החלטה על קביעת בירת גרמניה
ההחלטה על קביעת בירת גרמניה או בקיצור החלטת הבירה (בגרמנית: Hauptstadtbeschluss) היא החלטה שהתקבלה על ידי הבונדסטאג הגרמני ב-20 ביוני 1991, כתוצאה מאיחוד גרמניה מחדש, להעביר את מטה הממשלה ואת מטה חצי מהמשרדים הפדרליים, מבון לברלין. משרדים שנותרו בבון, כמו משרד ההגנה הפדרלי, הקימו סניף בברלין.
המונח החלטת הבירה מטעה במקצת, שכן העיר ברלין הפכה כבר ב-1990 לבירת הרפובליקה הפדרלית של גרמניה כחלק מהוראות אמנת האיחוד (Einigungsvertrag),[1] וההחלטה שעברה בבונדסטאג הייתה להפוך אותה גם למושב הממשלה בפועל.
ההצבעה
רקע
עם איחודה מחדש של גרמניה, הפכה ברלין המאוחדת שוב לבירת גרמניה, מעמד שהיא החזיקה בו מאז איחוד גרמניה ב-1871 ועד נפילת הרייך השלישי ב-1945. עם זאת, מושב הממשלה נשאר בעיר בון, שהייתה הבירה ה'זמנית' של גרמניה המערבית מ-1949 עד 1990. מצב דומה קיים גם בהולנד, שם עיר הבירה היא אמסטרדם, אך מושב הממשלה נמצא בעיר האג.
היו לא מעט סיבות שהובילו לדיון ציבורי ולחשש להעביר את הממשלה מחדש לברלין, מלבד העבר הנאצי הלא רחוק של העיר. ראשית, בון קרובה יותר לבריסל, שם שוכנת הנהגת האיחוד האירופי. שנית, בון נמצאת באזור העשיר והמאוכלס יותר של גרמניה, לעומת ברלין המוקפת באזור העני והדליל של גרמניה המזרחית לשעבר. על כל זאת נוספו גם שיקולים כלכליים ואחרים, כמו הרגל וחישובי מרחק וצמיחה פוטנציאלית.
הצבעה
ההצעה תחת הכותרת של "השלמת אחדות גרמניה", ובה נקבעה הקמת מושב הממשלה העתידי בברלין, גובשה והוצגה על ידי חברי פרלמנט בולטים ממספר מפלגות שונות, כולל חברים במפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה, במפלגה הדמוקרטית החופשית, במפלגה הנוצרית-סוציאלית בבוואריה ובמפלגות נוספות.
לאחר יותר מעשר שעות של דיון, הצביע הבונדסטאג ברוב של 338 מול 320 לאישור הצעת החוק. עקב טעות ראשונית, הספירה עמדה על 337 עד 320, אך מאוחר יותר נקבע שמספר הקולות 'בעד' הוא 338. המאפיין העיקרי של החלוקה בין המתנגדים לתומכים היה גאוגרפי, כאשר חברי פרלמנט מהדרום והמערב העדיפו להשאיר את הממשלה בבון, לעומת חברים מהצפון והמזרח שהעדיפו את ברלין.[2] חלוקה נוספת התאפיינה לפי גילאים, בעוד שהמבוגרים שזכרו את ברלין נטו לתמוך בחקיקה, צעירים יותר העדיפו להתנגד לה.
בבונדסטאג כמחצית מהצירים נבחרים בבחירה ישירה וכמחציתם נבחרים על בסיס אזורי. מתוך 328 הצירים שנבחרו ישירות, 169 הצביעו לבון ו-153 לברלין, ואילו מתוך הצירים שנבחרו דרך רשימות אזוריות, 185 תמכו בברלין ו-151 בבון.
| מפלגה | ברלין | בון | ||
|---|---|---|---|---|
| הצבעות | אחוז | הצבעות | אחוז | |
| CDU | 146 | 54.1 | 124 | 45.9 |
| CSU | 8 | 16.7 | 40 | 83.3 |
| SPD | 110 | 46.6 | 126 | 53.4 |
| FDP | 53 | 67.1 | 26 | 32.9 |
| Bü90 | 4 | 66.7 | 2 | 33.3 |
| PDS | 17 | 94.5 | 1 | 5.5 |
| עצמאי | 0 | 0 | 1 | 100 |
| סַך הַכֹּל | 338 | 51.5 | 320 | 48.5 |
יישום
כתוצאה מהחלטה זו, התקבלו הצעות רבות לאחר מכן בדרגים שונים של הממשל, כדי להקל על המעבר של הממשלה הגרמנית לברלין. כדי להבטיח "חלוקת עבודה הוגנת" בין הערים, הוחלט להעביר את משרדי הממשלה הבאים לברלין, תוך שמירה על משרד משני וקטן יותר בבון:
- משרד הקנצלר
- לשכת העיתונות
- משרד החוץ
- משרד הפנים
- משרד האוצר
- משרד המשפטים
- משרד הכלכלה והאנרגיה
- משרד העבודה והרווחה
- משרד התחבורה
- המשרד למשפחות, האזרחים הוותיקים, הנשים והנוער
המשרדים הפדרליים הבאים היו אמורים להישאר בבון, ולכל אחד מהם יהיה משרד נוסף בברלין:
- משרד החקלאות והמזון
- משרד ההגנה
- משרד הבריאות
- המשרד לאיכות הסביבה, שמירת הטבע ובטיחות גרעינית
- משרד החינוך והמחקר
- המשרד לפיתוח ושיתוף כלכלי
- המשרד לדואר וטלקומוניקציה (פורק ב-1998)
ב-1994 התקבל גם חוק ברלין-בון (Berlin-Bonn Act) שהסדיר את התהליך. במקור, המעבר של המשרדים הפדרליים לברלין היה מתוכנן לשנת 1995, אולם בפועל התהליך התעכב. במקום זאת התקבלה החלטת ממשלה שקבעה כי התהליך יסתיים עד שנת 2000, בתקציב שלא יעלה על כ-10 מיליארד יורו.
במהלך תקופה זו התקבלו כמה החלטות נוספות הקשורות לנושא, ביניהן:
- בניין הרייכסטאג הוא מקום מושבו הקבוע של הבונדסטאג
- רוב המשרדים הפדרליים יעברו לברלין
- רוב משרות השרים יישארו בבון
- לכל שר פדרלי, בבון ובברלין, תהיה גם שלוחה בעיר השנייה
- משרדו של הנשיא הפדרלי יהיה בברלין
ברלין אימצה רשמית את תפקידה המלא כביתם של הפרלמנט והממשלה של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה ביולי 1999.
ראו גם
הערות שוליים
- ↑ Art 2 EinigVtr - Einzelnorm, www.gesetze-im-internet.de
- ↑ Hauptstadtbeschluss.6_06-2011.0.html | nationalatlas aktuell (בגרמנית)
החלטה על קביעת בירת גרמניה40541491Q314701