אסכולת פריז

אסכולת פריז (בצרפתית: L'ecole de Paris) היא תנועה אמנותית שמרכזה היה בעיקר בפריז החל מ-1918 ועד 1940, בין שתי מלחמות העולם.

המונח "אסכולת פריז", שנטבע ב־1925 בידי המבקר הצרפתי אנדרה וארנו, עניינו באמנות המודרנית שנוצרה בפריז בין שתי מלחמות העולם והוא מבחין בין המקומיים, הצרפתים, הידועים בשם הכולל "האסכולה הצרפתית", לבין קבוצת אמנים יהודים ברובם, גולים ממזרח אירופה וממרכזה, ואחרים שנקבצו לפריז מכל קצות תבל, מארצות הברית ודרום אמריקה אבל בייחוד מארצות אירופה – איטליה, הונגריה, ליטא, ספרד, פולין, רומניה, רוסיה ושוודיה והתגבשו במהלך מלחמת העולם הראשונה.

עם האסכולה של פריז נמנו ארבעה ציירים יהודים חשובים מבני המאה העשרים: אמדיאו מודיליאני, ז'יל פסקין חיים סוטין ומארק שאגאל אליהם יש להוסיף עוד עשרות אמנים ידועים פחות או כמעט אלמונים. היו בהם כאלה שבאו לפריז בעשור הראשון של המאה הקודמת כדי ללמוד את הסגנונות ששלטו בה באותה עת, הקוביזם והפוטוריזם, יש כאלה שיצרו סגנון חדש, שנראה זר ומנוגד לרוח הצרפתית, בהם חיים סוטין. נוכחותם של הזרים בפריז הורגשה היטב בכל תחומי התרבות.

הצלחתה של אסכולת פריז נזקפת לפעולתם של הזרים בעיר, ובמידה רבה לציירים יהודים רבים שהטביעו חותמם על עולמן של האמנויות הפלסטיות. כוחות יוצרים שהעשירו את המורשת המשותפת של העולם התרבותי. כמעט כל הציירים מהאסכולה של פריז מוצאם מארצות מזרח אירופה ואלה נמשכו לפריז, למרכז אמנות העולם ולאווירה של חופש. הציירים היהודים הגיעו לפריז למערבולת של סגנונות, בתחילה התייחסו באופן סביל לכול ההתרחשויות, אך אט אט קלטו את ההשפעות השונות אך שמרו על ייחודם האישי. אקלימה של האסכולה של פריז היה אקלים של ויכוח חופשי אקלים של תרבות אמיתית. האמנים מצאו בה אווירה שסייעה להתפתחותם האישית. תנאי חייהם ותנאי עבודתם אפשרו להם לתת ביטוי מלא לאישיותם. פריז כמטרופולין של האמנות האירופית פתחה לפני הציירים שמחוצה לה את שעריה בהם אפשר היה ללמוד את האמנות של כל הארצות וכל התקופות. לאמנים היה מזל, הם ניזונו מכמה וכמה ניסיונות אמנותיים אשר מהווים את תרומתה העיקרית של המאה העשרים לדרך עיצוב תפיסה חדשה באמנות.

מספרם של הציירים היהודים שחיו ועבדו בפריז מאז שנת 1910 גדול יותר מאשר מספרם בכל מקום אחר בעולם ובזמן כל שהוא בתולדות האמנות. אמנים אלה שנמשכו לפריז תרמו תרומה רבת ערך לשמה של ה"אסכולה של פריז".

הכיבוש הנאצי של פריז ב-1940 חיסל את זרם האמנות המכונה "אסכולת פריז". יהודים שנחשבו לנתינים זרים, למעשה רוב חברי הקבוצה, נרדפו כבר מהימים הראשונים של הכיבוש. מיעוטם הצליחו להגר או למצוא מסתור, אך רובם (כמו למשל יחזקאל קירשנבוים) נשלחו למחנות ריכוז והשמדה.

סגנון הציור היה אקספרסיוניסטי-פיגורטיבי עם נגיעות סנטימנטליות. נעשה שימוש בצבעים רבים וחזקים.

השפעת האסכולה על אמנות ישראלית

בעקבות אסכולת פריז: האמנות הארצישראלית בשנות ה-30 וה-40

החל משנות ה-20 של המאה ה-20 ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה ציירים ישראלים רבים יצאו למסעות לימוד בפריז, בירת האמנות של אותה התקופה. אמנותם הושפעה מהציור הצרפתי, ובעיקר מאמנים כמו אוגוסט רודן, מוריס אוטרילו, אדוארד וויאר, ראול דופי, מוריס ולאמנק, לצד אמני אסכולת פריז היהודים, ביניהם חיים סוטין, ז'ול פסקין, פנחס קרמין ומישל קיקואין. פרק זה בציור הישראלי בולט בעבודותיהם של חיים אתר, מנחם שמי, משה קסטל, יצחק פרנקל, אהרון אבני, אריה ארוך, צבי שור, משה מוקדי, חנה בן דב, ורבים אחרים. השאלות שעלו לדיון בעקבות הפנייה אל האמנות הצרפתית בכלל ואל אמני 'אסכולת פריז' היהודית בפרט, הגדירו את ייחודיותו של השיח הפרשני שנוצר בשדה האמנות הארצישראלי בתקופה זו. שיח זה עמד במרכז עניינה של התערוכה בעקבות אסכולת פריז: האמנות הארצישראלית בשנות ה-30 וה-40 שהוצגה ב-2014 במוזיאון מאנה־כץ שבחיפה. בתערוכה הוצגו דוגמאות מן הציור הצרפתי ומיצירת אמני אסכולת פריז היהודית, שהייתה במוקד תשומת לבם של אמני הארץ בתקופה הנדונה. כך נבחנו מאפייני הרשת החברתית שנוצרה בין אמני הארץ לבין מקביליהם בפריז והגיעה לשיאה בשנות ה-40-30. מבחר נרחב של יצירות האמנים הארצישראליים (כ-90 עבודות) חושף את פעולת כינונה של היצירה האמנותית המקיפה שנוצרה בישראל בהתייחס לאותם מקורות השפעה. נבחנות בו הקטגוריות המרכזיות שעליהן הושתת השיח הפרשני של התקופה ומגוון הייצוגים האמנותיים הקשורים אליהן: ייצוג הנוף הישראלי, עיצוב והגדרת השפה הציורית "היהודית" הייחודית, וכן דרכי הבחירה של נושאי הציור השונים. התערוכה שאפה לספק דרך להתבוננות בעולם המושגים ובערכיה של אחת התקופות המרתקות בתולדות האמנות בישראל - תקופה שהצמיחה יצירתיות שופעת ששאפה לכונן מציאות חדשה ולהמציא את "רוח הזמן".^[1]

הספרות המחקרית מדגישה את ההתפתחות הליניארית של תופעת אסכולת פריז, המצטיירת בדרך כלל כמעין תקופה מקדימה להיווצרות הרגע המכונן בתולדות האמנות הישראלית - היווסדה של קבוצת "אופקים חדשים".