גולי אוטוק

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך ללא מקורות
בערך זה אין מקורות ביבליוגרפיים כלל, לא ברור על מה מסתמך הכתוב וייתכן שמדובר במחקר מקורי.

אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

ערך ללא מקורות
בערך זה אין מקורות ביבליוגרפיים כלל, לא ברור על מה מסתמך הכתוב וייתכן שמדובר במחקר מקורי.

אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אי ריקה.

מראה מבני הכלא הנטושים

גולי אוטוק הוא אי קטן בצפון הים האדריאטי, מול חופי קרואטיה. הוא שימש את יוגוסלביה הקומוניסטית כבית סוהר לאסירים פוליטיים בשנים 1949–1989.

גולי אוטוק הוא אי צחיח ובלתי מיושב, בשטח של ארבעה קילומטר רבוע. הוא לא היה מיושב מעולם ורק שימש מדי פעם לרועים כאתר מרעה לעדריהם. במלחמת העולם הראשונה הביאה הקיסרות האוסטרו הונגרית אל האי שבויי מלחמה רוסים מהחזית המזרחית.

ב-1949 הוקם באי מחנה מאסר ועבודת כפייה לגברים של יוגוסלביה הקומוניסטית. על גבי אי סמוך (Sveti Grgur(אנ')) וקטן יותר הוקם מחנה מאסר דומה עבור נשים (בין האסירות שם הייתה העיתונאית ג'ני לבל)[1]. בשנותיו הראשונות נכלאו בו אנשים רבים שהואשמו בתמיכה בברית המועצות של סטלין או באהדה כלפיה. נכלאו בו גם אנטי-קומוניסטים ואסירים שנידונו למאסר בשל פשעים רגילים. בסך הכל נכלאו באי בשנים שבהם שימש ככלא כ-16,000 איש, וכ-400 עד 600 מהם מתו בו.

האסירים באי הועבדו בחציבת אבנים, בקדרות ובנגרות. הם הועבדו בכל ימות השנה וגם בתנאי מזג אוויר קיצוניים. אסירים הוכו על ידי השומרים ובעיקר על ידי אסירים אחרים. השומרים לא מנעו מאסירים לרצוח אסירים אחרים.

לאחר שיפור היחסים בין יוגוסלביה לבין ברית המועצות באמצע שנות החמישים הועבר הכלא שבאי לניהולה של הפרובינציה הקרואטית, אך נותר בגדר נושא אסור לדיון ביוגוסלביה. ספר אודות הכלא שכתב הסופר Antonije Isaković(אנ') פורסם רק לאחר מות מנהיג יוגוסלביה יוסיפ ברוז טיטו ב-1980.

הכלא נסגר בסוף שנת 1988 וננטש כליל בשנה שלאחר מכן. מבני הכלא עומדים שוממים ומעת לעת מבקרים בהם תיירים[2].

בסרביה ובקרואטיה קיימות אגודות של אסירים לשעבר בגולי אוטוק. עלילת ספרו של דויד גרוסמן "אתי החיים משחק הרבה" נסובה סביב מאסרה של אווה פאניץ' נהיר כאסירה פוליטית באי.

מספר ספרים נכתבו ושני סרטים דוקומנטריים הופקו אודות הכלא בגולי אוטוק.

לקריאה נוספת

  • ג'ני לבל, הסיגלית הלבנה: שנתיים וחצי בגולאג היוגוסלבי לנשים, תל אביב: עם עובד, 1993
  • Venko Markovski, Goli Otok, The Island of Death: A Diary in Letters, Boulder Colorado: Social Science Monographs, 1984 (הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא גולי אוטוק בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ ג'ני לבל, 9, הסיגלית הלבנה : שנתיים וחצי בגולאג היוגוסלבי לנשים, תל-אביב: עם עובד, 1993, ספרית זהות : נשים היום
  2. ^ See the Haunting Ruins of a Prison Once Known as a ‘Living Hell’, אתר נשיונל ג'יאוגרפיק, ‏29 אוגוסט 2017 (באנגלית)
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

29099317גולי אוטוק