דבורה קלן
דבורה קלן (1888–1957) הייתה אמנית, מחנכת ישראלית -אמריקאית, מייסדת בית ספר אמנותי בולט לבנות בארצות הברית וממייסדי חוות הנוער הציוני בירושלים.
חייה האישיים
דבורה קלן נולדה וגדלה בבוסטון, ארצות הברית. בתחילת דרכה המקצועית הייתה קלן ציירת ואמנית; את מלאכת האומנות היא למדה לראשונה בבית הספר של המוזיאון לאמנות טהורה בבוסטון בשנת 1916. כמו כן למדה קלן אצל הציירים המפורסמים אבן קומינס ודנמן רוס. רוס, אשר שימש כנאמן המוזיאון בבוסטון, עסק בפיתוח וקידום האומנות בקרב הציבור הרחב. כתלמידתו נשלחה קלן בשנת 1918 להנחות חוגים וסדנאות בבית ספר ובחברות נוער בכדי להפיח את אותה הרוח בקרב ילדים ובני נוער. קלן פיתחה תוכנית ייחודית והחלה ללמדה במרץ במקומות שונים ברחבי בוסטון. בנוסף העבירה קלן הרצאות על שיטתה החינוכית בפני רשויות של מוזיאונים, מורים ובפני ציבור אוניברסיטאי. בשנים הללו זנחה קלן את עולם הציור ודבקה בעולם החינוך בו פיתחה את תפיסת עולמה וגישתה לילדים ונוער. קלן, אשר בצעירותה לא התעניינה בציונות או בא"י החליטה בעקבות היחשפותה לנשים שפעלו בשם הרעיון הציוני באמריקה, לעלות לארץ ישראל בשנת 1920 ולהמשיך בדרכה החינוכית, והיא בת 32.
הקמת בית הספר
בשנתה הראשונה בירושלים עבדה קלן בהוראת חינוך אמנותי לנערות בבית המדרש הממשלתי למורים ובתום שנה זו לאחר שהתרשמו מדמותה וחזונה החינוכי הציעו לה 13 הורים מהעיר לפתוח חברה חינוכית שיתופית ולהקים בית ספר ייחודי לילדיהם. וכך בשנת 1921, בעזרת השופט יוליאן ו.מק הקימה דבורה קלן את "בית ספר של החברה החינוכית של ההורים" מרכז חינוכי הפעל בשיטתה החינוכית.
כפי שנרמז משמו של בית הספר, מעורבות ההורים הייתה גדולה עד מאד. החל באחריות לתכנים החינוכיים וכלה בניהול עבודת המטה הכוללת. בית הספר לא נועד להוות מוסד אליטיסטי המיועד רק לילדי מותרות המגיעים מרקע של שפע והורים בעלי אמצעים, בית ספרה של קלן נועד להיות מוסד בלתי תלוי בשיטות החינוך וההוראה המקובלות וביקש לערער את תפיסות ההוראה השגורות ובתוך כך גם מאפייני אוכלוסיית התלמידים והמורים. כך כותבת פאני שוער שהייתה מורה בבית הספר לחברתה באמריקה, רבקה לץ : " כבר התחלתי לעבוד בבית הספר, זאת אומרת לא ללמד, מתחילים בעוד שבוע וחצי ימים, אלא שפועלים אנו. לבית הספר בנין חדש, לכן המורים וילדים אחדים צובעים את הרהיטים ואת הדלתות והחלונות. גם אני צובעת וגב' קלן אומרת שתעשה פועלת ממני... באמת אסור פה לא לעבוד, לא לעזור."
קלן הקדישה את כל זמנה ומרצה בניהול בית הספר, בניסיון החדרת התשוקה החינוכית והאמונה בדרך בסגל המורים ובהחזקתו הכלכלית של בית הספר. בתחילת דרכה גייסה כסף מן ההורים ובשנת 1926 ערכה סיור גיוס משאבים בארצות הברית בו הצליחה להקים חברת-ידידים אמריקאית אשר תמכה בבית הספר והבטיחה את קיומו. בית הספר הצליח להיות מקום משמעותי ובעל ערך רב לתלמידיו ולהוריהם ועבר שינויים רבים במרוצת השנים.
רציונל בית הספר
המערכת ההוליסטית שהיווה בית הספר היה חלק מגישתה הפרוגרסיבית של קלן, אשר הושתתה על הפילוסופיה הפרוגרסיבית של ג'ון דיואי. לפי זאת, יש לפתח את האינטלקט של הילד בתהליך החינוכי. זאת על ידי שימת דגש על פיתוח יכולת פתרון בעיות, הקפדה על חשיבה יצירתית, הענקת כלים יישומיים ופיתוח כישרונות וכישורים אישיים. כל אלו על פי דיואי עדיפים מאשר שיטות שינון, זיכרון אינפורמטיבי ושימוש בכלים אשר היו מקובלים בזמנו.
מטרת בית הספר של קלן הייתה להוות מיקרו-קוסמוס של העולם האמיתי, הן בתחומי הידע והנושאים הנלמדים והן בהענקת כלים מעשיים והזדמנויות התנסות שונות. כך שהתלמידים למדו לנהל את חשבונות מצרכי המטבח, ציוד המחסן והחנות הבית ספרית, מתוקף כך היה עליהם לדעת חשבון ולהבין את היקף האחריות לכל עניין גדול כקטן. כך גם בלימודי גננות וחקלאות בגינה הבית ספרית (שאת תוצריה מכרו לתושבי השכונה) ומתוקף כך לימודי טבע שכללו את עולם הבוטניקה, עולמם של המזיקים ואת עונות שנה והשלכותיהן.
שאיפתה הייתה להקים מוסד בעל גישה חינוכית שונה וייחודית אשר יותאם לעולם שמחוץ לכותלי בית הספר, כזה שישמור על ערכי התרבות של עם ישראל וידגיש אותם תוך כדי עבודת החינוך שתכין את התלמידים לחיים מאושרים ופרודוקטיביים בארץ ישראל.
מימון
הקמת בית הספר נתקלה בקשיים כלכליים בתחילה כיוון ולרשות קלן לא עמד תקציב כלשהו. תוכנית הקמת המוסד נשענה כולה על תשלומי ההורים שהיוו חלק אינטגרלי ממערכת בית הספר, שכר הלימוד השנתי ולבסוף תרומת ידידים מארצות הברית שהאמינו בדרך החינוך הפרוגרסיבית ושאפו להטמיע אותה גם בישראל בעזרתה של קלן.
קלן האמינה כי בית הספר יוכל לעמוד על רגליו בהסתמך על מקורות מימון אלו בנוסף להכנסות המוסד ממכירת תצרוכת פנימית (מצרכים, תצרוכת חקלאית וכו'). אך כבר בשנה החמישית להיווסדות בית הספר נקלע המוסד לקשיים כלכליים וקלן נצרכה לצאת לסבב גיוס כספים בארצות הברית.
בין ידידיה ותומכיה של קלן ניתן למצוא את השופט יוילאן ו. מק שקיבל על עצמו לאסוף עבור קלן כ-5000$ מדי שנה עבור בית הספר הפרוגרסיבי הראשון בישראל. נוסף לכך, הוקמה קרן מיוחדת למען בית הספר בקרב ידידי בית הספר בארצות הברית.
שגרת בית הספר
בית הספר החל את דרכו בבניין ערבי ישן ברחוב החבשים בירושלים ששימש כבית מגורים בקומתו השנייה ועל כן הביא עמו מגבות רבות. על אף הקשיים הכלכליים, המבניים והלוגיסטיים, בית הספר החל את דרכו עם 13 תלמידים ובתוך ארבע שנים שילש את מספר תלמידיו. מעניין לציין שעל אף הקשיים שצוינו לעיל, בית הספר הפרוגרסיבי היה בית הספר היחיד בירושלים ששילם למורים את משכורתם בזמן ובמלואה. גם נתון זה היה חלק מראייתה הרחבה של קלן באשר למערכת אוטופית ובלתי מתפשרת של חינוך ושל מחייה. קלן עצמה מילאה תפקידים רבים בבית הספר, מלבד ההוראה בכל הכיתות, קלן שימשה כמבשלת ואף כעוזרת. עובדות אלו הן שהביאו למעורבות רבה יותר של המשפחות ששלחו את ילדיהן לבית הספר והסכימו להיות מעורבים בחינוך ילדיהן.
גם את יכולותיה האמנותיות הביאה קלן לידי ביטוי בבית הספר ומתואר כי ראתה באומנות כלי לביטוי המחשבה העצמית ופיתוחה. "קלן נהגה לתת לילדים גיליונות נייר ענקיים כדי שיוכלו לצייר ללא מעצורים, ומעולם לא העבירה ביקורת שלילית על הציורים..."
התפיסה הכוללת של שיטת החינוך בבית הספר הושתתה על ערכים ואידיאלים אשר באו לידי ביטוי בהחלטות ניהוליות הנוגעות ליום יום. על כן, עם ראשית הלימודים הלך והתעצב אופיו של בית הספר בעזרת ההורים שלקחו חלק לאור שיטתה של קלן ואף ממשלת המנדט של אותם הזמנים העניקה סיוע כספי מועט לבית הספר.
המקצועות העיוניים של בית הספר כללו לימודי עברית, אנגלית, ערבית, היסטוריה, פיזיקה, גאוגרפיה, מתמטיקה, תנ"ך, דברי ימי עמנו וידיעת הארץ. המקצועות המעשיים שנלמדו בבית הספר כללו לימודי אמנות, ציור, רישום, צביעה, מוזיקה, המחזה, ריתמיקה, בישול, התעמלות, תפירה, נגרות, קניית מזון, כריכה ועבודת גינה.
כל אלו, על פי אמונתה של קלן נועדו להעניק תמונה שלמה וכלים הוליסטיים אשר יהוו כישורי חיים לתלמידים היוצאים לעולם האמיתי בגמר לימודיהם.
דרכה של קלן הלכה וצברה תאוצה והשמועות אודות בית הספר בעל שיטות חינוך שונות ומתקדמות עשו להן כנפיים וכך הלך ועלה מספר ההורים שביקשו לרשום את ילדיהם לבית הספר.
פתיחת בית הספר לאוכלוסיות ייחודיות
קלן הבינה את הפוטנציאל הטמון בביקוש הרב והחליטה לפתוח את בית הספר בפני שתי אוכלוסיות ייחודיות נוספות- "מקופחי החינוך" וילדי עליית הנוער.
בשנת 1939 החליטה קלן לקבל אל בית הספר 30 נערים ונערות בגילאי 9–13 אשר נחשבו למעוטי יכולת ו"מקופחי חינוך", כפי שנקראו אז. נערים ונערות אלו התקבלו לאחר מבחני אינטליגנציה וכושר מעשי. פרויקט מקופחי החינוך החל בארוחה חמה בשעות הצהריים שמומנה על ידי קרן המסעדות של ארגון נשות הדסה, שלאחריה נלמדו שני שיעורים עיוניים ושניים מעשיים בהתנדבות מורי בית הספר. עוד באותה השנה, התוכנית הורחבה וכללה לימודים מ8:00 עד 16:00. קלן העידה על תוכנית מקופחי החינוך ואמרה: "העיסוק במלאכת היד והשימוש המתמיד בכלים וחומרים הנחילו להם הצלחה במיומנות ואפשרו להם להתגבר על נחשלותם האינטלקטואלית תוך הרגשת סיפוק ורצון להתקדמות"
לאורך השנים עלה מספר התלמידים בבית ספרה של קלן ובשיאו הכיל כ-220 תלמידים ותלמידות משלוש המגמות השונות. (מצ"ב טבלה, נספח מס' 1)
עם הקמת המדינה חל שינוי בבית הספר ובמפעל החינוכי כולו. הממשלה פרסמה את חוק חינוך החובה לילדים בגיל 5–14 והמוסד צריך היה להשתלב במערכות החינוכיות המקובלות. כיוון וילדים רבים לא מצאו את מקומם במערכת החינוך הרגילה, ניאות משרד החינוך לאפשר לבית המלאכה וללימודים המעשיים של בית ספרה של קלן להמשיך ולקלוט תלמידים לשורותיו, אך בהכוונה ייעודית של הלימודים המעשיים.
קשיים וסגירה
לקראת שנת 1951 נכפה על קלן להעתיק את מפעלה לבניין אחר, אשר היה קטן מלהכיל את כל התלמידים. מספר התלמידים הלך וקטן ותמורות במערכת החינוך לא אפשרו לקלן להשאיר את בית הספר במתכונתו האוטופית. כך, הפך בית הספר ממוסד לחינוך מתקדם למוסד הקולט אל שורותיו את מעוטי היכולת, וילדי עליית הנוער בלבד. בשנת 1951 לא ניתן היה עוד להחזיק את בית הספר במתכונתו הנוכחית לאור דרישות המערכת ומשרד החינוך ובית הספר נסגר.
סוף דבר
באותה שנה, חזרה דבורה קלן לארצות הברית ושהתה בה למשך כשנתיים. בשנת 1953 שבה לישראל ולעבודה חינוכית בקרב אוכלוסיית עליית הנוער. בתחילת שנת 1954 קיבלה קלן משרת הוראה בחוות הנוער הציוני בשכונת קטמון בירושלים ושם הקימה בית מלאכה בו עבדה עם כ-30 מתלמידי החווה. סגל העובדים בחוות הנוער עמד לימינה במאמציה האחרונים בעבודתה החינוכית ונתן לה את ההרגשה של יוצרת ומגשימה ואף ליווה אותה עד סוף דרכה. במשך תקופה של כשלוש שנים המשיכה קלן לעסוק בחינוך עד לפטירתה בשנת 1957.
ביבליוגרפיה
- "דבורה קלן- חייה ומפעלה", עורך: אלישע אפרת, דפוס לימודי ירושלים, ירושלים, תשי"ט
- דקל נ', "אהבתם לבית הספר מגיעה עד לידי שגעון", הד החינוך (2012), כרך פ'ו, גיליון 4, עמ' 43.
- "מורה אמריקנית בארץ ישראל: שלושה מכתבים מפאני שוער לרבקה לץ", קתדרה: לתולדות ארץ ישראל ויישובה, תמוז תשנ"ד, יוני, עמ' 91–98, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים.
25750463דבורה קלן