האלידה אדיפ אדיוואר

שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית סופר ריקה. האלידה אדיפ אדיוואר (בטורקית: Halide Edib Adıvar; בטורקית עות'מאנית: خالده اديب, ‏1884, קונסטנטינופול - 9 בינואר 1964) הייתה סופרת, פוליטיקאית, אשת אקדמיה וחינוך טורקית. ידועה גם בכינוי "רב"ט האלידה". אדיפ נחשבת לאחת מנשות התרבות המובילות בטורקיה, בעיקר בזכות חיבוריה, שעסקו בבעיות החברתיות במדינה ובסוגיות הקשורות למעמד הנשים שם.

ביוגרפיה

האלידה אדיפ נולדה בבשיקטש (Beşiktaş) שבאיסטנבול בשנת 1884. אביה, מוחמד אדיפ (מחמד אדיפ ביי), היה אחד ממזכיריו של הסולטאן עבדול חמיד השני. בשלב מאוחר יותר שימש מנהל מנהלת הטבק ביואנינה ובבורסה.^[1] אמה, פאטמה בדרפם ח'אנום, נפטרה כשהייתה האלידה ילדה קטנה.

אדיפ רכשה השכלה בסיסית בביתה באמצעות שיעורים פרטיים. תקופה קצרה למדה בקולג' האמריקאי לבנות באיסטנבול. בשנת 1897 היא תרגמה מאנגלית את הספר "האם" מאת ג'ייקוב אבוט (אנ'), סופר אמריקאי שנודע בזכות ספרי הילדים שחיבר. עבור תרגום זה זכתה ב"עיטור החמלה" (Şefkat Nişanı) מהסולטאן עבדול חמיד השני בשנת 1899.^[2] לאחר מכן, המשיכה האלידה את לימודיה בקולג' האמריקאי לבנות.

בשנת 1901, עם סיום הלימודים, התחתנה עם צאלח זכי ביי, שהיה המורה שלה למתמטיקה.^[1] לשניים נולדו שני ילדים: אית אללה בשנת 1903 וחסן חכמת אללה תוגו (על שמו של האדמירל היפני היהאצ'ירו טוגו) בשנת 1905. בשנים הראשונות לנישואיה עסקה בפעילות ספרותית מגוונת. היא קראה יצירות שונות בטורקית, באנגלית ובצרפתית, ואף תרגמה חלק מהן, ביניהן המלט של שייקספיר,^[3] חיבוריו של אמיל זולא ועוד.

שנת 1908 היוותה ציון דרך בחייה. היא החלה לכתוב ולפרסם מאמרים בכתבי עת ובעיתונים, בעיקר בנוגע לחינוך ולזכויות הנשים. המאמר הראשון שלה התפרסם בעיתון "טנין" (ההד) בעריכתו של תופיק פקרת. בזכות מאמריה והשפעתם הגדולה על הציבור, ביקש ממנה משרד החינוך לקחת חלק ברפורמות בבתי הספר לבנות בקונסטנטינופול והיא עשתה זאת למשך כשנה.^[4]

בשנת 1910 הסתיימו נישואיהם של האלידה וצאלח זכי, כנראה בגלל רצונו לשאת אישה נוספת. בעקבות הגירושים החלה האלידה להשתמש במאמריה בשם האלידה אדיפ, ולא האלידה צאלח. האלידה המשיכה את פעילותה הספרותית והחברתית. בשנת 1912 הייתה לאישה החברה הראשונה במועדון הספרותי "האח הטורקית" (Türk Ocağı). היא הייתה פעילה גם בהקמת הארגון "תעאלי א-ניסוואן" (קידום הנשים).

בין השנים 1916–1917 עבדה כמפקחת מטעם הממשלה בבתי ספר בביירות, בדמשק ובהר הלבנון, היא שימשה גם כאחראית על בית יתומים שקיבל תחת חסותו גם ילדים ארמניים. בזיכרונותיה מספרת האלידה את שיחתה בעניין עם אחמד ג'מאל פאשא:

...אמרתי: "מדוע אתה מאפשר לכנות ילדים ארמניים בשמות מוסלמיים? זה נראה כאילו אתה מנסה להפוך אותם למוסלמים...". "את אידיאליסטית," ג'מאל פאשא ענה לי, "וכמו כל אידיאליסט, אינך מבינה את המציאות... ראית את בתי היתומים הארמניים בדמשק. אין בהם יותר מקום; אין להם כסף לפתוח בית יתומים ארמני נוסף. זהו בית יתומים מוסלמי; רק יתומים מוסלמים מתקבלים אליו. אני שולח למוסד הזה כל אומלל משוטט שמגיע לסוריה מאזורים מוכי אסון... אני חייב לשמור עליהם בחיים, לא אכפת לי כיצד. אני לא יכול לראות אותם מתים ברחובות."^[5]

עדות נוספת מביאה הרייט פישר, מיסיונרית אמריקאית ששהתה באזור בתקופת המלחמה:

[האלידה] עמדה בראש בית יתומים שהכיל 1,000 יתומים בהרים. רובם היו ילדים ארמניים. היא אמרה: "השמות שלהם הוחלפו (לשמות מוסלמיים) אבל הם ילדים; הם לא יודעים מה זאת דת. עכשיו הם צריכים לקבל אוכל ולבוש ושיהיו בטוחים." היא לא אמרה מה יקרה אחר כך.^[6]

בשנת 1917 היא נישאה לד"ר עדנאן אדיוואר, פוליטיקאי וסופר. לאחר מכן החלה ללמד באוניברסיטת איסטנבול כמרצה לספרות. בתקופה זו החלה להיות פעילה בתנועה הלאומית הטורקית, תחת השפעתו של זיא גקאלפ.

בסיום מלחמת העולם הראשונה, נכנסו כוחות בריטיים לאיסטנבול ולחלקים נוספים באימפריה העותמאנית. מוסטפא כמאל החל לארגן את תנועת ההתנגדות והאלידה נודעה בפעילותה בארגון. נאומיה נגד כיבוש איזמיר בידי היוונים (1919–1922) נתנו קול לתחושותיהם של אזרחים רבים. בשל כך, בקשו הבריטים להגלותה למלטה בשנת 1920. היא הצליחה להימלט יחד עם בעלה לאנטוליה במטרה להצטרף לתנועה הלאומית הטורקית. בדרך היא פגשה בעיתונאי יונס נאדי, ויחד החליטו להקים את סוכנות הידיעות "אנאדולו" (Anadolu Ajansı) כדי לדווח לכלל העולם על המתרחש באזור.^[7] במהלך מלחמת יוון–טורקיה, הוענקו לה דרגות רב"ט ולאחר מכן סמל בשל מעורבותה ופעילותה. את רשמיה וזיכרונותיה מתקופה זו, ובעיקר ממדיניות האדמה החרוכה של היוונים, כתבה בספר "מבחן האש הטורקי" (Türkün Ateşle İmtihanı).

בשנת 1926 החל מוסטפא כמאל בציד מכשפות שכוון נגד בוגדים אמתיים או דמיוניים. בין המואשמים בבגידה הייתה גם האלידה אדיפ, שהצליחה להימלט, יחד עם בעלה, לאירופה.^[8] הם התגוררו בצרפת ובאנגליה עד שנת 1939. לאחר מותו של מוסטפא כמאל, חזרה האלידה לטורקיה וקיבלה משרת מרצה בחוג לספרות אנגלית באוניברסיטת איסטנבול. בשנת 1950 היא נבחרה לפרלמנט, ובשנת 1954 התפטרה מתפקידה זה.

היא נפטרה ב-9 בינואר 1964, ונקברה בבית הקברות מרכז-אפנדי (Merkezefendi Mezarlığı) באיסטנבול.

כתביה

רומנים

השחר - Heyulâ (1909)
אם ראיק - Raik’in Annesi (1909)
ספיא טאלב - Seviyye Talip (1910)
האנדאן - Handan (1912)
העבודה האחרונה - Son Eseri (1913)
טוראן החדשה - Yeni Turan (1913)
גמור וחתום - Mev'ud Hüküm (1918)
חולצת האש - Ateşten Gömlek (1923)
בעט בכלבה - Vurun Kahpeye (1923). עובד לקולנוע שלוש פעמים: 1949 (במאי: לוטפי אקאד), 1964 (במאי: אורהאן אקסוי), 1973 (במאי: ח'אלד רפיק)
כאבי הלב - Kalp Ağrısı (1924)
הבן של זינו - Zeyno'nun Oğlu (1928)
מכולת מלאה זבובים - Sinekli Bakkal (1936)
הריגת יולפלס - Yolpalas Cinayeti (1937)
הברחש - Tatarcık (1939)
היריד הנצחי - Sonsuz Panayır (1946)
המראה המסתובבת - Döner Ayna (1954)
רחוב הגברת החכמה - Akile Hanım Sokağı (1958)
הבן של אדון כרים - Kerim Usta'nın Oğlu (1958)
הקומדיה של רחוב האהבה - Sevda Sokağı Komedyası (1959)
דאגה - Çaresaz (1961)
קטעי חיים - Hayat Parçaları (1963)

סיפורים

מקדשים הרוסים - Harap Mabetler (1911)
הזאב המטפס על ההר - Dağa Çıkan Kurt (1922)
מאיזמיר לבורסה - İzmir'den Bursa'ya (1963)
סידא הנחמדה המסתגרת בכיפה - Kubbede Kalan Hoş Seda (1974)

זיכרונות

מבחן האש הטורקי - Türkün Ateşle İmtihanı (1962)
הבית עם אשכול הענבים הארגמני - Mor Salkımlı Ev (1963)

מחזות

הרועים של כנען - Kenan Çobanları (1916)
המסיכה והרוח - Maske ve Ruh (1945)