גדי דגון
גדי דגון (1 באוקטובר 1957 – 25 בינואר 2021) היה צלם אמנותי ישראלי.
ביוגרפיה
גדי דגון נולד במלבורן, אוסטרליה, לאב ניצול השואה ולאם שגדלה בתל אביב. ב-1960 עלה עם משפחתו לישראל וגדל בצהלה. אביו, לאון דגון, היה מתקן מצלמות, ואחר-כך סוכן של פולארויד בישראל וצלם אוויר בחיל האוויר. גדי דגון החל לצלם מגיל שלוש עשרה למחייתו, בצה"ל שירת כצלם בחיל השריון.
היה עוזרם של הצלמים גברא מנדיל, מיקי אסטל ובן לם.
ב-1977, דגון הקים ביחד עם רמי רוטהולץ את הירחון "מבט ספורט" שיצא לאור במשך שנה. ב-1978, אדם ברוך, שהפך למורו ורבו, קיבל אותו לעבודה בירחון "מוניטין". דגון היה צלם המערכת הראשון של ירחון זה. בנוסף, הוא עבד בשביל מעריב, ידיעות אחרונות, הארץ, גלובס, העולם הזה ו"שישי", מגזין אותו אדם ברוך הוציא. היה בעל טור במוסף הארץ, בימים שדב אלפון שימש כעורך המוסף.
דגון צילם פוליטיקאים שונים במערכות בחירות רבות, כמו בנימין נתניהו, שמעון פרס, יצחק שמיר ועוד. הוא עבד ביחד עם הבולטים שבמעצבים הגרפיים בישראל, ביניהם: דוד טרטקובר, גדעון עמיחי וצבי לוין.
החל מ-1990, מאז שאוהד נהרין התמנה למנהלה האומנותי של להקת בת שבע, הפך דגון לצלם הבית של הלהקה. הוא צילם להקות מחול עצמאיות. בתיאטרון הרבה לעבוד עם חנוך לוין וצילם את דיוקנו הידוע.
החל מ-1996 צילם את רוב הצילומים של תיאטרון גשר. שימש במשך 16 שנה צלם הבית של האופרה הישראלית והיה צלם הבית של התיאטראות החאן ותמונע. צילם חלק ניכר מהצגותיהם של תיאטראות בית ליסין והבימה.
דגון צילם בעיקר ריטואלים, טקסים, תנועה ודיוקנאות. השתתף בהרבה מאוד תערוכות צילום. מנישואיו נולדו לו שני ילדים. בנו הבכור, מיכאל דגון, הוא שף ותקליטן.
דגון נפטר ב-25 בינואר 2021 בגיל 64. הותיר אחריו את אשתו ושני ילדיו.
ספרים עם תצלומיו
- נילי דגן, מאחורי המלחמה רואים את הים: שירים, אבן חושן, 2010. (הספר בקטלוג ULI)
- בן בר-שביט (עורך), חנוך לוין תיאטרון – צילום גדי דגון, 2010. (הספר בקטלוג ULI)
- מרדכי עומר (אוצר), גרפיטי בכיכר יצחק רבין נובמבר 1995, מוזיאון תל אביב לאמנות, 1996. (הספר בקטלוג ULI)
- אחד מי יודע: אוהד נהרין, להקת מחול בת-שבע, 2006-1990, עם עובד, 2006. (הספר בקטלוג ULI)
- עופר כליף, חסר לך בורג: המדריך הישראלי לתיקונים ולאחזקת הבית, עם עובד, 2005. (הספר בקטלוג ULI)
- קרן קיימת ומצלמת: תמונות מהקופסה הכחולה 1903–2003, חברת החשמל, 2003. (הספר בקטלוג ULI)
- יהודה ליטני, לא על החומוס לבדו: חומוס, שמן זית, מראי מקום, דניאלה די-נור, 2000. (הספר בקטלוג ULI)
- אבות ובנות, דניאלה די-נור, 2000. (הספר בקטלוג ULI)
- העמדת פנים, מוזיאון לאמנות ישראלית, 1990. (הספר בקטלוג ULI)
- אילן גולדהירש; טל ברודי, סל של חרוזים, ד. פלד, 1983. (הספר בקטלוג ULI)
תערוכות (רשימה חלקית)
- רוקד עם מצלמה – גלריית ברוורמן, אוצרת נעמי אביב (2008)
- גרפיטי בכיכר רבין – מוזיאון תל אביב לאמנות, אוצר מרדכי עומר (1995).
- העמדת פנים – המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן, אוצרת נעמי אביב (1990).[1]
קישורים חיצוניים
- סמדר שפי, גדי דגון, "חנוך לוין – תיאטרון", מה שיכול היה להיות, באתר הארץ, 25 במרץ 2011
- צבי גורן, ריאיון: חנוך לוין על פי גדי דגון, באתר הבמה, 27 בפברואר 2011
- יעל גוטרייך אורון, עכבר העיר אונליין, תערוכה חדשה: גדי דגון מתגעגע לחנוך לוין, באתר הארץ, 20 במרץ 2011
- סמדר הירש, "המקצוע נטש אותי": הצלם גדי דגון בתערוכה חדשה, באתר nrg, 18 ביוני 2008
- צילום מחול: גדי דגון, באתר DanceTalk
- גדי דגון מציג: לחשוב אל מחוץ לקובייה, באתר הידען, 9 במרץ 2010
- nrg מעריב, תערוכה בתמונות: רוקד עם מצלמה, באתר nrg, 18 ביוני 2008
- הספרים של גדי דגון, באתר "סימניה"
הערות שוליים
- ^ אדם ברוך, גדי דגון הגיע לר"ג, מעריב, 21 בדצמבר 1990
30855953גדי דגון