עודד בלבן
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית פילוסוף ריקה. עודד בלבן (נולד ב-22 באוגוסט 1946) הוא פרופסור אמריטוס לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה. פיתח את הבלבניזם הקרוי על שמו.
ביוגרפיה
נולד בבואנוס איירס, ארגנטינה כמאוריסיו ארנלדו בלבן (Mauricio Arnaldo Balaban), לאמו שרה ואביו החזן מוני בלבן. ביוני 1967 עלה לישראל.
למד והשלים תואר ראשון ושני באוניברסיטת חיפה. קיבל את הדוקטורט מאוניברסיטת תל אביב בשנת 1983 בהנחייתו של פרופ' יעקב פליישמן, בנושא ”היחסים בין הפרטי לכללי בתורת המשפט וההיקש בלוגיקה של היגל“. במחקריו הושפע רבות ממחקריהם של פרופ' מיכאל שטראוס וד"ר יגאל וגנר. בלבן הוא פרופסור מן המניין בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה, ומרצה בקורסים "פוליטיקה ואידאולוגיה", "גבולות החשיבה המדעית" והבעיה הפסיכו-פיזית במסגרת המחלקה ללימודים הומניסטיים ואמנויות בטכניון. מתמחה בפילוסופיה של אפלטון ואריסטו, פילוסופיה חדשה ותורת ההכרה. הוא חבר המערכת של כתב-העת הפילוסופי Daimon. ספרו "גבולות החופש - על הגישות המזרחיות והמערביות לחופש", אותו כתב עם ד"ר ענן ערב, זכה בפרס סטרניאק לפילוסופיה בשנת 1990.
משנתו
פוליטיקה ואידאולוגיה - בספרו 'פוליטיקה ואידיאולגיה' טוען בלבן 3 טענות מרכזיות ובלתי שגרתיות:
- מהצהרות של פוליטיקאי לא ניתן ללמוד ישירות על הפוליטיקה שלו. על כן, יש לבחון ולנתח פוליטיקאי על פי מעשיו ולא על פי דבריו.
- אידאולוגיה אינה מכתיבה פוליטיקה, להפך.
- כל ניתוח מדעי של מעשי פוליטיקאי חייב להניח שהפוליטיקאי אינו טועה.
בלבן טוען, בהסתמכו על מחקרים שערך, כי הצהרותיו של פוליטיקאי הן כלי שרת להגשמת מהלכים שאותם רוצה להוביל ותוכנן אינו מצביע על הערכים שבהם מאמין הדובר. לעיתים קרובות, הצהרות ונאומים עלולים אף להצטייר כסותרים את מעשיו. עוד טוען בלבן, שלצורך ניתוח של אירועים ומעשים אותם מוביל פוליטיקאי, יש להניח כי הוא אינו טועה. קרי, שהפוליטיקאי מודע היטב למעשיו ושעפ"י רוב הם מתוכננים היטב (ולכן, ל'פליטות פה' יש משמעות רבה להבנת המניעים הכוונות האמיתיות). הנחה זו באה לבטל טענה שנשמעת רבות שפוליטיקאי זה או אחר הוא 'משוגע' (טענה שנשמעה רבות לגבי סדאם חוסיין, או בימינו לגבי מחמוד אחמדינז'אד). טענה זו, מנטרלת את היכולת לשפוט ולבחון כל מהלך, שכן היא מגלמת בתוכה הנחה שכל פעולה עלולה להיות אי-רציונלית וכנגד הכוונה של אותו מנהיג (למשל, טענה שסאדם כבש את כווית כי היה לו שכרון כוח).
שיטה זו של ניתוח רציונלי של פוליטיקאים, המנסה להפריד בין פוליטיקה לאידאולוגיה, זכתה במספר פורומים לכינוי "בלבניזם", על שמו של בלבן.
תורת ההכרה
בלבן מבין תורת ההכרה כהכרת אופני-ההכרה. יש להבחין אם כן בין שני אספקטים של ההכרה: תוכן וצורה, או תוכן מוכר ואופן ההכרה. התוכן הוא מה שכל הכרה מתכוונת אליו. הצורה מתגלה בדרך כלל בדיעבד, תוך דיון רפלקסיבי על ההכרה (צורת ההכרה נאמרת כנגד תוכן ולא כנגד חומר). גילוי צורות ההכרה משמעו גילוי ההנחות הקודמות של ההכרה, כלומר אותו יסוד בהכרה שאינו אמיתי ואינו שקרי. בעקבות עמנואל קאנט וארנסט קסירר (Ernst Cassirer), טוען בלבן שאין שום תוכן הכרתי שאין לו צורה, אין שום הכרה הנעדרת צורת הכרה, אף כי צורה זו משתנה במהלך ההיסטוריה האנושית והאישית, ובתחומים נבדלים של ההכרה. אין בכך כדי לומר שאין ברשותנו "אמת אובייקטיבית", אלא רק שאין תוכן שאינו כפוף ל"נקודת ראות", לקטגוריות של ההכרה ולצורה של התפיסה.
לדוגמה, במסגרת המחקר תורת ההכרה, בלבן דן בהנחותיה של הפילוסופיה של אפלטון. לדעתו, אפלטון היה ההוגה הראשון אשר העלה את השאלה האם יש מקום לתורת ההכרה או להכרת ההכרה. בדיאלוג כרמידס אכן שואל אפלטון האם ההכרה יכולה להיות מוכרת והאם החשיבה יכולה להיות נחשבת. תשובתו של אפלטון מפתיעה עד היום. אפלטון משווה את הניסיון להכיר את ההכרה עם הניסיון לראות את הראייה ומסקנתו היא שההכרה לא ניתנת להכרה. בשאלה האם ניתן לראות את הראייה, אפלטון אינו מתכוון לראית העין או מערכת הראייה, שהרי שניהם אינם בגדר ”ראייה“. מה שלא ניתן לראות, אם כן, הוא היחס המתקיים בין איברי הראייה לתוכן הנראה. לדברי אפלטון, כך הדבר גם לגבי ההכרה: לא ניתן להכיר את תהליך ההכרה או את היחס הקוגניטיבי. אפלטון ”עיוור“ לאפשרות שלישית, והיא, שמה שנידון בשאלה על הכרת ההכרה הוא הצורה, כלומר הראייה וההכרה בתור יחס. עניינה של תורת ההכרה הוא הפונקציה הקוגניטיבית או היחס הקוגניטיבי עצמו. כפי שראייה היא יחס בין מערכת הראייה לדבר נראה, כך ההכרה היא היחס בין סובייקט מכיר לאובייקט מוכר. בעקבות ארנסט קסירר טוען בלבן שההכרה היא פונקציה ולא סובסטנציה. פונקציה היא יחס, היא מחברת יחדיו תנאים נפרדים. סובייקט ואובייקט הם תנאים להכרה ולא ההכרה גופה, בדיוק כפי שאיברי הראייה והדברים הנראים אינם בעצמם ראייה אלא תנאים לראייה. היחס שונה מן המתייחסים.
בלבן טוען שהגישה לפיה אין להכיר את ההכרה, שוללת למעשה את קיומו של סובייקט מכיר, ככל שהוא מוגדר כמתייחס לאובייקט. לדיון על כך הקדיש בלבן מאמרים שונים וספר (Subject and Consciousness). כדוגמה מובהקת של הוגים המתכחשים לסובייקט המכיר, מציין בלבן את הגל וויטגנשטיין המוקדם.
תולדות צורת ההכרה
בעקבות מחקרו של קסירר בפילוסופיה של הצורות הסימבוליות, ובעקבות המחקר של מיכאל שטראוס ויגאל וגנר, בלבן עוסק באופיה של ההתפתחות ההיסטורית של תורת ההכרה. טענתו היא שלצורת ההכרה יש התפתחות היסטורית וכן שצורות ההכרה אינן אך ורק עניין היסטורי. צורות אלה נשמרות בתודעה של בני אדם בתור רבדים של אופני חשיבה, דוגמת הנוכחות של רובד מיתי בחשיבה העממית בת-ימינו. קיום הרבדים האלה יוצר יריבויות ואף סתירות פנימיות בדפוסי החשיבה הקיימים.
דוגמה מובהקת ליריבות זו היא המקרה של הבעיה הפסיכו-פיזית, או כפי שהיא קרויה בתחום של מדע- נאורולוגיה, בין מוח לבין תודעה. שלב ראשון של מחקר זה עניינו בדיון בקורתי בהנחות הקודמות של הפילוסופיות של הנפש המסיק מסקנות על היחסים בין פעילות המוח והתודעה המודעת (מה שמכונה ”נסיון פנומנלי“). המחקר שמנסה לקבוע יחסים סיבתיים בין פעילות המוח והתפיסה האנושית הרגילה, דוגמת תחושת הכאב, תפיסת צבעים וחשיבה מושגית, הגיע למבוי סתום. בלבן מציין שהמחקר המדעי נולד מתוך ההנחות של המדע הפיזיקלי בן-ימינו. מתוך ההנחה הקודמת הבסיסית של הפיזיקה, שלאירוע פיזיקלי יש אך ורק סיבות פיזיקליות, נוצר פער בין גוף לנפש, אשר לא ניתן לגישור בכפוף להנחה זו. יש להזכיר שבעת העתיקה, תחת הנחות קודמות שונות, הנפש נחשבה "יותר גופנית" מאשר היום והגוף - ל"יותר נפשי".
מה שנדרש לדעתו הוא רביזיה של ההנחות הקודמות של מדעי-המוח. הקושי הוא בפער המתגלה בין הממצאים של הניתוח המדעי והתיאור התופעתי של התודעה. הפילוסופים העקביים והקיצוניים ביותר, אלה הנוטים להתכחש ל“נסיון תופעתי“, כמו דניאל דנט (Daniel Dennett) ותומאס מצינגר (Thomas Metzinger), טוענים, למשל, שאנו לא רואים צבעים אלא אורכי גל. תפיסת צבעים, כך הם טוענים, זו אשליה מועילה להישרדותנו. שאלה שמעניינת את בלבן בהקשר זה היא, איך זה קרה שהמדע, אשר אמור היה לתת תיאור והסבר של תופעות, מוצא את עצמו במצב שמבקש להתכחש למושא המחקר שלו- הניסיון האנושי, ומצהיר עליו שהוא בגדר אשליה. לדעתו ניתן למצוא את התשובה בגבולותיה של צורת החשיבה של מדעי המוח בני-ימינו.
תורת הכרה יישומית
המחקרים הפוליטיים של בלבן מוקדשים בעיקר לחשיפת ההנחות הקודמות של הפוליטיקה. הם ניסיון ליישם את מסקנותיו של הדיון האפיסטמולוגי על תחום המדיני. לכך הקדיש שני ספרים ( Interpreting Politics ו-Politics and Ideology) בשיתוף עם הגאולוג והגאוגרף פרופ' אלכסנדר צצקין מאוניברסיטת חיפה, הוא עוסק גם בשאלות התחממות כדור הארץ ובשאלה האם רזרבות הנפט הולכות ומתדלדלות. כנקודת המוצא למחקרם משמשות שתי עובדות שלא ניתן לערער עליהן:
- מנקודת ראות היסטורית, ככל שהאנושות צורכת יותר נפט, כמות הרזרבות הידועות הולכת וגדלה.
- בכל חתך-זמן מאז תחילת הפקה תעשייתית של נפט במחצית השנייה של המאה ה-19, רזרבות הנפט לאותה נקודת-זמן מספיקה ל-15–20 שנים הבאות, מה שמכונה ”peak-oil“, כאשר הפער בין גידול הצריכה בנפט ודלדול ההפקה יסתיים כביכול במשבר אנרגיה חמור. בעלי תורת השפע מדגישים את החשבון ההיסטורי, והקרויים ”alarmists“ מדגישים את הנתון הנקודתי. הפתרון לחידה לגבי השאלה מי מתאר נכון יותר את המצב הנתון תלוי אם כן בהנחות הקודמות אותן מניחה כל אחד מהגישות.
נושא אחר שהם חוקרים הוא הפוליטיזציה של מחקר האקלים של כדור הארץ. חוקרי האקלים, סטטיסטיקאים וכלכלנים חלוקים בשאלה האם האטמוספירה עוברת תהליך של התחממות או תהליך של התקררות. מבחינה פוליטית, התשובה לשאלה היא בעלת השלכות מעשיות לגבי התכנון הכלכלי. הטונים והאופי הכללי של המחלוקת הם עצמם סימפטום לאופי הפוליטי והלא-מדעי של המחלוקת. כל צד מסתיר מידע ומונע מהצד השני להציג את נימוקיו. מאחר שהמדע לא מסוגל לתת תשובה חד-משמעית בנושא, או כיוון שהחוקרים לא נוהגים במידת היושר נדרוש, הפוליטיקה משתלטת על הדיון ותופסת את הבמה. המחקר של צצקין ובלבן מתרכז במשמעות האופרטיבית של המחלוקת מנקודת ראות מדינית וכלכלית. מדובר לדעתם בניצול הדיון המדעי לצרכים מדיניים.
ספריו
- Interpreting Conflict - Israeli-Palestinian Negotiations at Camp David II and Beyond/Oded Balaban. Peter Lang, 2005.
- Plato and Protagoras: Truth and Relativism in Ancient Greek Philosophy/Oded Balaban. Lahman, ML: Lexington Books (Rowman and Littlefield Group), 1999.
- The Bounds of Freedom, About the Eastern and Western Approaches to Freedom/Oded Balaban & Anan Ereb, Peter Lang Publishers, NY, 1995.
- Politics & Ideology: a Philosophical Approach/Oded Balaban. Avebury (Ashgate Publishing Group), Hampshire, England, 1995.
- Subject and Consciousness: A Philosophical Inquiry into Self-Consciousness/Oded Balaban. Rowman & Littlefield, Marylandm U.S.A., 1990.
חייו האישיים
בתו היא השחקנית לירית בלבן ובנו המוזיקאי והאנימטור עילי בלבן. נשוי לד"ר אסנת הלוי בלבן.
קישורים חיצוניים
- פרופ' עודד בלבן באתר אוניברסיטת חיפה, כולל רשימת פרסומים.
- מי הזיז את האצבעות שלי? ביקורת על תומאס מצינגר מאת עודד בלבן.
- גלעד ברזילי, פוליטיקה, אידאולוגיה ומה שביניהן, באתר "האייל הקורא"
- ערן בילינסקי, הפוליטיקה הסמויה מן העין, באתר "האייל הקורא"
28405648עודד בלבן