גיוס ציוד (ישראל)
בישראל, מוקנית לשר הביטחון סמכות לגייס ציוד פרטי של אזרחים לשירות צה"ל, וכן לעשות כן לשם אספקת שירותים חיוניים לציבור. בעבר נעשה הגיוס מכוח תקנות שעת חירום (תקנות שעת חירום (רישום ציוד וגיוסו), התשי"ז-1956), ובשנת 1987 הוא הוסדר בחוק רישום ציוד וגיוסו לצבא-הגנה לישראל, התשמ"ז-1987. עד שנת 2008 הייתה תלויה הסמכות לגייס ציוד בקיומו של מצב חירום, ואולם באותה שנה נותקה הזיקה בין השניים. על הפעלת מערך הגיוס מופקד המרכז לגיוס אמצעים וריתוק משקי באט"ל (מרכז לאו"ם).
בניגוד לגיוס אזרחים, אין חובת גיוס כללית לציוד, והצבא מגייסו לפי צרכיו. ככלל, מדובר בציוד שעלות רכישתו והחזקתו בידי צה"ל דרך קבע גבוהה, והוא נדרש בעיקר בעתות חירום. החוק מאפשר לצה"ל לגייס כלי רכב, ציוד הנדסי, מיתקני חשמל, קשר, רפואה, ומטאורולוגיה, מחשבים, מכונות, מנועים, ואף בתי מלאכה, מוסכים, מעבדות ומחסנים. עד 2008 ניתן היה לגייס בדרך זו גם בעלי חיים.
על החלטה לרשום ציוד כציוד בר גיוס, רשאי בעל הציוד להגיש ערר. משעה שנרשם, רשאי הצבא לגייסו לשם בדיקה, תרגול, אימון או בנסיבות חירום - לשם שימוש מלא בו. כן רשאי שר הביטחון לאסור את הוצאתו של הציוד לחוץ לארץ. לפי החוק, על הצבא לשלם לבעל הציוד דמי שימוש בעבור הציוד, וכן פיצויים במקרה שנגרם לו נזק. על גובה דמי השימוש או הפיצויים ניתן להגיש ערר בפני ועדה המורכבת משמאים שמינה שר הביטחון.
נוסף על הסמכות לגייס ציוד לשירות הצבא, מוקנית לשר הביטחון הסמכות לגייס את הציוד גם לשם אספקת שירותים חיוניים לציבור או טיפול באירוע אסון המוני. במקרה כזה, מוקנות סמכויותיו לשרים אחרים: לעניין כלי תחבורה - לשר התחבורה, לעניין ציוד הנדסי - לשר הבינוי והשיכון, לעניין ציוד לייצור חשמל - לשר התשתיות הלאומיות ולעניין ציוד הנדרש במקרה של אירוע אסון המוני - לשר לביטחון הפנים. כל הוראות החוק החלות על גיוס ציוד לצה"ל חלות גם על גיוס ציוד במקרים אלה.
גיוס ציוד בתרבות הפופולרית
המערכון "המכונית המגויסת" של הגשש החיוור עוסק באדם שבא לאסוף את מכוניתו, לאחר שגויסה לצה"ל, ומגלה כי נגרמו לה נזקים כבדים. במערכון נטבעו מטבעות לשון כגון "סע לשלום, המפתחות בפנים" ו"היה מנוע?".
ראו גם
שגיאות פרמטריות בתבנית:מיון ויקיפדיה
שימוש בפרמטרים מיושנים [ דרגה ] גיוס ציוד (ישראל)18712715