בנימין שפירא

בנימין שפירא (10 ביוני 1913–1993) היה פרופסור לביוכימיה, חתן פרס ישראל למדעי הרפואה^[1].

שפירא נולד בגרמניה ובשנת 1926 עלה עם הוריו לארץ ישראל והתיישב עמם בעפולה. את לימודיו התיכוניים סיים בבית הספר הריאלי ובין השנים 1933–1937 למד לתואר ראשון במדעי הטבע באוניברסיטה העברית בירושלים.

בשנת 1940 הוענק לו תואר דוקטור והוא החל בעבודה כעוזר מחקר במעבדה לחקר הורמונים ולפיזיולוגיה פתולוגית, בין היתר תחת ברנרד צונדק. במהלך לימודיו היה תלמידו של חיים ארנסט ורטהיימר, עמו החל לעבוד במהלך שנות הארבעים ומחקרם המשותף בנוגע לתפקיד הליפיד בבני אדם ובצמחים הביא לקביעה בנוגע להיות אדיפוציטים מקור להתפתחות שומן. בשנת 1948 קודם לדרגת מרצה והחל לעבוד במעבדה לפיזיולוגיה פתולוגית וכמרצה לפיזיולוגיה כימית. בשנת 1953 הוענקה לו דרגת פרופסור חבר ובשנת 1958 דרגת פרופסור מן המניין.

שפירא היה פרופסור לביוכימיה רפואית ונמנה עם סגל ההוראה של הפקולטה לרפואה ובית החולים הדסה. עבודתו העיקרית נגעה לחקר חילוף חומרים בגוף האדם. מחקרו המשותף עם שרה הסטרין-לרנר בנושא ספיגת גלוקוז זיכה אותם בפרס ישראל למדעי הרפואה לשנת 1955.

במשך שנים כתב ערכים עבור האנציקלופדיה העברית והיה עורך של מחלקת מדעי הטבע של האנציקלופדיה החל מכרך כ"א.

שפירא הלך לעולמו בשנת 1993. הוא הובא לקבורה בהר המנוחות בירושלים^[2]. שפירא היה נשוי לשולמית אבינרי (אחותו של הבלשן יצחק אבינרי) ואב לשניים.

הערות שוליים

26671503בנימין שפירא