גושוט
 | |
| מילטון הופר (שמאל), מומחה להגנת הסביבה בשמורת האינדיאנים של הגושוט בוחן תוכניות לשמורה | |
| אוכלוסייה | |
|---|---|
| 673 | |
| ריכוזי אוכלוסייה עיקריים | |
 ארצות הברית(  אריזונה ו נבדה) | |
| שפות | |
| שושוני[1] ואנגלית | |
| דת | |
| ילידית, מורמוניזם | |
| קבוצות אתניות קשורות | |
| יוט, שושוני מערביים |
גושוט (באנגלית: Goshute) הם קבוצה אתנית של אינדיאנים בארצות הברית, ענף של שושוני מערביים. קיימים שני שבטים של גושוט המוכרים על ידי הממשל הפדרלי של ארצות הברית (federally recognized tribe):
- שמורת השבטים המאוחדים של הגושוט (Confederated Tribes of the Goshute Reservation) – השוכנת בנבדה ויוטה
- קבוצת עמק סקאל של האינדיאנים של הגושוט ביוטה (Skull Valley Band of Goshute Indians of Utah) השוכנים בשמורת האינדיאנים עמק סקאל (Skull Valley Indian Reservation)
שם
מקור השם אינו ודאי. השם נגזר משמו של מנהיג ששמו "גושיפ" (Goship) או מהמילה "גוציפופיוצי" (Gutsipupiutsi) שמשמעה בשפת שושוני מערביים "אנשי המדבר".
אורח חיים
הגושוט חיו בחלק השומם ביותר של מה שהוא כיום חלקה המערבי של יוטה וחלקה המזרחי של נבדה. בזמנים קדומים הם חיו ברמת קיום מינימאלית ללא עודף כלכלי שעליו יכול היה להיבנות מבנה חברתי משוכלל יותר. הם היו מאורגנים בעיקר סביב משפחות גרעיניות וצדו וליקטו מזון במסגרת קבוצות משפחתיות תוך שיתוף פעולה לעיתים קרובות עם קבוצות משפחתיות אחרות שהיוו בדרך כלל כפר.[2] מרבית בני הגושוט התאספו יחד עם המשפחות האחרות רק פעמיים או שלוש בשנה, בדרך כלל לאיסוף צנוברים או ציד קהילתי למשך לא יותר משבועיים עד שישה שבועות, ולמגורי החורף למשך תקופה ארוכה יותר, שבה התארגנו המשפחות בהנהגת "דאגווני (dagwani), או ראש הכפר.[3]
הגושוט צדו לטאות, דגים קטנים, ציפורים, חולדי השק, ארנבות, עטלפים, בואשים, סנאים, וכאשר הם זמינים, אנטילוקפרה אמריקנית, דובים, זאב ערבות, צבאים, אייל קנדי וכבש גדול-קרניים.[3] ציד חיות הציד הגדולות נעשה בידי הגברים, והציידים חילקו את שלל הציד עם חברים אחרים מהכפר. נשים וילדים ליקטו קרוב ל-100 מינים של צמחי בר וזרעים, כשהחשובים ביותר היו הצנוברים של האורן. הם גם ליקטו חרקים, כשהחשובים ביותר היו נמלים אדומות, צרצרים וחגבים. משפחה הייתה מסוגלת לספק את מרבית צרכיה בלא עזרה. האמנויות המסורתיות שלהם כללו חריזה וקליעת סלים. לפני המפגש עם המורמונים נהגו הגושוט לחרוף בעמק דיפ קריק (Deep Creek Valley) בבתים חפורים בנויים מאדמה ומוטות של ערבה המכונים ויקי-אפ (wiki-up). באביב ובקיץ הם נהגו ללקט בצלים, גזרים ותפוחי אדמה פראיים וצדו חיות קטנות בהרים.
שפה
הגושוט דוברים ניב של שפת שושוני.
היסטוריה
הגושוט הם אחת מקבוצות הילידים של האגן הגדול, והטריטוריה ההיסטורית שלהם השתרעה מימת המלח הגדולה עד רכס סטפטו (Steptoe Range), ודרומה עד סימפסון ספרינגס (Simpson Springs). בתוך אזור זה התרכזו הגושוט בשלושה אזורים: עמק דיפ קריק בסמוך לאיבאפה (Ibapah) על הגבול בין יוטה לנבדה, בסימפסון ספרינגס הרחק בדרום-מזרחה, ובעמקים סקאל (Skull Valley) וטולה (Tooele Valley).
במאות ה-18 וה-19 פשטו סוחרי עבדים מבני הנאוואחו והיוט על הגושוט. שלא כמו שכניהם השיגו הגושוט סוסים רק בשלהי המאה ה-19. התזונה של הגושוט התבססה על ערבות העשב, וכללה בעיקר עכברים, לטאות, נחשים, ארנבות, חרקים, זרעים ושורשים. הם לא יכלו להשתמש בסוסים כיוון שהסוסים היו רומסים את ערבות העשב ומצמצמים את מקורות המזון שלהם.
התיאור הראשון של הגושוט נעשה ביומן של ג'דדיה סמית במסעו מקליפורניה לאגם בר (Bear Lake בגבול בין יוטה לאיידהו של ימינו) ב-1827. במהלך שני העשורים הבאים היה המפגש בין גושוט ללבנים אקראי וחסר חשיבות. רק לאחר שהמורמונים הגיעו לאזור ב-1847 נוצר מגע רציף ומתמשך עם הלבנים. אחרי המורמונים הגיעו המהגרים בשל הבהלה לזהב ב-1849, ואחר-כך שיירות העגלות של המהגרים שעברו באופן קבוע בשטחם בדרכם לקליפורניה. המורמונים התיישבו בעמק טולה ב-1855 וכינסו את חיות המשק בחורף בעמק ראש (Rush Valley). המורמונים הקימו יישובים בטולה (Tooele), גרנטסוויל (Grantsville) ואיבאפה, כולם אתרים חשובים לגושוט. חיות המשק מיישובים אלו התחרו על מקורות המזון של הגושוט. בסביבה השברירית של מדבר האגן הגדול, אכלו חיות המשק את הצמחים והעשבים שהגושוט הסתמכו עליהם לזרעים ולסיבים ושתו כמויות גדולות של מים, שתמיד היו בצמצום. גושוט החלו להרוג את חיות המשק ולאיים על המתיישבים בניסיון נואל לגרש את הלבנים מאדמותיהם.
החיכוכים בין הגושוט לאירופים התגברו כשהצבא הקים את מצודת קמפ פלויד (Camp Floyd) בפאירפילד (Fairfield). מאוחר יותר שירותי הדואר הפרטיים של הפוני אקספרס ודואר בטרפילד אוורלנד (Butterfield Overland Mail) הקימו תחנות ריענון לאורך הנתיב היבשתי המרכזי (Central Overland Route) בין פאירפילד, סימפסון ספרינגס, פיש ספרינגס (Fish Springs) והרי דיפ קריק (Deep Creek Mountains). תוך זמן קצר הוקמו עמודי טלגרף לאורך נתיב זה. חוואים וחקלאים עברו לאזור, וכמו תחנות הריענון, השתלטו על האדמות הטובות ביותר שבהם היו מקורות מים ומרעה, שהיו אתרים חשובים לגושוט כמקורות מזון ומים באזור שבו מרבית הקרקעות שוממים.
מלחמת גושוט
בסופו של דבר לאחר התקפות על תחנות הריענון ומרכבות הדואר שבנתיב המרכזי בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-19, התקיפה יחידת המתנדבים מקליפורניה של צבא האיחוד בפיקודו של בריגדיר-גנרל פטריק קונור (Patrick Edward Connor; 1891-1820) את הגושוט, הרגה רבים מהם ואילצה את הניצולים לחתום על הסכם. ההסכם לא כלל ויתור על אדמות או ריבונות אבל התחייב להפסיק את כל הפעילות העוינת כנגד לבנים ולאפשר לכמה נתיבי מסע לעבור בשטח הגושוט. הם גם הסכימו לבניית מוצבים צבאיים ותחנות ככל הנדרש. כמו כן הם נאלצו להסכים שקווי מרכבות, קווי טלגרף ומסילות ברזל יבנו בשטחם, כמו גם מכרות, מנסרות, וחוות. הממשל הפדרלי הסכים לשלם לגושוט 1,000 דולר מדי שנה במשך עשרים שנים כפיצוי על הפגיעה במקורות המזון שלהם. ההסכם נחתם ב-13 באוקטובר 1863, אושרר ב-1864 והוכרז על ידי נשיא ארצות הברית אברהם לינקולן ב-17 בינואר 1865.
השבט אישר את חוקת השבט ב-1940. ב-1933 היו 413 חברים בשבט.
קבוצת עמק סקאל של האינדיאנים של הגושוט ביוטה
שמורת האינדיאנים עמק סקאל שוכנת במחוז טולה ביוטה, בערך באמצע הדרך בין שמורת גושוט וסולט לייק סיטי. בשבט יש כ-125 חברים כשמתוכם 31 חיים בשמורה המשתרעת על שטח של 73 קילומטרים רבועים ב-40°23′15″N 112°44′09″W / 40.38750°N 112.73583°W במחוז טולה. דרומית לשמורה שוכן שטח ניסוי צבאי בלוחמה כימית וביולוגית, ממזרח מתקן אחסון של גז עצבים, ומצפון מפעל של חברת המגנזיום הסובל מבעיות קשות של זיהום סביבתי. השמורה היא האתר המוצע לשמירת 40,000 טון של פסולת גרעינית.
לקריאה נוספת
- Pritzker, Barry M. (2000) A Native American Encyclopedia: History, Culture, and Peoples. Oxford University Press, Oxford, England, מסת"ב 978-0-19-513877-1.
- James B. Allen, and Ted J. Warner, "The Gosiute Indians in Pioneer Utah," Utah Historical Quarterly 39 (Spring 1971)
- Carling I. Malouf, "The Goshute Indians," Archaeology and Ethnology Papers, Museum of Anthropology, University of Utah 3 (1950).
- Thomas, David Hurst, Lorann S. A. Pendleton, and Stephen C. Cappanari (1986). "Western Shoshone." In Handbook of North American Indians. Vol. 11, Great Basin, edited by Warren L. d'Azevedo, 262-283. Washington, D.C.: Smithsonian Institution.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ "Goshute." Countries and Their Cultures.
- ^ Dennis R. Defa, Goshute Indians, in UTAH HISTORY ENCYCLOPEDIA 228,(Allan Kent Powell ed., 1994)
- ^ 3.0 3.1 Chamberlin, Ralph V. (1911). "The ethno-botany of the Gosiute Indians of Utah" (PDF). Memoirs of the American Anthropological Association. 2: 330–384.
