דת מותרת
דת מותרת (בלטינית: Religio licita[1] מילולית "דת מאושרת"[2]) הוא ביטוי המשמש באפולוגטיקה של טרטוליאנוס[3] לתיאור מעמדם המיוחד של היהודים באימפריה הרומית.[4] המונח לא היה מונח רשמי במשפט הרומי ואין שום תימוכין היסטוריים שלרומא היה תהליך כלשהו לרישוי דתות זרות.[5][6][7][8]
על אף שהוא מופיע רק בטקסט פטריסטי אחד וללא מקורות או כתובים רומיים קלאסיים,[9] הביטוי הוליד השערות מלומדות רבות לגבי משמעותו האפשרית. כמה חוקרים הרחיקו לכת כדי לדמיין שלכל הדתות תחת האימפריה יש מעמד חוקי או "ליסיטה" או "איליסיטה", למרות היעדר טקסטים עתיקים המתייחסים לקטגוריות אלה.[10] הדעה הקיצונית ביותר קבעה שהביטוי של טרטוליאנוס מבטא את החוק שכל הדתות הזרות נדרשות לרישיון מהממשלה הרומית.[11] עם זאת, היה זה מנהג רומי להתיר או אפילו לעודד את העמים הנתינים של הפרובינציה הרומית וקהילות זרות ברומא לשמור על דת אבותיהם, אלא אם כן נוהגים ספציפיים נחשבו כמפריעים או חתרניים:[12] "דת הייתה מותרת לקבוצה מסוימת על בסיס שבט או לאום ומנהגים מסורתיים, בצירוף התנאי שהטקסים שלה לא פוגעים בעם הרומי או באליו."[13]
טרטוליאנוס משתמש בביטוי בקטע הטוען שיש להעניק לנוצרים את אותו חופש לקיים את דתם כמו כל אחד אחר מתושבי האימפריה; הקטע עצמו, לא הביטוי "דת מאושרת", הוא עדות לסובלנות הכללית הניתנת לפי שיטת הדת הרומית.[14]
יהדות כדת מותרת
דת מותרת (Religio licita) נחשבה לפעמים כהכרה או אמנה רשמית שמקורה ביוליוס קיסר ומגולמת בסעיפים שונים של חקיקה רומית הנוגעת ליהודים, שנתפסה כמדיניות קוהרנטית.[15] למעשה, הפריבילגיות והפטורים השונים שניתנו ליהודים היו תשובות לתלונות או בקשות ספציפיות, שהוגשו במסגרת רשת החסות המסורתית,[16] ולא היו להן שום קשר לסטטוס כביכול דת ליסיטה.[17] הכיבוד של הרומאים את היהדות נובע מהעתיקות של היהדות, והחשיבה על מסורת אבות כמקור ליציבות חברתית ופוליטית.[18]
נצפה כי " שופטים רומיים התייחסו ליהודים באופן שונה ממנהגם לא כי הם היו סובלניים במודע, אלא פשוט כי לא הייתה להם סיבה להפריע למימוש חופשי של שיטות דת יהודיות."[19]
הנצרות כבלתי מותרת
אף על פי שמונח זה אינו מופיע בשום מקום, הוערך כי הכרזת הנצרות כבלתי חוקית (Religio ilicita) הייתה הבסיס החוקי לרדיפות רשמיות. עם זאת, "אף חוק, או סעיף בחוק הפלילי, או חקיקה מיוחדת שהופנתה נגד הנוצרים, שלפיה נוצרים הועמדו לדין בשתי המאות הראשונות".[20] לרומא לא הייתה מדיניות אחידה או קוד משפטי אחיד הנוגע לכתות זרות,[21] ולפני ההגמוניה הנוצרית במאה ה-4 כפירה, לא הייתה שפה משפטית שמציין מושג המקביל ל"כפירה" או פשעים נגד הדת האורתודוקסית.[22] כמה חוקרים טענו שהנצרות הוכרזה כדת לא מותרת או לא לגיטימית על ידי נירון בעקבות השריפה הגדולה של רומא בשנת 64.[23][24]
תחת קונסטנטינוס הגדול, הנצרות ודתות אחרות נעשו נסבלות עם צו מילאנו משנת 313. הסובלנות לא התרחבה לדתות שעסקו בהקרבת אדם, כמו הדרואיזם. מצב עניינים זה נמשך עד שנת 380, אז אומצה הנצרות הניקנית כדת המדינה של האימפריה הרומית, ולאחר מכן החלה הרדיפה של כתות לא נוצריות ולא ניקניות. פריסיאן (אנ')הוצא להורג בשל כפירה בשנת 385, ותיאודוסיוס הראשון החל להוציא מחוץ לחוק את הטקסים הדתיים המסורתיים של רומא בשנת 391.
ראו גם
- תולדות היהודים באימפריה הרומית (אנגלית)
- רדיפת הנוצרים הראשונים (אנגלית)
- סובלנות דתית (אנגלית)
הערות שוליים
- ^ Licita is the past principle of licet, "is permitted, is lawful".
- ^ Jörg Rüpke, Religion of the Romans ( originally published in German 2001), Polity Press, 2007, עמ' 35
- ^ Tertullian, Apologeticum 21.1.
- ^ Ben Witherington III, The Acts of the Apostles: A Socio-rhetorical Commentary, Michigan: Eerdmans, 1997, עמ' 542
- ^ Philip Francis Esler, Community and Gospel in Luke–Acts: The Social and Political Motivations of Lucan Theology, Cambridge University Press, 1989 1996, עמ' 211
- ^ Rüpke, Religion of the Romans, עמ' 35
- ^ Solomon Grayzel,, "The Jews and Roman Law", Jewish Quarterly Review, 59 (1968),, עמ' 93–117
- ^ John J. O'Keefe, , entry on "Religio licita", in A Dictionary of Jewish-Christian Relations ,, (Cambridge University Press, 2005), 2005, עמ' 371
- ^ Benjamin H. Isaac, The Invention of Racism in Classical Antiquity (Princeton University Press, 2004, 2006), p. 449; Tessa Rajak, "Was There a Roman Charter for the Jews?" Journal of Roman Studies, 74 (1984), pp. 107–123. As Stephen Wilson, Related Strangers: Jews and Christians, 70–170 C.E. (Augsburg Fortress, 1995, 2005), p. 68, has noted, religio licita "is not a Roman but a Christian concept".
- ^ Philip A. Harland, Associations, Synagogues, and Congregations: Claiming a Place in Ancient Mediterranean Society, Augsburg Fortress, 2003, עמ' 222
- ^ Esler, Community and Gospel in Luke–Acts, p. 206, taking note of Foakes Jackson and Kirsopp Lake, B. S. Easton, and the early work of H. J. Cadbury as examples of this extreme of interpretation.
- ^ Isaac, The Invention of Racism in Classical Antiquity, p. 449; Jörg Rüpke, "Roman Religion – Religions of Rome", in A Companion to Roman Religion (Blackwell, 2007), p. 4.
- ^ W. H. C. Frend, Martyrdom and Persecution in the Early Church: A Study of Conflict from the Maccabees to Donatus, (Garden City, New York: Doubleday, 1967),, 1967, עמ' p. 106.
- ^ Cecilia Ames, "Roman Religion in the Vision of Tertullian", in A Companion to Roman Religion, p. 467.
- ^ E. Mary Smallwood, The Jews Under Roman Rule: From Pompey to Diocletian: A Study in Political Relations (2nd ed.; Leiden: E. J. Brill, 1981), p. 539 et passim.
- ^ Harland, Associations, Synagogues, and Congregations, pp. 221–222; Leonard Victor Rutgers, "Roman Policy towards the Jews: Expulsions from the City of Rome during the First Century C.E.," Classical Antiquity, 13 (1994) pp. 58-59.
- ^ Esler,, Community and Gospel in Luke–Acts, p. 211, עמ' p. 211
- ^ Esler, Community and Gospel in Luke–Acts, p. 215.
- ^ Leonard Victor Rutgers, "Roman Policy towards the Jews: Expulsions from the City of Rome during the First Century C.E.," Classical Antiquity 13 (1994), p. 73.
- ^ J.E.A. Crake, "Early Christians and Roman Law," Phoenix 19 (1965), p. 70.
- ^ T.D. Barnes, "Legislation against the Christians," Journal of Roman Studies 58 (1968), 50
- ^ Rutgers, "Roman Policy," p. 68.
- ^ De Ste. Croix, Geoffrey (1963). Why Were the Early Christians Persecuted. Oxford: Oxford University Press. p. 7.
- ^ Geoffrey E.M. de Ste. Croix, "Why Were the Early Christians Persecuted?" Past and Present, 26 (1963), pp. 6-38.
35173624דת מותרת