בעניין היהודים
בעניין היהודים (בלטינית: Sicut judaeis) הייתה בולה אפיפיורית שהתוותה את עמדתה הרשמית של האפיפיורות ביחס ליהודים בימי הביניים ולאחריהם. הבולה הוכרזה בשנת 1120 על ידי האפיפיור קליקסטוס השני (אנ'), ונועדה להגן על יהודים שסבלו במהלך מסע הצלב הראשון (כ-5,000 יהודים נטבחו בתקופה זו). הבולה אושררה מחדש על ידי אפיפיורים רבים עד המאה ה-15.
בין היתר, אסרה הבולה על נוצרים להכריח יהודים להתנצר, לפגוע בהם, לקחת את רכושם, להפריע לחגיגות החגים שלהם, לפגוע בבתי הקברות שלהם ולנדות ולהחרים אותם.
הבולה משנת 1120 לא הייתה הביטוי האפיפיורי הראשון נגד ההתעללות ביהודים. בשנת 1065, למשל, האפיפיור אלכסנדר השני כתב לבראנז'ה, השליט החילוני של נרבון בימי ביניים ולבישוף העיר, ושיבח אותם על שמנעו את הטבח ביהודים במחוז שלהם, והזכיר להם שאלוקים לא מאשר שפיכת דם. גם בשנת 1065 נזף אלכסנדר בלנדולף ה-6 (אנ') מבנוונטו "שאין להמיר את היהודים בכח."
תמצית הבולה
"אין על [היהודים] לסבול שום דעות קדומות. אנו מתוך הצניעות והאדיקות הנוצרית והשמירה על עקבות הזיכרון המאושר שלנו, שהניחו בפנינו קודמינו, האפיפיורים הרומיים קליקסטוס, אאוגניוס, אלכסנדר, קלמנט, מודים על עתירתם ומעניקים לה את הגנת הבאקלר שלנו. אנו מצווים ששום נוצרי לא יכפה עליהם להיטבל, בין אם בחוסר נכונות או סרבנות, או על ידי אלימות. אך, ברגע שאחד מהם בוחר מרצונו ולמען האמונה, להימלט אל הנוצרים, ברגע שהבחירה שלו הפכה לברורה, עליו להתקבל כנוצרי ללא קטרוג. שכן, הנטבל לא מרצון איננו מאמין באמת כפי הנדרש על-מנת להיטבל כראוי כנוצרי.
בנוסף, אל לנוצרי להניח [שביכולתו]... לפגוע בהם, או לגזול רכושם באלימות, או לשנות מנהגיהם הטובים, בכל מקומות מושבם. מעבר לכך, בחגיגותיהם אל לאיש לטרדם בשום אופן, לא באלות ובאבנים, ואסור לנסות לדרוש או לסחוט מהם שירותים שהם לא חייבים לו, פרט לאלה [לשירותים] שהם כבר רגילים לבצע מפעמים עברו. ... אנחנו מצווים... כי אין להשחית או לצמצם בתי קברות יהודים, גם לא להוציא גופות מקברים לאחר שנקברו במטרה להרוויח כסף. כל המפר צו זה... יענש בנידוי, אלא אם כן יכפר על מעשיו מידה כנגד מידה."[1]
הערות שוליים
- ^ Synan, Edward. (2008 reprint). The Popes and the Jews in the Middle Ages. Lightning Source Inc., pp. 231–232.
