היסטוריה ציבורית

היסטוריה ציבורית היא סוגה היסטורית המאגדת מגוון רחב של פעילויות המתבצעות על ידי אנשים בעלי ידע מקצועי בהיסטוריה, שמטרתם לעסוק בהיסטוריה המונגשת לציבור ולא בהכרח בהתמחות ההיסטורית האקדמית. פרקטיקת ההיסטוריה הציבורית נטועה עמוק בתחומי השימור ההיסטורי, מדעי הארכיון, היסטוריה בעל פה, אוצרות מוזיאונים ותחומים קשורים אחרים. התחום התמקצע יותר ויותר בארצות הברית ובקנדה מאז סוף שנות ה-70. כמה מהביטויים המעשיים הנפוצים להיסטוריה הציבורית הם מוזיאונים, בתים היסטוריים ואתרי מורשת, פארקים, שדות קרב, ארכיונים, פודקאסטים ועוד.

הגדרה

ההיסטוריה הציבורית עוסקת בתחומים רבים ועל כן קשה להגדיר אותה באופן מדויק ומוסכם. עם זאת ישנם מספר מאפיינים משותפים:

התמקדות בהיסטוריה עבור הציבור הרחב, ולא לאקדמאים או מומחים.
דגש על סטנדרטים מקצועיים ודיוק היסטורי (להבדיל מהיסטוריה פופולרית שלעיתים חורגת מהסטנדרט הזה).
דגש על התועלת של הידע היסטורי לציבור הרחב ולא רק למטרות אקדמאיות או נוסטלגיות.
מטרה להעמיק ולהעצים את הקשר והידע של הציבור עם העבר.

אלמנטים אלו באים לידי ביטוי בהצהרת המטרה של המועצה הלאומית להיסטוריה ציבורית(אנ') (NCPH) שבסיסה בארצות הברית: "ההיסטוריה הציבורית היא תנועה, מתודולוגיה וגישה המקדמת את המחקר והפרקטיקה השיתופית של ההיסטוריה; העוסקים בה מאמצים משימה להפוך את התובנות המיוחדות שלהם לנגישות ושמישות לציבור"^[1]. עקב הממשק עם המחקר האקדמי, ישנה מחלוקת בין החוקרים האם התחום מוגדר כניגוד למאפייני ההיסטוריה האקדמית או כמשלים לו^[2].

התפתחות התחום

להיסטוריה הציבורית יש תקדימים רבים הכוללים מוזיאונים להיסטוריה, אגודות היסטוריות, ארכיונים ואוספים ציבוריים ופרטיים, אגודות תורשה והנצחה ועוד. בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, נוצרה דיסציפלינה היסטורית מובהקת בתוך האוניברסיטאות המערביות, וכך נוצרה הפרדה הדרגתית בין חוקרים שעסקו בהיסטוריה באופן מקצועי לבין מתרגלים חובבים או ציבוריים. בעוד שהמשיכו להיות היסטוריונים מאומנים שעבדו במסגרות ציבוריות, הייתה נסיגה כללית מעיסוק ציבורי בקרב היסטוריונים מקצועיים באמצע העשורים של המאה העשרים.

במהלך שנות ה-70, מספר התפתחויות פוליטיות, כלכליות, חברתיות והיסטוריוגרפיות פעלו כדי להפוך מגמה זו, והתכנסו לייצר תחום חדש שזיהה את עצמו במפורש כ"היסטוריה ציבורית". תנועות הצדק החברתי של שנות ה-60 וה-70 עוררו עניין בהיסטוריה של אנשים וקבוצות לא-דומיננטיות - למשל, נשים, אנשים ממעמד הפועלים, מיעוטים אתניים וגזעיים ועוד. בנוסף, מחסור חמור בארצות הברית במשרות אקדמיות להיסטוריונים הוביל רבים לשקול קריירה מחוץ לאקדמיה. במקביל, הושקע מימון ציבורי בהיסטוריה ציבורית במדינות מערביות רבות, למשל סביב יום העצמאות ה-200 של ארצות הברית בשנת 1976. כמו כן, עליית תרבות התיירות וההתמקצעות הגוברת של רבים מהמוזיאונים ואתרי המורשת, הניעו את צמיחת התחום.

עקב היותה קשורה בציבור, ההיסטוריה הציבורית ממשיכה להתפתח ולהגדיר את עצמה עם השינויים הטכנולוגיים ומאפייני התקופה השונים. כיום ניתן באוניברסיטאות רבות בצפון אמריקה ללמוד תואר שני בהיסטוריה ציבורית.