גרהרד קרצ'מר
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות ריקה. גרהרד הרברט קרצ'מר (בגרמנית: Gerhard Herbert Kretschmar; 20 בפברואר 1939 – 25 ביולי 1939) היה ילד גרמני שנולד עם מוגבלויות קשות. לאחר קבלת עתירה מהורי הילד, הפיהרר הגרמני אדולף היטלר אישר לאחד מרופאיו האישיים שלו-עצמו, קרל ברנדט, להרדים את הילד. רצח קרצ'מר סימן את תחילתה של "תוכנית המתת החסד", תוכנית T4, בגרמניה הנאצית, שהביאה לרצח 200,000-150,000 אנשים עם מוגבלות נפשית או פיזית.
חיסיון על פרטים אישיים
זהותו של קרצ'מר הייתה ידועה להיסטוריונים רפואיים גרמנים. ההיסטוריון הגרמני אודו בנזנהפר (Benzenhöfer) טען שלא ניתן לחשוף את שמו של הילד בגלל חוקי הפרטיות של גרמניה הנוגעים לתיעוד רפואי. אולם בשנת 2007 פרסם ההיסטוריון אולף שמידט בביוגרפיה שכתב על קרל ברנדט את שם הילד, שמות הוריו, מקום הולדתו ותאריכי לידתו ומותו. שמידט כתב: "אף על פי שגישה זו [של בנזנהפר ואחרים] מובנת ומגלה רגישות לרגשותיהם של ההורים וקרוביו של הילד, היא מתעלמת מהילד עצמו ומסבלו האינדיבידואלי ... אם נקרא לילד 'ילד K', נהפוך את הילד ותולדותיו למקרה רפואי אנונימי, ונציב את התביעה המוצדקת של ההורים לאנונימיות, מעל אישיותו וסבלו של קורבן 'המתת החסד' הראשון."[1] שמידט לא חשף אם הוריו של הילד עדיין חיים.
חייו
קרצ'מר נולד בפומסן, כפר דרומית-מזרחית ללייפציג, לריכרד קרצ'מר, עובד משק, ואשתו לינה. שמידט תיאר אותם כ"נאצים נלהבים".[1] גרהרד נולד עיוור, ללא רגליים או עם רגל אחת בלבד, ועם זרוע אחת. (התיעוד הרפואי המקורי אבד, ודיווחים ממקור משני הם מגוונים בנושא.) גרהרד גם היה היה נתון לפרכוסים. ברנדט העיד מאוחר יותר כי הילד היה גם "אידיוט", אם כי לא נמסר כיצד נתון זה נקבע.
ריכרד קרצ'מר לקח את גרהרד, שזה עתה נולד, לד"ר ורנר קאטל (Catel), רופא ילדים במרפאת הילדים של אוניברסיטת לייפציג, וביקש "להרדים את בנו". קאטל אמר שזה יהיה לא חוקי. קרצ'מר כתב להיטלר וביקש שיחקור את המקרה ויבטל את החוק שמנע מ"המפלצת הזו" (כפי שתיאר את ילדו) להיהרג. כרגיל בעתירות אלה, עתירה זו הופנתה למזכירות הפרטית של היטלר (ה-Kanzlei des Führers), בראשות פיליפ בוהלר. שם ראה את העתירה הנס הפלמן (Hefelman), ראש מחלקה IIb, שעסקה בעתירות. הפלמן ובוהלר הראו את העתירה להיטלר, כשהם מודעים לכך שהיטלר הביע לעיתים קרובות תמיכה ב"רצח מתוך רחמים" של אנשים עם מוגבלויות קשות.
היטלר זימן את קרל ברנדט, אחד מרופאיו האישיים, ושלח אותו ללייפציג כדי לחקור את פרשת קרצ'מר. היטלר אמר לברנדט שאם מצבו של גרהרד קרצ'מר הוא כפי שמתואר בעתירתו של ריכרד קרצ'מר, האב, היטלר מאשר לברנדט לרצוח את גרהרד, בהתייעצות עם רופאים מקומיים, ואם יינקטו צעדים משפטיים כלשהם, תביעה כזו תידחה מבית המשפט ואף לא תגיע לדיון משפטי. בלייפציג בדק ברנדט את הילד והתייעץ עם קאטל ועם רופא נוסף, ד"ר הלמוט קוהל.[2] ברנדט ביקר בכפר פומסן וראה את בני הזוג קרצ'מר. ברנדט הודיע לרופאי לייפציג על הוראותיו של היטלר, והם הסכימו שיש לרצוח את גרהרד קרצ'מר, אף על פי שידעו שהדבר אינו חוקי.[3]
מותו
לפי פנקס הכנסיות של פומסן, גרהרד קרצ'מר מת בפומסן מ"חולשת לב" ב-25 ביולי 1939. הוא נקבר בחצר הכנסייה הלותרנית שלושה ימים לאחר מכן. לא קיימים רישומים רפואיים ועדותם של ברנדט וקאטל לאחר המלחמה הייתה סותרת ומתחמקת, אך החוקר שמידט סבור שגרהרד נרצח במרפאה בלייפציג בזריקה של סם נפוץ כמו לומינל, ושפנקס הכנסייה זויף כדי להסתיר עובדה זו.[4]
השפעת המקרה
היסטוריונים כינו את המקרה הזה "בלון ניסוי משפטי", מקרה שנבחר במכוון כדי לבדוק ולהפעיל את תוכנית המתת החסד שהוכנה במשך חודשים. לאחר רציחתו של גרהרד קרצ'מר בוצעו מיד פעולות נוספות בכיוון זה, כפי שקרה זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. באוקטובר, היטלר סיפק אישור בכתב לברנדט ובוהלר להתחיל ברישום שיטתי של ילדים עם מוגבלויות קשות, ולהרכיב פאנל של רופאים שיחליטו אם יש לרצוח את הילדים הללו. האישור תוארך בדיעבד ל-1 בספטמבר. הרישום החל ב-18 באוגוסט, שלושה שבועות בלבד לאחר מותו של גרהרד קרצ'מר.[דרוש מקור]
לקריאה נוספת
- Schmidt, Ulf (2007) Karl Brandt: The Nazi Doctor. London: Hambledon Continuum. מסת"ב 9781847250315
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Schmidt (2007), p.118
- ^ In his postwar testimony Catel denied that he was present. Schmidt dismisses this as "scarcely credible." (Schmidt (2007), p.119) Kohl was not related to the German Chancellor of the same name.
- ^ By 1939 a formal instruction from Hitler, a Führerbefehl, was held to have the force of law, although no legislation had ever provided for this. This did not apply, however, to an oral order. Ian Kershaw wrote of this case: "Even according to the legal theories of the time, Hitler's mandate could not be regarded as a formal Führer decree, and did not, therefore, possess the character of law." (Kershaw, Ian (2000) Hitler: 1936-1945: Nemesis London: Allen Lane, p.253; quoted by Schmidt (2007), p.120)
- ^ Schmidt (2007), p.122
