גירוש הראת
 | |
| המסגד הגדול של הראת, מקום הכלא הראשוני של היהודים | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | גירוש ויציאת יהודים |
| מדינה | אפגניסטן, פרס |
| מיקום | הראת, משהד |
| מארגן | ג'עפר ח'אן מושיר א-דולה (אנ'), מוראד מירזה (אנ') |
| מספר משתתפים | 5,000 |
| נפגעים | |
| הרוגים | מאות |
| מפונים | 5,000 |
גירוש הראת התרחש בשנים 1856–1858 בעיר הראת שבמערב אפגניסטן, אז תחת שליטה פרסית זמנית. במהלך הגירוש נעקרו אלפי יהודים ממוצא פרסי, רובם צאצאי אנוסי משהד מבתיהם, נאסרו בתנאים קשים והוגלו לעבר העיר משהד באיראן.
רקע
הגירת יהודי משהד להראת
ערך מורחב – אנוסי משהד
במהלך המאה ה-19 נמלטו מאות יהודים ממוצא פרסי, תושבי העיר משהד, לעיר הראת שבאפגניסטן. רבים מהם היו צאצאים של הקהילה היהודית במשהד שאולצו להמיר את דתם לאסלאם במהלך הפרעות בשנת 1839, אך המשיכו לשמור על יהדותם בסתר. לפני בוא המשהדים הקהילה ההראתית מנתה 40 משפחות, ממשהד היגרו 160 משפחות.
הגירת המשפחות להראת נעשתה בסתר, על פני שנים רבות, בשל איסור היציאה הרשמי ממשהד. עם הזמן, קמה בהראת קהילה יהודית משגשגת עם מוסדות דתיים, בתי כנסת, הנהגה חילונית ודתית, וקשרים טובים יחסית עם השלטון האפגני המקומי.[1]
המלחמה האנגלו-פרסית
- ערך מורחב – המלחמה האנגלו-פרסית
לאחר מותו של שליט הראת, יאר מחמד חאן, בשנת 1851, נכנס בנו סייד מחמד חאן לשלטון, העיר חוותה רצף של חילופי שלטון. את המצב ניצל השאה הפרסי נאסר א-דין, שביקש להשתלט מחדש על הראת ושלח את צבאו לעברה. התנגדות תקיפה מצד הבריטים הביאה לנסיגת הצבא הפרסי, וב-1853 נחתם הסכם לאי-התערבות פרסית בענייני הראת.
_at_the_Court_of_St_James%27s.png)
המצב הגאו-פוליטי באזור היה מורכב. אפגניסטן הייתה מחולקת באותה עת בין שלושה שליטים שבטיים, ובקאבול שלט דוסת מחמד חאן, ששאף לאחד את אפגניסטן תחת שלטונו. בשנת 1855 הוא ניסה להשתלט על הראת, אך שליטיה סירבו והעדיפו לפנות לעזרת פרס. בעוד הרוסים עודדו את פרס להתערב, בריטניה התנגדה הן למעורבות הפרסית והן לאיחוד האפגני. בתוך העיר שררה אי-יציבות פוליטית, וכל שליט נטה למדינה אחרת – פרס או בריטניה.
ברקע המדיני התקיימה גם שאיפת השושלת הקאג'ארית בפרס להשיב לעצמה את הראת, בטענה שבעבר הייתה חלק מהממלכה הפרסית, זאת במיוחד לאחר איבוד שטחים באזרבייג'ן לרוסיה. כוחות פרסיים נתמכו ישירות על ידי רוסיה, שקיוותה לחדור לאפגניסטן ולחפות על כיבושיה באזור הקווקז.
המשבר הסלים ב-1856 כאשר הראת נכבשה סופית על ידי צבא פרסי בפיקוד סולטאן מוראד מירזה, מושל משהד וחוראסאן, לאחר תשעה חודשי מצור. הכיבוש לווה באלימות והתעללות קשה – טבח, וביזה של תושבים, כתגובה לטבח קודם של שיעים בידי תושבי העיר.
בדצמבר 1856, בעיצומם של החגיגות פרצה מגפת כולרה בהראת ומתו אלפי בני אדם. במקביל הכוחות הבריטיים כבשו את בושהר והתקדמו לעבר הראת. בהוראת השאה מפקד חיל המשלוח הפרסי נסוג.[2]
נסיבות הגירוש
במהלך נסיגת הכוחות הפרסיים, עקב לחץ בריטי וגבור מגפת כולרה בטהראן, נתפס יהודי מהעיר בשם מישאל דיל, שבחפציו נמצא מכתב תלונה לנציג הבריטי בקנדהאר. היהודי ניתלה בכיכר העיר והדבר שימש "הוכחה" בעיני הפרסים לשיתוף פעולה של יהודי הראת עם הבריטים.
בתגובה לכך, במרץ 1857 (ט"ו בשבט ה'תרי"ז), קיבצו הפרסים את כלל הקהילה היהודית של הראת – כ-5,000 נפשות – לרבות נשים, זקנים, ילדים ובעלי מום, וכלאו אותם במסגדאונס הראשי של הראת (אנ'), בנתיב אל עבר משהד. קודם לכן רכושם נבזז בידי החיילים. לפי עזריה לוי הוראת כליאה הגיעה מראש הממשלה ג'עפר ח'אן מושיר א-דולה (אנ') שנטר טינה ליהודים שעזבו את משהד.
הגולים הובלו בכבלים למשהד ושולמו בעבורם דמי שכירות לגמלים. הם נכלאו בפונדק הרוס בשם באבא קודרת מחוץ לחומות העיר, כדי שלא "יטמאו" את העיר הקדושה בעיני מוסלמים שיעים. התנאים במקום היו קשים: מחנק, צפיפות, ללא מזון, חימום, לבוש או אפשרות לרחצה. מאות מהם מתו ונקברו מחוץ לבית הקברות היהודי.[3]
דרישת כופר ושחרור
העצורים פנו במכתב לשאה הפרסי, אך מכתבים אלו לא נענו. מושל משהד, מוראד מירזה (אנ'), דרש מהם כופר נפש של כ-8,000 דוקאטים – ובהמשך אף 15,000 תומאן – כתנאי לשחרורם. רק מחצית מהסכום שולם, בסיוע אנוסי משהד שנותרו בעיר.
המאבק לשחרורם הוביל להתערבות דיפלומטית. קולונל טיילור הבריטי אשר מונה לפקח על פינוי העיר הראת ושחרור האסירים, הורה למושל הראת לקלוט את היהודים בעירו. המושל הפרו-פרסי ענה לו שהיהודים ברחו קודם לכן ממשהד ועל כן הם עריקים, בנוסף לכך אין מספיק מזון בעיר כדי לכלכלם.
השגריר הצרפתי נקט במדיניות של אי-התערבות, כך גם הרוסים לא התערבו בשל מניעים פוליטיים מקומיים.
קהילת טהראן, שסבלה מאיומים מצד השלטונות, הצליחה רק להתריע למערב. בדצמבר 1857 שלחה מכתב ללונדון למשה מונטיפיורי, שבו נכתב שמאות מתו מקור, רעב ומחלות. שני שליחים מהקהילה הגיעו לבסוף לטהראן, השיגו הוראת שחרור מהשאה, אך מושל משהד מוראד מירזה, התעלם ממנה ודבק בדרישת הכופר.
רק לאחר שהשאה הדיח את מושל משהד מתפקידו, יחד עם ראש הממשלה, בחודש טבת תרי"ט (ינואר 1859), שוחררו העצורים היהודים.[4]
תיעוד ועדויות
האירועים תועדו בעדויות עיתונאיות ב"ג'ואיש כרוניקל" ובהמגיד.[5] כמו כן הרב מתתיה גרג'י תיעד את המאורעות בחיבורו "קורות וזמנים".[6] קיימים גם תיעודים נוספים לאירוע שהתפרסמו במאמרו של עזריה לוי. יצחק בן-צבי ראיין מספר ניצולים.[7]
לקריאה נוספת
- עזריה לוי, "גירוש הראת (1856–1859)", פעמים 14 (תשמ"ג), עמ' 77–91
הערות שוליים
- ↑ לוי, "גירוש הראת", עמ' 77–79
- ↑ לוי, "גירוש הראת", עמ' 81–84
- ↑ לוי, "גירוש הראת", עמ' 84–86
- ↑ לוי, "גירוש הראת", עמ' 86–89
- ↑ יעקב פאלאק, היהודים בפרס, המגיד, 11 בדצמבר 1862
- ↑ ראובן קשאני (עורך), קורות זמנים ומסעות, ירושלים תשע"ד, עמ' 11, באתר אוצר החכמה
- ↑ יצחק בן-צבי, מחקרים ומקורות, ירושלים תשכ"ו, עמ' 332
גירוש הראת40901746Q133966737