דו-קרב פנדלים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דו-קרב פנדלים (באנגלית: "Penalty shoot-out"; מכונה גם "Penalty Ninja") היא שיטת הכרעה לשבירת שוויון (אנ') במשחקי כדורגל שלא יכולים להסתיים בתיקו, כאשר נשארה שיוויונית, לעיתים לאחר תום הזמן החוקי (בכדורגל 90 דקות, ותוספת הזמן שלו) ולעיתים יותר נפוצות לאחר הארכה (30 דקות נוספות שלאחר תום הזמן החוקי שניתן ב-2 מחציות של רבע שעה כל אחת (ותוספת הזמן שלהן).

דו-קרב פנדלים היא אחת משלושה שיטות בכדורגל לקביעת מנצחת בשיוויון, האחרים הם הארכה, וחוק שערי חוץ בעת מפגש כפול בין קבוצות. שיטת הדו קרב פנדלים ניתנת רק לאחר ששני השיטות הנ"ל השאירו את התוצאה במצב שיוויוני לחלוטין. שיטת שבירת השוויון למשחק מסוים נקבעת מראש על ידי הגוף המארגן את המשחק.

בדו קרב פנדלים כל קבוצה שולחת מספר שחקנים (לרוב 5) לבעוט כדור מנקודת העונשין בתורם, כאשר הבעיטות מתבצעות לסירוגין מכל קבוצה. הקבוצה שבתום חמש בעיטות הבקיעה יותר פנדלים - מנצחת. אולם אם ההפרש גדול מכדי לסגור לפני שכלל חמשת הבעיטות נבעטו (למשל שנשארה בעיטה אחת וההפרש הוא 2 שערים), הדו קרב מסתיים מיידית, והקבוצה שהבקיעה יותר מוכרזת כמנצחת על ידי השופט, שגם מנהל את הדו-קרב.

אם התוצאה נשארת שוויונית בתום 5 בעיטות - עוברים לשלב הבא של הדו-קרב והוא סבב של בעיטה אחת בודדת לכל קבוצה, במתכונת "מוות פתאומי" (אנ'), הקבוצה הראשונה שמחטיאה סבב בעיטות - מפסידה את הדו-קרב. שערים שהובקעו באמצעות הדו-קרב אינם נרשמים כשערים רשמיים עבור מבקיעיהם או עבור הקבוצה, אלא רק דרך לקביעת המנצחת.

למרות שהשתמשו בדרך זו באופן נרחב בכדורגל מאז שנות ה-70, שיטת דו קרב הפנדלים זוכה לביקורת על ידי רבים מאוהדי הכדורגל לאורך השנים, בעיקר בשל הסתמכותם הנתפסת במזל ולא במיומנות הקבוצה, ותלותם בדו-קרב אישיים בין שחקנים יריבים, מה שאינו עומד בקנה אחד עם כדורגל כספורט קבוצתי. לעומת זאת, יש הסבורים שהלחץ על הבועט וחוסר היכולת לנבות את המנצחת הופכים אותו לסיום דרמטי ומרגש לאירועי גמר, שהרבה מהם זכורים בזכות החמצה או הבקעה של הבעיטה האחרונה והמכריעה.

נוהל

במשחקי גביע המתנהלים בשיטת גביע, כאשר אין הכרעה במשחק בתום הזמן הרגיל של המשחק (90 דקות), נהוג להאריך את המשחק ב-30 דקות נוספות, המחולקות לשתי מחציות שוות. אם בסיום ההארכה עדיין אין הכרעה, נהוג לעיתים להכריע את המשחק באמצעות דו-קרב של בעיטות הכרעה מ-11 מטרים.

כללי ביצוע הבעיטה זהים כבמקרה של בעיטת עונשין במהלך המשחק, אך משום שהדו-קרב מתקיים אחר תום המשחק, אסור לשחקן כלשהו לגעת בכדור אחרי הבעיטה חוץ מהשוער הניצב בשער, והמשחק לא ממשיך לאחר הבעיטה, אלא נעצר, והשחקן (מהקבוצה היריבה) הבא בתור לבעיטה ניגש לבעוט. יש לשופט סמכות לקבוע בעיטה חוזרת במקרה ואחד השחקנים הפר את כללי המשחק (למשל אם השוער יוצא מקו השער, או שהשחקן משתהה יותר מידי בבעיטה).

בשלב הראשון של הדו-קרב זוכה כל קבוצה לחמש בעיטות הכרעה, המתבצעות לסירוגין. רשאים לבעוט רק השחקנים שהשתתפו במשחק בעת שריקת הסיום. המנצחת במשחק היא זו שהבקיעה מספר גדול יותר של שערים. אם בתום חמש הבעיטות לכל קבוצה אין הכרעה, זוכה כל קבוצה לבעיטה נוספת, לסירוגין, עד להכרעה.

לפי שיטת הדירוג של אופ"א, קבוצות אינן מקבלות ניקוד נוסף בחישוב דירוגם עבור ניצחון בדו-קרב בעיטות הכרעה, אלא רק ניקוד עבור תוצאת התיקו במשחק, לעומת נבחרות לאומיות אשר מקבלות ניקוד מיוחד עבור ניצחון זה.

היסטוריה

דו-קרב של בעיטות הכרעה לא הונהג על ידי פיפ"א ואופ"א עד 1970. אולם, קדמו להנהגת שיטת הכרעה זו גרסאות שונות של השיטה הנוכחית בהן השתמשו במפעלים מקומיים במדינות שונות. לדוגמה: בגביע היוגוסלבי החל מ-1952,[1] בגביע האיטלקי החל מעונת 1958-1959‏[2] ועוד במדינות שונות באירופה ובדרום-אמריקה. אף בישראל הייתה נהוגה השיטה ב"גביע קרנר" (אליפות ליגות הנוער בשנות ה-50 וה-60) ובטורנירים לא רשמיים.[3][4] החל מעונת 1966-1965 החלה ההתאחדות הישראלית להפעיל את דו-קרב בעיטות העונשין בגביע המדינה.[5][6]

שני אנשים טוענים כי הם היו אלה שהציעו שיטת הכרעה זו למוסדות פיפ"א. הראשון הוא יוסף דגן, אזרח ישראלי, גורס כי הוא הציע את השיטה לאחר שצפה בנבחרת ישראל בכדורגל מפסידה בהגרלה ברבע גמר טורניר הכדורגל באולימפיאדת מקסיקו סיטי (1968).[7][8] נטען כי מיכאל אלמוג, שמספר שנים מאוחר יותר מונה ליושב ראש ההתאחדות לכדורגל בישראל, העביר את ההצעה לפיפ"א שלאחר מספר דיונים החליטה לקבל את ההצעה.[9] טענה אחרת שעלתה, גורסת כי היה זה קארל וולד, שופט כדורגל גרמני, שהציע לראשונה את שיטת ההכרעה הזו ב-1970. לטענתו, התאחדות הכדורגל הגרמנית קיבלה את ההצעה וגם אופ"א עשתה זאת זמן קצר לאחר מכן, ותוך זמן קצר השיטה התקבלה גם בפיפ"א.[10]

באנגליה, התקיים דו-קרב הפנדלים הראשון במסגרת גביע ווטני באנגליה ב-1970 במשחק בין האל סיטי ומנצ'סטר יונייטד. ג'ורג' בסט היה הבועט הראשון בדו-קרב. דו-קרב בעיטות הכרעה הונהג לראשונה בתחרויות המאורגנות על ידי פיפ"א במוקדמות של אולימפיאדת מינכן 1972. ישראל הייתה אחת הנפגעות הראשונות ממנו, כאשר כשלה בדו-קרב בעיטות הכרעה מול תאילנד.

בחצי-הגמר של גביע העולם של 1982, שנערך בספרד, נעשה שימוש ראשון בשיטת הכרעה זו. במשחק זה הודחה נבחרת צרפת על ידי נבחרת גרמניה. מאוחר יותר, במונדיאלים של 1994 ו-2006, נקבעה זהותן של הזוכות בגביע העולמי בשיטה זו.

ביקורת ושיטות חלופיות להכרעה

לפני עידן דו-קרב הפנדלים, משחקים לרוב היו מוכרעים במשחק חוזר בין הקבוצות במקום נייטרלי (אם צמד משחקים בבית ובחוץ לכל קבוצה לא היה מספיק). שיטת המשחק החוזר עדיין מבוצעת בטורנירים בעולם, למשל בגביע האנגלי. אם גם במשחק האחרון היה תיקו, היו לרוב מכריעים בעזרת הטלת מטבע של שופט המשחק.

שיטה נוספת להכרעה שנוסתה היא שיטת שער הזהב (שיושם בשנים 1996 ועד 2003) שבה - אם במהלך הארכה של משחק בתום הזמן החוקי שלו (90 דקות) נכבש שער, המשחק מופסק באותו הרגע והקבוצה שהבקיעה את השער הראשון בהארכה מנצחת את המשחק. שיטה זו הוחלפה לתקופה קצרה בשיטת "שער הכסף" שהיה כמעט זהה אם כי המשחק לא מופסק באופן מיידי אלא במחצית ההארכות. לאחר מכן השיטה בוטלה וחזרו לדו-קרב פנדלים.

לאחר שנים רבות של שימוש בשיטת הדו-קרב פנדלים כשיטת הכרעה, יש המבקרים אותה כיוון שאיננה משקפת את יכולתן של הקבוצות במגרש ובפרט איננה מתגמלת קבוצות שביצעו ניסיונות התקפיים או שלטו יותר בכדור. לטענת המבקרים השיטה הפכה משיטת הכרעה לשיטת משחק של נבחרות חלשות, המייצרות משחק הגנתי וסגור ("בונקר") בתקווה לשרוד עם תוצאת 0-0 (או תוצאת תיקו אחרת) ולהגיע לשלב בעיטות ההכרעה בהן סיכוייהן יהיו טובים יותר לעבור שלב.

לשיטת ההכרעה בבעיטות עונשין מוצעות באופן תדיר עוד חלופות, אולם אף אחת מהן לא התקבלה על ידי פיפ"א או התאחדויות אחרות.[11] כך למשל לתקופה קצרה, הונהגה שיטה שנקראה "פנדל אמריקאי" וכונתה גם "שוט-אאוטס" ("Shoot-outs", כיום מכונים גם "Old School Shootouts") בליגת ה-MLS האמריקאית, שבה ניתן לשחקן התקפה כדור מנקודת החצי (בערך - 32 מטר מהשער), ו-5 שניות על מנת לנסות להבקיע מול שוער בלבד, כאשר לשוער ניתן חופש מוחלט לנוע ולנסות לעצור את השחקן מלהבקיע. אם השוער היה מבצע עבירה או נוגע ביד מחוץ לרחבה, היו עוברים לפנדל רגיל[12], אך שיטה זו לא הצליחה לתפוס בשאר הליגות ובוטלה תוך זמן קצר בליגה האמריקאית.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה


הערות שוליים

  1. ^ גביע יוגוסלביה בכדורגל, אתר ‏ rsssf.com
  2. ^ גביע איטליה בכדורגל באתר ‏ rsssf.com
  3. ^ בדו-קרב דרמטי של בעיטות 11 מטר (3:4) ניצחה "בני-יהודה" את "סטוק-סיטי", דבר, 30 במאי 1963
  4. ^ כפ"ס וחולון בגמר גביע קרנר לנוער, דבר, 15 במאי 1966
  5. ^ פניה לפיפ"א להכרעה בגביע ע"י בעיטת 11 מ', מעריב, 4 ביולי 1965
  6. ^ תוצאות משחקי גביע המדינה, דבר, 19 בספטמבר 1965
  7. ^ "Israeli Behind the Goal" (באנגלית). infolive.tv. אורכב מ-המקור (Adobe Flash) ב-2009-04-22. נבדק ב-2008-06-19.
  8. ^ אתר למנויים בלבד עוזי דן, דו־קרב הפנדלים, שחור (וכחול) על גבי לבן, באתר הארץ, 17 בנובמבר 2017
  9. ^ Miller, Clark (1996). He Always Puts It To The Right: A History Of The Penalty Kick. Orion. ISBN 0-7528-2728-6.
  10. ^ "Das Elfmeterschießen: Wie kam Karl Wald eigentlich zu dieser Idee mit dem Elfmeterschießen? ("The penaltyshootout: How did Karl Wald really come up with the idea of penalty kicks?") (האתר בגרמנית)".
  11. ^ אדר מירום, ‏היום שבו מתו הפנדלים, באתר ‏מאקו‏‏, ‏7 ביולי 2014‏
  12. ^ בארצות הברית מתגעגעים לפנדלים הישנים. צפו והצביעו: איזו הכרעה עדיפה?, מערכת וואלה!, 23 בנובמבר 2020, אתר וואלה!
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34768676דו-קרב פנדלים

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=דו-קרב_פנדלים&oldid=2128214"