בש"פ 10532/03 אירית רשל נ. מדינת ישראל
 | |
| מידע החלטה | |
|---|---|
| ערכאה | בקשות שונות פלילים בבית המשפט העליון |
| תאריך החלטה | 28/03/2005 |
| החלטה | |
| הכרעת בית המשפט המחוזי נותרה על כנה. | |
| חברי המותב | |
| חברי המותב | • מישאל חשין, אשר גרוניס, סלים ג'ובראן |
ב-בש"פ 10532/04 רשל נ' מדינת ישראל, הכריע בית המשפט העליון בשאלת מעמדם של מעמידי הערבות הבנקאית בהליכי מעצר. החלטה זו הייתה לימים לאחת ההחלטות המרכזיות בדיני המעצרים בישראל. נקבע כי כאשר הופקדה ערבות בנקאית לצורך שחרורו של חשוד, אין לראות באדם שלבקשתו הוצאה הערבות הבנקאית כ"צד" מעוניין שיש מקום לזמנו לדיון, משאינו 'ערב' מהבחינה המשפטית. עוד נקבע כי משך הזמן להארכת תוקף הערבות יחל מתום 180 הימים ולא מתום ההארכה.
רקע
בית המשפט או הקצין הממונה בתחנת המשטרה רשאים לשחרר אדם בערובה, והם אף רשאים להתנות את שחרורו בערובה בתנאים. שחרור בערובה הוא על תנאי שהמשוחרר בערובה יתייצב לחקירה, הליכי משפט או לנשיאת עונשו, וכן שיינע מלשבש הליכים. בקביעת הערובה, תחשבים במהות העבירה, המידע המצוי בידי רשויות החוק, העבר הפלילי של האדם, מצבו הכלכלי ויכולתו להמציא ערובה, וכן האפשרות שיוכל לעמוד בתנאי הערובה.
אם משוחרר בערובה מפר את תנאי שחרורו בערובה, הוא מובא בפני שופט וזה רשאי להורות על חילוט הערבות או חלק ממנה, ואם התגבשה עילת מעצר - רשאי הוא להורות על מעצרו של אותו אדם או על שחרורו בערובה בתנאים שיקבע. עם זאת, כאשר מדובר בערבות שנתן ערב שהוא צד שלישי (ולא המשוחרר בערובה), בית המשפט מחויב לתת זכות טיעון לנותן העירבון. הגיונו של סעיף זה הוא שנותן העירבון, בהיותו צד מעוניין, זכאי לכך שהבקשה לחילוט הערבון תידון רק לאחר שתינתן לו הזדמנות להשמיע טענותיו. הערב אינו נתפס אך כצד כלכלי אלא כצד ממש, ובמקרה ונפטר הערב - אחריותו על-פי כתב הערובה בטלה וסכום ערבונו יוחזר לערבונו לכשיתבקש הדבר.
העובדות
אדם בשם רונן רשל נעצר בשל עבירות על-פי חוק ניירות ערך, ובמסגרת שחרורו בתנאים מגבילים החליט בית המשפט לחייבו להעמיד ערבות לבית המשפט על-סך 75 ריבוא ש"ח, בכסף מזומן או בערבות בנקאית. לאחר בקשות להקלה בתנאי שחרורו, נקבע כי רונן יעמיד ערבות על-סך 40 ריבוא, ואילו הוריו, אירית ומישל רשל, ימציאו ערבות בנקאית על-סך 50 ריבוא נוספים. בסופו של יום, הופקדו בבית המשפט שתי ערבויות בנקאיות שהביאו לערעור בבש"פ, כתב הערבות הראשון ניתן - כאמור בראשו - "בהתאם להוראות של רשל אירית", וכתב הערבות השני ניתן - כאמור בראשו - "לבקשת ה"ה אביגדור צמח". אביגדור צמח הוא סבו של רשל, והוא ואימו של רשל, אירית, הם העוררים.
כשנתיים לאחר מכן, נפתחה נגד רונן רשל חקירה נוספת בגין עבירות על-פי חוק ניירות ערך, והוא נדרש על-ידי בית המשפט להמציא ערבויות נוספות. רשל הפקיד בתיק השני שתי ערבויות בנקאיות נוספות, כאשר בראש כל אחת משתי הערבויות נכתב כי ניתנה "בהתאם להוראות של רשל אירית".
מספר שנים אחר כך, ביקש רונן הקלה בתנאי שחרורו כך שיתאפשר לו לצאת את הארץ לתקופה קצובה לצורך קידום עסקיו. בית-המשפט נעתר לבקשה, ורשל יצא את הארץ. משעבר המועד ורשל בושש לחזור ארצה, ביקשה המדינה לחלט את הערבויות בשני התיקים.
טענות הצדדים וגלגולי הבקשה
ההורים כי אין לחלט את הערבויות - לא את ערבויות צד ג' ולא את הערבויות הבנקאיות - הואיל ולעת הדיון בבקשתו של רשל לשנות מתנאי הערבות ולהתיר לו לצאת לחו"ל, לא צירפה המדינה אותם ואת הסב כמשיבים לבקשה. שינוי תנאי השיחרור, כך טענו ההורים, לא נודע להם אלא לאחר שרשל יצא את הארץ. עוד טענו ההורים, כי פקע תוקפן של הערבויות שניתנו בתיק המעצרים הראשון. בית-משפט השלום קבע כי הערבויות כולן עומדות בתוקפן וכי יש לחלט את הערבויות הבנקאיות כבקשת המדינה. עם זאת קיבל בית-המשפט את טענת ההורים בסוגיית ערבויות צד ג', והחליט שלא לחלטן.
על החלטתו זו של בית-משפט השלום הגישו האם והסב, העוררים, ערר לבית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בית-המשפט המחוזי (כב' השופט ח'אלד כבוב) דחה את הערר ומכאן הבש"פ.
הטיעון העיקרי של העוררים נסב על השאלה: מיהם הערבים בארבע הערבויות הבנקאיות? לשיטת המערערים, משהערבות הומצאה לבקשתם ועל חשבונם - כאמור בראשו של כל אחד מכיתבי הערבות הבנקאית - נמצא כי הם-הם הערבים האמיתיים, וכי מעמדו של הבנק לא היה אלא מעמד של מתווך ושליח פיננסי מטעמם כלפי המדינה. מכאן, הם - האם והסב - הם הערבים; בינם לבין המדינה מתקיים קשר ישיר של ערב ונושה; ועל-כן שומה היה על בית-משפט השלום לשמוע את דעתם בטרם קיבל החלטה לשנות את תנאי השיחרור ולאפשר את יציאתו של רשל מן הארץ. ומשלא נשמעה דעתם, שוב אין מקום לחילוט הערבויות הבנקאיות.
כפועל יוצא של טענה זו, טענו המערערים כי לו נשמעה עמדתם בדיון בבקשת שינוי תנאי השחרור, או למצער לו היו מודיעים להם על הבקשה - הרי שהיו מתנגדים לה, ובכך שומרים על הפרוטה בכיסם (משהיו מבקשים לבטל את הערבות הבנקאית או מונעים יציאתו את הארץ).
המדינה נמנעה מלזמן את המערערים והן את באי כוח הבנקים, משלשיטתה, המערערים אינם הערבים ואין קשר משפטי ישיר בינם ובין המדינה. המדינה טענה כי העוררים אינם צד לערבויות הבנקאיות, ומשכך לא חלה על המדינה כל חובה לזמנם לדיון שהיה בבית-משפט השלום לשינוי תנאי הערבות, ואף לא עמדה להם זכות טיעון לפני בית-המשפט. עוד טוענת המדינה, כי גם אם יש להם לעוררים מעמד כלשהו בנושא הערבויות, יש לדחות את טענותיהם לגופו של עניין שכן מתייחסות הן אך לתנאי השיחרור בערובה ואין הן רלוונטיות לערבויות עצמן.
הכרעת בית המשפט
בית המשפט קבע כי דין הערעור להידחות, ומשאין המערערים צד לערבות הבנקאית הרי שהם נעדרי זכות טיעון ביחס להליך המדובר.
בית המשפט החל בדיון במאפיינים הייחודיים לערבות הבנקאית, המבדילים אותה מערבות רגילה. ראשית, עמד בית המשפט על עיקרון האוטונומיה של הערבות הבנקאית. על-פי עיקרון זה, בניגוד לערבות רגילה, אין הבנק (וממילא אף לא יוצר הערבות הבנקאית) נכנס בנעלי החייב ופורע את חובו. הערבות היא למעשה שטר בידה של המדינה, לפיו בהתקיימות תנאים מסוימים ישלם לה הבנק סכומי כסף מסוימים. כך, בעוד ערבות רגילה טפלה לעסקת יסוד, הרי שהערבות הבנקאית היא עסקת יסוד כשלעצמה.
שנית, עקרון ההתאמה (העמידה בתנאים): מימוש הערבות הבנקאית יקום או יפול כדבר התנאים המפורטים בכתב הערבות. הבנק לא יפרע את הערבות אלא אם ימלא הנושה (המדינה) אחר הדרישות הקבועות בכתב הערבות ככתבן וכלשונן.
מאפיין שלישי של הערבות הבנקאית הוא עקרון המיידיות: משמוכיח הנושה קיומו של התנאי הקבוע בכתב הערבות, אמור הבנק הערב לקיים את התחייבותו לאלתר, כקבוע בשטר הערבות, ללא כל שיהוי.
כך, בעניין הנדון, משעסקת היסוד - שיחרורו של רשל ממעצר - אינה מוזכרת כלל בכתב הערבות, יש לפרש את הערבות הבנקאית בהתאם למאפיינים הנ"ל. לגישת בית המשפט, משמעומדת המדינה בתנאים המפורטים בכתב הערבות - הצגת פסק-דין המורה על חילוט הערבויות בתיקי המעצרים בעניין רשל והרשות לניירות ערך - אין הבנקים שואלים שאלות ואין הם מקשים קושיות; משלמים הם באופן מיידי (שבעה ימים לאחר דרישה ראשונה) את הסכום הנקוב במסמך.
באשר להזכרת שמם של יוצרי הערבות בראש כתב הערבות, נקבע כי אין באלה על-מנת לכונן קשר משפטי כלשהו עם המדינה. בית המשפט הגדיל וקבע כי "ניתן לומר כי אין כל יחסים ואין כל זיקה (privity) בין השניים (יוצר הערבות והמדינה)" בית המשפט נדרש לטענה נוספת של העוררים לפיה המדינה, בהיותה הנושה, נכנסת לחריג שמאפשר להרים את המסך מעל הערבות הבנקאית - קיומה של "עילת התרמית". לגישת המערערים, עסקת היסוד ניגעה בתרמית, ואותה תרמית חילחלה אל הערבות הבנקאית ופגמה ממילא בעקרון האוטונומיה של הערבות. בית המשפט דחה אף טענה זו, וקבע כי "הנושה בענייננו היא המדינה, ולא הועלה ולו רמז-טענה כי המדינה נהגה שלא כהלכה. רשל נהג, אמנם, בדרכי רמייה ונמלט מן הארץ, ולמותר לומר כי רמייה זו אין בה כדי למנוע חילוט הערבויות. והרי רמייה זו היא-היא שהביאה לחילוט."
בשולי הדברים, דחה בית המשפט גם את טענת המערערים לפיה היה מקום להורות על חילוט מקצת הערבות ולא את כולה, נוכח נסיבות אישיות של המערערים. עם זאת, דחיית הערעור במקרה זה לא נומקה בנימוקים לפיהם אין ערכאת הערעור מתערבת, אלא זכאות המערערים לחילוט מקצת מן הערבות נידונה לגופה.
הכרעה משנית
במסגרת ההליך, נקבעה קביעה נוספת בעניין פירוש הוראת סעיף 58 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) תשנ"ו-1996. על-פי הסעיף המדובר, הרי שתוקפה של ערבות פוקעת בתום 180 יום מיום שניתנה, אולם בית המשפט רשאי, בתוך תקופת הערובה, להאריך אותה ואת תנאיה, לתקופה נוספת שלא תעלה על 180 ימים, אם הוגשה בקשה באישור תובע.
בית המשפט קבע, בניגוד לטענת העוררים, כי תקופה זו לא חלפה, משיש לספור את מניין הימים מתום התקופה הראשונה (180 הימים מיום המצאת הערבות), ולא מיום ההחלטה על הארכתה.
קישורים חיצוניים
32918313בש"פ 10532/03 אירית רשל נ. מדינת ישראל