תנועת החזרה לאפריקה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תנועת החזרה לאפריקה (באנגלית: Back-to-Africa movement) היא תנועה של האוכלוסייה השחורה, הידועה גם כ"תנועת הקולוניזציה" או כ"ציונות השחורה" או כ"תנועה השחורה בארקנסו". התנועה השחורה פעלה בארצות הברית ומטרתה הייתה להחזיר את העבדים השחורים בארצות הברית לאפריקה ללא קשר למקום שבו נולדו, כדי לחזור למקום שממנו הגיעו אבותיהם כעבדים[1]. אף על פי שלבסוף מעט אפריקאים-אמריקאים יחסית היגרו בחזרה לאפריקה, תנועה זו מספקת עדות לבחינת ההתפתחות של זכויות האזרח בארצות הברית[2]. למרות מאמציה הרבים של התנועה השחורה להוביל להגירה לאפריקה, תיעוד פעילות התנועה נשאר יחסית מוזנח בספרות ההיסטורית[1].

שנות פעילות התנועה

התנועה החלה לפעול בשנת 1877. תקופת הפעילות האינטנסיבית ביותר התרחשה בין 1877–1890. התנועה המשיכה את פעילותה גם במאה ה-20 על ידי מרקוס גארבי, שראה בשורשים האפריקאים מקור גאווה, ועודד אנשים ממוצא אפריקאי לחזור למולדת האתנית שלהם[2].

המוטיבציה להתפתחות התנועה

קיימים 3 מוטיבים שבאים לידי ביטוי במוטיבציה של תנועת החזרה לאפריקה: (1) נעשתה הגירה שלא מרצון מאפריקה, (2) נוצר שילוב בתרבות והסביבה בארצות הברית, (3) עדיין קיימת כמיהה נפשית ל"שיבה" הפיזית לאפריקה שהוגדרה על ידי אבותיהם כ"מולדת". כך, אפרו אמריקאים רבים שחיו בין שתי תרבויות בארצות הברית, עדיין חשו זיקה למולדת הישנה (אפריקה) אך בו-זמנית גילו גם חיבור עבור הארץ החדשה (ארה״ב) עקב השתלבותם[3].

Am i not a man
ג'ים קרואו

ארצות הברית

בארצות הברית שלפני המאה ה-19, הייתה נהוגה עבדות, בעיקר כדי לייצר גידולים כמו סוכר, כותנה וטבק. אולם במאות ה-18 וה-19, השימוש בכוח עבודה משועבד החל להפוך לשנוי במחלוקת. ואכן, בתקופת המאה ה-19, רבים מאוכלוסיית האמריקאים-אפריקאים שהוגדרו כעבדים בדרום שוחררו, ברחו או החלו לרכוש את החופש שלהם ושל משפחותיהם[2]. אולם, שחרור עבדים היה בעייתי בעיני בעלי עבדים. רבים לא האמינו כי לאפריקאים חופשיים יש מקום באמריקה וחשבו שעצם קיומם של שחורים חופשיים מערער את שיטת העבדות[4]. זאת כיוון שהם היו מודאגים מכך שנוכחותם של שחורים חופשיים תעודד או תעזור לעבדים השחורים שלהם לברוח או למרוד[2].

מצבם של השחורים בארצות הברית הורע בעקבות חוקים וגלי גזענות שהתפתחו אט-אט כלפיהם[4]; חוקי "ג'ים קראו" הנם חוקים שנחקקו לאחר מלחמת האזרחים בארצות הברית שמטרתם הייתה להקנות לשחורים מעמד "נפרד אבל שווה". נפרד אבל שווה היוותה דוקטרינה שמטרתה הייתה לקיים את עקרון השוויון גם כאשר ישנה הפרדה בין שחורים ללבנים. בפועל, הפרדה זו גרמה ליחס נחות כלפיהם ומעמדם נפגע כמעט בכל אספקט בחייהם, בין היתר דרך הפרדה בבתי ספר, פארקים, ספריות, אוטובוסים ועוד[5][6]. חוקי ההפרדה הובילו למעשי אלימות אכזריים כלפי השחורים בדרום. בשנת 1819 תועדו כ-25 מהומות, בהן נהרגו ונפצעו רבים. ההתפרצויות הגזעניות הופיעו בדרך כלל בערים ובאזורים עירוניים אליהם כפריים היגרו[5]. היותם אפריקאים-אמריקאים הביאה להפלייתם ושלילת זכויותיהם מצד לבנים בעיקר במדינות בהן העבדות הייתה נהוגה. על כן, נראה אפוא, כי גם לאחר ביטול העבדות בעקבות מלחמת האזרחים בארצות הברית, עדיין הייתה התנגדות רבה כלפי שילובם החברתי, תרבותי ופוליטי של העבדים המשוחררים[4].    בעקבות אירועים אלו, למרות היות אנשי תנועת "החזרה לאפריקה" מונעים על ידי גורמים שונים כגון לאומיות שחורה קלאסית, הסיבה המרכזית בעקבותיה החלו לפעול למען עזיבת אמריקה היא דיכויים על ידי הלבנים. רבים מהעבדים רצו לעזוב בעקבות ההפליה והאמונה כי האוכלוסייה השחורה לא תשיג לעולם שוויון אמיתי, ושיוועו לארץ אשר בה יוכלו לעצב את זהותם הלאומית השחורה[4][7].  נראה כאילו נוצר פרדוקס- בעוד שאירופאים רבים הגיעו לארצות הברית בשנת 1890 כדי להגשים עצמם כלכלית ופוליטית ולהיות חופשיים, אפרו-אמריקאים רבים (בעיקר מארקנסו) פעלו כדי לצאת מחוץ לגבולות ארצות הברית, לכיוון ליבריה שבאפריקה, שסימלה עבורם הזדמנות לחיים טובים יותר[4]. תנועת החזרה לאפריקה פעלה בעיקר באזור הדלתא של מיסיסיפי שבדרום ארצות הברית, כיוון שבאזור זה האוכלוסייה השחורה חוותה את האפליה הרבה ביותר[8]התנועה קיימה את הכנס הראשון שלה בשנת 1877, שם נקבעו חוקת התנועה ותוכניותיה, וכן מונו נציגים שיסעו לליבריה לשם רכישת קרקעות מתאימות וכן לשם הסדרת המעבר של המהגרים לאפריקה. בין הנציגים נבחר גם אנתוני ל. סטנפורד, שהיה אחת מדמויות המפתח בתנועה ואף נחשב בהמשך כמנהיג התנועה. ב-1878 הפליגו שני הנציגים מניו-יורק לליבריה. לאחר הסיור בליבריה שנמשך כחודשיים, הם חזרו לארצות הברית כדי להגיש דיווחים, בין היתר גם לתנועת ה- ACS. תנועת ה-ACS הופעלה על ידי לבנים מאמריקה ומטרתה הייתה להחזיר את השחורים לאפריקה, אולם ממניעים השונים ממניעי תנועת החזרה לאפריקה, שהיו בעיקר מניעים גזעניים, בין היתר בעקבות חשש מאיום העבדים השחורים המשוחררים על תעסוקת הלבנים, וחוסר אמונה כי שחורים יצליחו להשתלב בחברה האמריקאית הלבנה. שני הנציגים תמכו בפרויקט המעבר לליבריה. הם תיארו את המקום כמושבה משגשגת ומצאו שהאזרחים והמהגרים ברפובליקה האפריקאית היו משגשגים ומרוצים מסביבתם, ואף דיווחו כי מצבם הבריאותי במסע היה טוב[1]. עם זאת, סטנפורד טען כי חייבת להיות התעוררות גדולה יותר בקרב האוכלוסייה השחורה משום שהמהגרים יזדקקו לסיוע. הוא המשיך וטען כי עקב העבדות והשלכותיה הכלכליות על השחורים, השחורים לא יהיו מסוגלים לממן לבדם את הגירתם לאפריקה וכי היה צורך במימון חיצוני נוסף של ה-ACS. לכן, במסגרת פועלו, סטנפורד פנה ל-ACS לבקשת סיוע כספי[1]. מימון נוסף להגירת שחורים לאפריקה הגיע מנוצרים עשירים, אשר חשו מחויבות מוסרית למצבם של השחורים המשוחררים אשר רבים מהם התנצרו[9]. לבסוף, שתי משלחות של שחורים יצאו לאפריקה. ב-1880, הגיעו המהגרים השחורים מארצות הברית לאפריקה לאחר מסע של שלושים יום. המסע לאפריקה היה ארוך ומסוכן אבל ליבריה, הפכה לביתם החדש[1]. הם הקימו בתים וחוות ובנו בתי ספר וכנסיות. וכך, פליטי ארצות הברית שהגיעו לאפריקה עזרו ליצור את הרפובליקה המודרנית של ליבריה[10]. לאחר זמן קצר פעילות התנועה הפסיקה את פעילותה, אולם חידשה אותה בשנית במאה העשרים[1].

Marcus Garvey

התבססות התנועה מחדש

השחורים אשר נשארו באמריקה והיגרו לאזורים צפוניים, עדיין חוו תסכולים והתמודדויות עם החברה העירונית. על אף רצונם של השחורים להשתקע, הם נשארו ממוקמים בתחתית ביחס ללבנים באזור, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה חברתית. על רקע זה, התבסס מעמדה של התנועה מחדש בשנת 1920, הפעם על ידי מרקוס גארבי[11]. מרקוס גארבי היה מנהיג זכויות שחור, יליד ג'מייקה. גארבי האמין כי אין אפשרות לשחורים ולבנים לחיות יחד בהרמוניה. גארבי היה שייך למעמד הפועלים, והקיצוניות בה נקט פנתה אל רבים מן השחורים העניים יותר ממדינות ארצות הברית. הוא נתקל בהתנגדות רבה מצד לבנים אשר דחו את רעיונותיו[12]. חלק מרכזי ממשימתו היה להנחיל גאווה גזעית בשחורים, על בסיס השורשים האפריקאים המשותפים להם. על כן, שם לעצמו למטרה להקים ממשלה לשחורים באפריקה. הוא התנגד לשלטון הקולוניאלי והאמין שאפריקה צריכה להישלט על ידי אפריקאים ולא על ידי לבנים. על כן, גארבי עודד את כל האנשים אשר מוצאם אפריקאי לחזור לאפריקה. הוא מימן חברת הסעות לאנשים שחורים בלבד שנקראה "The Black Star Line", על מנת לסייע בהעברת שחורים לאפריקה. אולם, חברה זו נכשלה, והוא הואשם בהונאה ונכלא למשך כשנתיים כשלאחריהן נשלח לג'מייקה. מאחר שכמעט שלא היה בסיס להאשמות נגדו, שוער כי הרשעתו קודמה על ידי מניעים פוליטיים של לבנים שהתנגדו לפעולותיו[13]. נראה אפוא כי גארבי התקבל בהתנגדות רבה, הן מצד לבנים אשר דחו את העליונות שייחס לשחורים, והן מצד מנהיגים שחורים אשר התנגדו להגירת שחורים לאפריקה וטענו כי לשחורים כן יש מקום בארצות הברית[14]. גארבי המשיך בפעולותיו למען שחורים עד מותו בשנת 1940. על אף היותו דמותו שנויה במחלוקת, פעולתו לקידום עצמאות וגאווה בקרב שחורים הרשימה והותירה רושם על מנהיגי זכויות אזרח רבים כמו מרטין לותר קינג ועוד אחרים[12].

תנועת ההתיישבות האמריקאית

American Colonization Society membership certificate, 1816

בשנת 1816 נוסדה תנועת ה- ACS) American Colonization Society) תנועה אמריקאית מטעם האוכלוסייה הלבנה שמטרתה הייתה להחזיר שחורים חופשיים ועבדים שחורים בחזרה לאפריקה. התנועה נוסדה על ידי רוברט פינלי, אדם לבן מניו ג'רזי. רוברט פינלי התנגד ליחס כלפי העבדים ודרש מימון ממשלתי עבור פיתוח התיישבות בחוף המערבי של אפריקה עבור השחורים המשוחררים שהתגוררו אז בארצות הברית. פינלי הרגיש כי בעת שישוחררו השחורים מעבדות הם יוכלו להתפתח ובכך תמוגר העבדות. נוסף על כך, קיווה כי ההתיישבות תמשוך כמה שיותר שחורים לעזוב את אמריקה ולעבור לאפריקה[15]. בניגוד לתנועת החזרה לאפריקה, בה רוב חברי הקבוצה היו שחורים, רוב חברי ה-ACS היו לבנים. חלקם היו כמרים ואנשים דת, וחלקם בעלי עבדים. הכמרים ואנשי הדת האמינו בביטול העבדות, ואילו בעלי העבדים חששו ששחרור העבדים השחורים ישמיד את הכלכלה האמריקאית. ההסכמה ביניהם הייתה כי אנשים שחורים לא יוכלו להשתלב בחברה האמריקאית הלבנה ועל כן יש להעביר את העבדים המשוחררים ואת השחורים החופשיים בחזרה לאפריקה[16]. לפעילות התנועה, אם כך, היו מספר מניעים. ראשית, אזרחים שחורים וצאצאיהם, נתקלו באפליה נרחבת בארצות הברית של ראשית המאה ה-19. לבנים תפסו אותם בדרך כלל כנטל על החברה וכאיום על העובדים הלבנים כיוון שהם הביאו לקיצוץ השכר. חלק בולט מחברי התנועה האמינו כי האפליה תגרום לכך ששחורים לא ישיגו שוויון בארצו הברית, ולכן עדיף יהיה להם לחזור לאפריקה ולהקים שם חברה משל עצמם. רבים מבעלי העבדים חששו כי נוכחותם של השחורים החופשיים מאיימת על עסקי העבדות בדרום[17]. התוכנית של התנועה התמקדה ברכישה ושחרור עבדים שחורים, תשלום על העברתם לחוף המערבי של אפריקה ומתן סיוע לאחר הגעתם לשם. הממשל הפדרלי מימן חלק נכבד מפעילות התנועה, בין היתר סייע לה לרכוש את "קייפ מסוארדו"- אזור בחוף המערבי של אפריקה אשר בהמשך ב-1822 הפך ל"ליבריה". בשנת 1830, הממשלה הפסיקה את התשלומים שסיפקה לתנועה, והגורמים אשר מימנו אותה היו סניפים מקומיים וממלכתיים וכן כנסיות. בין 1820 ל-1831, כ- 3000 מהגרים שחורים לערך עברו להתיישבות של התנועה בליבריה. אולם באמצע שנות השלושים, דיווחים שליליים של מהגרים קודמים במקביל לשיפור התנאים הכלכליים עבור שחורים בארצות הברית, הביאו לירידה ביכולותיה של התנועה לגייס מהגרים חדשים[18]. לאחר כמעט 78 שנות פעילות, אפשרה תנועת הACS את מעברם של 16,424 שחורים להתיישבות בליבריה[1].

מגמות נוספות

את המחשבה והרעיון להעביר שחורים חזרה לאפריקה חלק גם פאול קופי, שהיה אדם שחור, נוצרי אדוק ואיש עסקים עשיר שפעל למען שוויון זכויות לשחורים. הוא הקים את בית הספר המשולב הראשון במסצ'וסטס[19]. קופי האמין כי אפשרויות ההתפתחות של השחורים בארצות הברית היו מוגבלות, ולכן החל לפעול להעברת שחורים בחזרה לאפריקה. בשנת 1787 נעשה ניסיון ליישב את סיירה לאון, שנחל תבוסה עקב קשיים בביסוס ופיתוח כלכלה וממשלה שתוכל להתמודד עם לחצים חיצוניים. לאחריו, נוסדה קבוצה שנקראה "המוסד האפריקאי החדש", שהציעה הגירה לעבדים משוחררים שהתיישבו בנובה סקוטיה ובלונדון לאחר המהפכה האמריקאית[20]. על אף שיישוב סיירה לאון נתקל בקשיים, קופי האמין כי טמונה בכך הזדמנות עבור שחורים לכן, ב-1807 החל קופי לגייס את עזרתם של חברי המוסד האפריקאי לתחזק את סיירה לאון הנחשלת. בשנת 1809 החליט להצטרף למוסד בעצמו, וב-1811 הגיע לראשונה למושבה סיירה לאון[21]. עם פרוץ המלחמה בשנת 1812, הסחר בין ארצות הברית לבריטניה פסק, ויחד איתו גם העברת השחורים לאפריקה. על אף מאמציו של קופי להקל על ההגבלות על המסחר, הוא נכשל ונאלץ לחכות עד תום המלחמה. לבסוף, ב-1815 לאחר תום המלחמה, הגיע קופי חזרה לסיירה לאון עם 38 שחורים מאמריקה[22].

ליבריה

ליבריה של היום, היא מדינה הממוקמת על החוף המערבי של אפריקה. היא גובלת עם סיירה לאון ממערב, גינאה מצפון וחוף השנהב ממזרח[23]. אנגלית היא שפתה הרשמית, בנוסף ליותר מ-20 שפות מדוברות המייצגות את הקבוצות האתניות הרבות שמאכלסות אותה. מונרוביה היא עיר הבירה של ליבריה והיא העיר הגדולה ביותר בה[4].

ליבריה הוקמה כמושבה על ידי אזרחי ארצות הברית ועבדים לשעבר. ב-1822 רכשה תנועת ה-ACS שטח במערב אפריקה במטרה להקים בית לאומי לעבדים משוחררים. התנועה יישבה בליבריה כ-20 אלף עבדים לשעבר, אשר הכריזו על עצמאותם ב־26 ביולי 1847 והיו לתושבי המדינה העצמאית היחידה באפריקה למעט אתיופיה. ליבריה נקראה בשמה על ידי ה-ACS, ופירושה הוא חופש[4].

המושבה ליבריה נוסדה על ידי ה-ACS כמפלט לשחורים חופשיים ועבדים משוחררים. על אף שמלחמת האזרחים הובילה לסיום העבדות ולשינוי משמעותי במעמדם של האמריקאים השחורים, עדיין נותרו דעות קדומות וגזענות רבה כלפי השחורים בארצות הברית. שחורים רבים שוחררו על ידי אדוניהם ורצו להימלט מארצות הברית לליבריה כדי לברוח מהגזענות. בנוסף, בליבריה הוצעו המון הטבות וקרקעות למתיישבים המהגרים. הגירתם של השחורים החופשיים לליבריה גדלה במיוחד לאחר מרד העבדים הנודע ביותר בתולדות ארצות הברית הקרוי מרד ״נט-טרנר" ב-1831. שחורים מהמעמד הבינוני היו נחושים יותר להיות חופשיים ונהרו לליבריה כדי לבנות חיים טובים יותר[24][4]

ההיסטוריה של ליבריה

ב-1820 יצאה ספינה בשם אליזבת לכיוון אפריקה מטעם ה-ACS. ספינה זו נשאה 88 מהגרים שחורים. היא עגנה באי שרברו, בחוף דרום סיירה לאון. המהגרים סבלו מאד מהתנאים הקשים שהיו באזור וכן ממחלות קשות כגון מלריה, קדחת צהובה ורעב. מסיבה זו, הועברו ב-1822 לאזור אחר שנקרא קייפ מסוראדו, הממוקם ליד ליבריה. למרות המחלות ושיעור התמותה הגבוה ביותר בקרב המתיישבים האפרו-אמריקאים הראשונים גם באזור זה, עם הזמן גדלה אוכלוסיית העולים השחורים שהיגרו למושבה בליבריה. בשנת 1824, שונה שמה של ההתנחלות המרכזית בקייפ מסוראדו למונרוביה (כיום בירת ליבריה), בשל שמו של ג'יימס מונרו שהיה הנשיא החמישי ולפני כן חבר בולט ב-ACS[25][4] הקבוצות האתניות האפריקאיות המקוריות ששכנו באזור, בעיקר הבסה, דאי וגולה, התנגדו להרחבת ההתנחלות על ידי התיישבות העבדים באדמותיהם. כך החלו מלחמות רבות בין המהגרים לבין קבוצות הילידים הוותיקים. בעוד שהיחסים בין המהגרים לבין המקומיים היו ברובם עוינים, חלק מהמקומיים חשו צורך לתת שטחים נוספים למהגרים, כיוון שהם סיפקו עבורם הגנה מסוימת מפני התקפות מצד שכנים באזור, חינוך מערבי לילדים ושוקי מסחר[25][4] כך, המהגרים שהגיעו לליבריה מארצות הברית הביאו עמם מנהגים רבים חדשים כמו סגנונות לבוש, שפה אנגלית, הרגלי מזון, דת, שמות, מערכות כלכליות ופוליטיות ועיצובים אדריכליים[2].

ב-1838 הוקמו כמה מושבות באפריקה שכללו את מרילנד באפריקה, מיסיסיפי באפריקה (לימים התנחלות גרינוויל) ואת באסה קוב. מאוחר יותר בשנת 1838, ה- ACS ניסחה חוקה שאיחדה בין ההתנחלויות הללו והתנחלות נוספת (מונטאסארדו) לליבריה[25][4]. אט-אט, ליבריה הפכה ליעד הנפוץ ביותר להגירה של אמריקאים אפריקאים במאה ה-19. ב -1847 הכריז ה-ֿACS על ליבריה כמדינה עצמאית וריבונית בעלת ממשל רפובליקני. בבחירות הראשונות של 1848, נבחר ג'וזף ג' רוברטס לנשיא הראשון של הרפובליקה העצמאית של ליבריה[2].

עבדים לשעבר

ליבריה וסיירה לאון הוקמו על ידי עבדים לשעבר (אמריקאים ובריטים בהתאמה) שהוחזרו לאפריקה. לרבים מהעבדים לשעבר לא היו די משאבים כדי לקיים את עצמם[26].  ואכן, עם סיום מלחמת האזרחים, ממשלת ארצות הברית הקימה את "לשכת פרידמן" כדי לסייע לעבדים לשעבר בארצות הברית. הממשלה הבטיחה למכור או להשכיר לחקלאים קרקעות ואדמות פנויות, שהוחרמו במהלך המלחמה. לא מעט אפריקנים אמריקאים ניצלו את התוכניות הללו וקנו או שכרו קרקעות. הנשיא אנדרו ג'ונסון הטיל וטו על הצעת חוק להגדלת סמכויותיה ופעילותיה של לשכת פרידמן, ושינה חלק ניכר ממדיניותה. חלק משמעותי מהשטחים המובטחים שהושכרו לחקלאים אפריקאים אמריקאים נלקחו והוחזרו לנאמני הקונפדרציה. כך, עבור רוב האמריקאים האפריקאים שלהם הובטחו קרקעות, ההבטחה לא נשמרה[27].

סיירה לאון

המושבה בסיירה לאון הוקמה על ידי הבריטים כמקום שבו העבדות והאפליה הגזעית לא הוכרו בחוק. ב-1787 ייסדה אגודה פילנתרופית בריטית את המושבה "פריטאון" ("עיר חופשית"), כמקום יישוב לעבדים משוחררים מבריטניה וארצות הברית, וכן לעבדים נמלטים. כל מתיישב פוטנציאלי היה מחויב לחתום על חוזה שכלל סעיף שבו מתחייב להגן ולשמור על החופש המשותף שלהם. ב-1787, המושל הראשון, ריצ'רד וויבר, נבחר[28]. ב-1808 הפכה סיירה לאון ל"מושבת כתר" (מושבה הנמצאת בשליטת של בריטניה, אך בעלת מידה מסוימת של שלטון עצמי)[29] כאשר הפרלמנט הבריטי הפך את סחר עבדים לבלתי חוקי עבור כל אזרחי בריטניה בשנת 1807, רבים מסוחרי העבדים באזור המושבה פריטאון עזבו. למרות האיסור על סחר בעבדים, סחר העבדים המשיך וגדל. בין 1824 ל-1827 נחתמו הסכמי ידידות בין ליבריה לבין גינאה הצרפתית אשר הובילו לשיתוף פעולה בין המדינות בנוגע לביטול סחר העבדים. רוב ההסכמים נשמרו כל עוד הצי הבריטי היה בסביבה אולם בהיעדרו, סחר העבדים החל שוב[29]. הצי הבריטי ערך חיפושים אחר ספינות שנחשדו כמעורבות בסחר העבדים. בין השנים 1825–1865 שחררו הבריטים 130,000 עבדים. רוב העבדים המשוחררים התיישבו בפריפריה של העיר פריטאון, בכפרים כמו ריג'נט, גלוסטר וקנט. עם הצלחת מדינות הצפון במלחמת האזרחים בארצות הברית, מסחר העבדים באזור זה נפגע באופן משמעותי והסתיים לבסוף בשנת 1869[29].

מורשת ותרבות של תנועת החזרה לאפריקה

ישנן דוגמאות שונות המעידות על הזיקה לתנועת החזרה לאפריקה ועל כך שהיא באה לידי ביטוי בתרבות הנוכחית[30].

  • אחת הדוגמאות היא כנסיית "טרנר קפלה" – זוהי כנסייה אפריקנית הממוקמת באונטריו, קנדה, שהוקמה בשנת 1890. הכנסייה נקראת על שמו של הבישוף הנרי מקניאל טרנר, שהיה חסיד חזק של "תנועת החזרה לאפריקה"[31].
  • נוסף על כך, קיימת תחנת רדיו אפריקאית אמריקאית המבוססת על זכותם של השחורים ליצירת אומה אפריקאית עצמאית במולדת של אבותיהם[32].
  • דוגמה נוספת לזיכרון הקולקטיבי היא הקמת ה-UNIA) The Universal Negro Improvement Association and African Communities League) על ידי מרקוס גארבי-1914, ארגון לאומני שחור בג'מייקה. זהו ארגון אוניברסלי המוקדש לגאווה גזעית, כלכלית עצמאית, ויצירת אומה שחורה עצמאית באפריקה. אף על פי שגארווי הקים את ה- UNIA בג'מייקה ב -1914, השפעתו העיקרית הורגשה בשכונות השחורות העיקריות של צפון ארצות הברית לאחר הגעתו להארלם, בניו יורק, בשנת 1916. אף שהארגון לא העביר אדם אחד לאפריקה, השפעתו הגיעה לרבים משני עברי האוקיינוס האטלנטי, והיא הוכיחה את עצמה כמבשרת של לאומנות שחורה, שהתגלתה בארצות הברית לאחר מלחמת העולם השנייה[33].

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 Patton, A. (1992). The" Back-to-Africa" Movement in Arkansas. The Arkansas Historical Quarterly, 51(2), 164-177.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 http://library.mtsu.edu/tps/newsletters/Back_to_Africa.pdf
  3. ^ Harris, J. E. (Ed.). (1993). Global dimensions of the African diaspora. Howard University Press.
  4. ^ 4.00 4.01 4.02 4.03 4.04 4.05 4.06 4.07 4.08 4.09 4.10 Barnes, K. C. (2004). Journey of Hope: the Back-to-Africa movement in Arkansas in the late 1800s. Univ of North Carolina Press
  5. ^ 5.0 5.1 Davis, R. L. (2003). Creating Jim Crow: In-Depth Essay. The History of Jim Crow, 3
  6. ^ http://www.pbs.org/wgbh/americanexperience/features/freedom-riders-jim-crow-laws/
  7. ^ Timothy Crumrin, "'Back to Africa?' The Colonization Movement in Early America". 2007
  8. ^ Gatewood, W. B. (1974). Arkansas Negroes in the 1890s: Documents. The Arkansas Historical Quarterly, 33(4), 293-325
  9. ^ Ailes, J., & Tyler-McGraw, M. (2012). Leaving Virginia for Liberia: Western Virginia Emigrants and Emancipators. West Virginia History: A Journal of Regional Studies, 6(2), 1-34
  10. ^ Rotberg, R. I. (1983). Howard Lamar and Leonard Thompson, editors. The Frontier in History: North America and Southern Africa Compared. New Haven, Conn.: Yale University Press. 1981. Pp. xii, 360. Cloth 37.50, paper 7.95
  11. ^ Jenkins, D. (1975). Black Zion: The Return of Afro-Americans and West Indians to Africa. Wildwood House
  12. ^ 12.0 12.1 Encyclopædia Britannica Online Marcus Garvey profile. Retrieved 20 February 2008
  13. ^ Martin, T. (1976). Race first: The ideological and organizational struggles of Marcus Garvey and the Universal Negro Improvement Association (No. 8). The Majority Press
  14. ^ Garvey, A. J. (Ed.). (2013). The philosophy and opinions of Marcus Garvey: Africa for the Africans. Routledge
  15. ^ Juang, R. M. (Ed.). (2008). Africa and the Americas: Culture, Politics, and History. Abc-clio
  16. ^ Dorsey, B. (2006). Eric Burin. Slavery and the Peculiar Solution: A History of the American Colonization Society. (Southern Dissent.) Gainesville: University Press of Florida. 2005. Pp. xiv, 223
  17. ^ Webber, Christopher L. (2011). American to the Backbone: The Life of James W. C. Pennington, the Fugitive Slave Who Became One of the First Black Abolitionists. New York: Pegasus Books. p. 59
  18. ^ Sherwood, H. (1917). The Formation of the American Colonization Society. The Journal of Negro History, 2(3), 209-228
  19. ^ CFYFE, C. (1998). Captain Paul Cuffe's Logs and Letters, 1808–1817: A Black Quaker's ‘Voice from within the Veil’. Edited by Rosalind Cobb Wiggins. Washington, DC: Howard University Press, 1996. The Journal of African History, 39(1), 147-174
  20. ^ Thomas, Lamont D. Paul Cuffe: Black Entrepreneur and Pan-Africanist (Urbana and Chicago: University of Illinois Press, 1988), 32-33, 51
  21. ^ A Gastronomic Tour through Black History/BHM 2012"
  22. ^ Stewart, J. C. (Ed.). (1996). 1001 things everyone should know about African American history. Doubleday Books.
  23. ^ House, F. (2014). Freedom in the world 2014: The annual survey of political rights and civil liberties. Rowman & Littlefield
  24. ^ Lowther, K. G. (2012). The African American Odyssey of John Kizell: A South Carolina Slave Returns to Fight the Slave Trade in His African Homeland. Univ of South Carolina Press
  25. ^ 25.0 25.1 25.2 Blyden, N. (2015). “This na true story of our history”: South Carolina in Sierra Leone's historical memory. Atlantic Studies, 12(3), 355-370
  26. ^ Hill, W. B. (1996). The ex-slave pension movement: Some historical and genealogical notes. Negro History Bulletin, 59(4), 7-11
  27. ^ Farmer-Paellmann, D. C. (2003). Excerpt from Black Exodus: The Ex-Slave Pension Movement Reader. Should America Pay, 22-31
  28. ^ Fyle, M. C. (2006). Historical Dictionary of Sierra Leone (Vol. 99). Scarecrow Press.
  29. ^ 29.0 29.1 29.2 Fage, J. D. (1980). Slaves and society in Western Africa, c. 1445—c. 1700. The Journal of African History, 21(3), 289-310
  30. ^ Eyerman, R. (2004). The past in the present: Culture and the transmission of memory. Acta Sociologica, 47(2), 159-169
  31. ^ "Turner Chapel Oakville, Ontario, Canada". Find a Grave. Retrieved 2009-04-23
  32. ^ http://www.blogtalkradio.com/africanamericannation
  33. ^ .  https://www.britannica.com/topic/Universal-Negro-Improvement-Association
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

24876529תנועת החזרה לאפריקה

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=תנועת_החזרה_לאפריקה&oldid=751366"