשרת המושל. בפברואר 1867 היה יוסף כרם בדרכו אל אלג'יריה. מסעו מן הארץ לא עורר בלבנון שום הפגנות נגד או התנגדות פיזית, אך אין לפסול את האפשרות כי מאורעות שנת 1867 הם תוצר מזימותיו של כרם:
רק חודש לאחר עזיבתו של כרם, ב-17.03.1867 הופץ ברחבי הלבנון עלון תמים לכאורה המציע תמיכת סעד לנפגעי המהומות ב-1860. בנוסף להפצת העלון פיזרו המוסלמים והדרוזים שמועות כי מאות מאחיהם נטבחו בדם קר וכי הגיע הזמן להתחמשות לקראת מלחמת ג'יהאד, שמועות שגרמו לפאניקה בציבור הנוצרי. המושל, ראשיד פאשא, פרסם מצידו "כרוז נגד" והפיל את אשמת כתיבת העלון על אחד מהמוקטאג'ים והודיע על כוונתו לפעול מיידית בהיראות סימן אחד לשבירת הסטטוס קוו.
הפאניקה בלבנון לא קטנה בעקבות פרסום כרוז המושל, אלא התגברה. הגירה של נוצרים החלה. פרסומים מלאי דיווחים מוגזמים ואף חסרי בסיס ונפוצו בין הנוצרים. החשד העיקרי לכתיבתם ולהפצתם נפל על הכמורה. הדרוזים והמוסלמים מצידם לא דחו את ההאשמות שפורסמו בכרוזים כי אלו רק עזרו להם בבזיזת בתיהם של הנוצרים העוזבים.
הרוחות לא נרגעו. פרסום כרוז נוסף הקורא להתחמשות הנוצרים מחשש לחזרת מאורעות 1860 מטעם כומר יווני-אורתודוקסי עוררה התלהמות מחודשת בקרב יושבי הארץ.
אך למרות כל זאת נחשבת התקופה לתקופת רגיעה יחסית והשגשוג הכלכלי שהחל פוקד את האזור, היה לאחד מתקופות השפע הכלכלי בהיסטוריה של הר-הלבנון עד אז.
לקריאה נוספת
- Col. A. J. Fraser to Sir Henry Lytton Bulwer, His Majesty’s Ambassador at Constantinople, 11.01.1862, ארכיון המדינה, חטיבה 65, ארכיון ג'ורג' אנטוניוס
- Acting Consul-General (Beirut) to His Majesty’s Ambassador, Constantinople, 12.04.1867, ארכיון המדינה, חטיבה 65, ארכיון ג'ורג' אנטוניוס
- His Majesty’s Consul-General Rogers to His Majesty’s Ambassador (Contantinople), 07.05.1867, ארכיון המדינה, חטיבה 65, ארכיון ג'ורג' אנטוניוס
- Note on Maronite clerical influence in Lebanon (Eldridge), 01.10.1877, ארכיון המדינה, חטיבה 65, ארכיון ג'ורג' אנטוניוס
- His Britannic Majesty’s Consul-General, Beirut (Eldridge) to the Right Honurable the Lord Lyons, His Majesty’s Ambassador at Constantinople, 23.01.1867, ארכיון המדינה, חטיבה 65, ארכיון ג'ורג' אנטוניוס
- Consul-General (Beirut) Eldridge to His Britannic Majesty Ambassador in Constantinople, 03.02.1867, ארכיון המדינה, חטיבה 65, ארכיון ג'ורג' אנטוניוס
- His Majesty Consul Damascus (Rogers) to Lord Lyons at Constantinople, 19.03.1867, ארכיון המדינה, חטיבה 65, ארכיון ג'ורג' אנטוניוס
- מאיר זמיר, כינונה של לבנון המודרנית, תל אביב 1993
- הנרי בייקר טריסטראם, מסע בארץ ישראל – יומן 1863-1864. ירושלים 1975
- מערבי, "הלבנון", הפועל הצעיר, חשון התרס"ט
קישורים חיצוניים
- הערך: לבנון, קישורים למאמרים מאתר מיסט, אתר הסיכומים של תלמידי החוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב.
| ההיסטוריה של לבנון | ||
|---|---|---|
|
32343014מרד הר הלבנון