בסיס סקוט
בסיס סקוט הוא מתקן מחקר השוכן באנטארקטיקה בהפעלת ניו זילנד. הוא נקרא על שם קפטן רוברט פלקון סקוט מן הצי המלכותי, שעמד בראש משלחות בריטיות לאזור ים רוס באנטארקטיקה. הבסיס, שהוקם על האי רוס סמוך להר ארבוס, באזור חסות רוס בשטח הטריטוריאלי שבחזקת ניו זילנד, הוצב שם במטרה לתת סיוע ותמיכה למחקרי שדה וכמרכז למחקר במדעי כדור הארץ, אבל כיום הוא מנהל מחקר בתחומים רבים.
תולדות הבסיס
במקור הוקם בסיס סקוט לתת תמיכה למשלחת הטראנס-אנטארקטית של חבר העמים הבריטי, שהוקמה בהשראה בריטית ונוהלה באופן פרטי. ממשלת ניו זילנד סיפקה תמיכה הן למשלחת זו והן למיזם השנה הגאופיזית הבינלאומית של 1957, שחמישה מחבריה סופחו למשלחת. שלושה משקיפים ניו זילנדים שתפקידם היה לבחור את האתר לבסיס יצאו אל מצר מקמרדו עם מבצע דיפ פריז I של ארצות הברית בקיץ 1955. אחרי הערכה של אתרים אפשריים, נבחר אתר סמוך ל"באטר פוינט". בהמשך נמצא פראם פוינט עדיף לתכלית זו, כיון שסיפק גישה נוחה יותר לפריקת צידה מספינת המשלחת "אנדבר" וכן איפשר נחיתה והמראה למטוסי חיל האוויר הניו זילנדי, שפעולתם הייתה חיונית למשלחות באנטארקטיקה, על מסלול קרח סמוך. הבסיס נשקף אל מה שמוכר כיום כמצר האסקל. בסיס סקוט עבר לבעלותה של ממשלת ניו זילנד, המפעילה אותו באמצעות מחלקת המחקר המדעי והתעשייתי, ב-5 במרץ 1958, עם סיום המשלחת הטראנס-אנטארקטית.
במהלך השנה הגאופיזית הבינלאומית לא פעל המתקן האמריקאי בהאט פוינט כבסיס מחקר. על המשלחת הניו זילנדית הוטלה האחריות לספק את הנתונים המדעיים החשובים (הנתונים העוסקים בזוהר הקוטב, ביונוספרה, בסייסמולוגיה וכן הלאה), הקושרים את פעילויות המחקר של אזור מקמרדו עם אלה של תחנת הקוטב של ארצות הברית והתחנה המשותפת לארצות הברית ולניו זילנד בכף האלט, אדמת ויקטוריה.
בשנת 1958, לאחר השלמת המשלחת הטראנס-אנטארקטית והשנה הגאופיזית הבינלאומית, קיבלה ניו זילנד את ההחלטה להמשיך להפעיל את בסיס סקוט לקיום מחקר מדעי, שחלק גדול ממנו מסתמך על רצף הנתונים המצטברים ברשומות לאורך השנים. כדי לקיים את הפעילות, החלה תוכנית לבניית הבסיס מחדש בשנת 1976. נכון ל-2008, הבניין המקורי היחיד הוא צריף האוכל 'A' של המשלחת הטראנס-אנטארקטית, המכיל חומר שמתעד את מעורבות ניו זילנד באנטארקטיקה מאז 1957. ב-2005 הוזמנה הקמתו של מרכז השדה ע"ש הילארי, בניין דו-קומתי, המגדיל את שטח הרצפה ב-1800 מ"ר ומספק שטחי עבודה לתמיכה בקבוצות שדה לצד מרחב נוסף לעבודה משרדית. הבניין נפתח רשמית על ידי מי שהיה אז שר החוץ, פיל גוף, וסר אדמונד הילארי.
משנת 1957 עד 1986 מילאו כלבים תפקיד חשוב בפעולות הבסיס. בזמן הראשון תפקדו כאמצעי תעבורה חשוב, אבל עם השיפור בטכנולוגיה פחתה חשיבותם עד שהועברו מן המקום בהתאם לבריתות איכות הסביבה.
מחקרי צלילה החלו בשנת 1985 ועד 2006 נרשמו בסך הכל 1,296 צלילות לצורכי מחקר מדעי.
הבסיס כיום
הבסיס מורכב מאוסף של מבנים ירוקים כמלפפון, המחוברים זה לזה במסדרונות לכל מזג אוויר. המבנים האלה יכולים לאכסן 85 אנשים למשך הקיץ, וצוות מצומצם של 10 עד 14 איש נשארים לחרוף בבסיס.
אקלים
תנאי מזג האוויר בבסיס טיפוסיים למדי לאנטארקטיקה החופית, בטמפרטורה היורדת עד סביבות 45°- צלזיוס ועולה בקיץ רק לעיתים רחוקות מעל נקודת הקיפאון. הבסיס חשוף לעוצמתן המלאה של סופות שלג עזות, אם כי באופן כללי הוא פגיע פחות לרוחות מתחנת מקמרדו. מהירויות הרוח המקסימליות שחוו אנשי הבסיס הגיעו למשבים של עד 185 קמ"ש עם מהירויות קבועות בתנאי בליצארד של 115-95 קמ"ש. הטמפרטורה הגבוהה ביותר הייתה 6°, הנמוכה ביותר 57°-, והטמפרטורה הממוצעת 19.6°-.[1]
קישורים חיצוניים
Scott Base 50th Anniversary Website
NZ Antarctic Research
הערות שוליים
