בתי נחושת (ישראל)
.JPG)
.JPG)
במהלך העלייה החמישית הוקמו בארץ ישראל מספר בתים טרומיים שחלקם היו בתי נחושת. בתים אלו נבנו על ידי "החברה הגרמנית לבתי נחושת בע"מ" (Deutsche Kupferhaus - Gesellschaft m.b.H), שהוקמה על שרידי חברת "הירש מפעלי נחושת ופליז" של זיגמונד הירש, בגרמניה. רעיון בניית הבתים מנחושת לא היה חדש. פיתוחם החל מסוף שנות ה-20 והתאים לגישות האדריכלות המודרנית שהחלו תופסות תאוצה בגרמניה. ב-1922 נערכה בגרמניה תחרות תכנון בניינים מודולוריים. ולטר גרופיוס זכה בתחרות ובבנייה זכתה חברת הירש. כדרכם של אדריכלים מודרניסטיים הם היו אחראים על מכלול שלם לבית כולל ריהוט, אבזור, קישוט וכיוצא בזה. הקירות היו מוטבעים מראש וצבועים, גודלי החדרים היו אחידים בגודלם והבידוד נעשה בעזרת אלומיניום ואזבסט.
בשנות ה-30 אסרו השלטונות הגרמניים להוציא כספים מגרמניה, אך ציוד זה או אחר הותר להוצאה. עולים בעלי כספים בגרמניה חיפשו אפיקים על מנת לממש את רכושם ולהכלל בהסכם העברה שנחתם ב-1933 ואיפשר ליהודים להעביר רכוש שנקנה בגרמניה לתחומי המנדט הבריטי. כך תוכננו שלדי פלדה על ידי ברונו קליצקי ודב איתן[1], נבנו בגרמניה במפעל בהלר[2] ויובאו לארץ[3]. סוג בתים אחר היו צריפי עץ שכמו בתי הנחושת יוצרו בגרמניה ויובאו ארצה[4]. רנה שוורץ, חותנו של הירש, קנה את הזכויות על בתי הנחושת, שינה את שמם לשמות "ארצישראליים" כ-"שרון" ו"חיפה". והחל לשווק מחדש את בתי-הנחושת. הבתים נקנו בגרמניה בחלקים, הובאו באונייה והורכבו מחדש. הערכות כללו את כל שצריך לבית מודרני - חלונות, דלתות, חיבורי חשמל (תוצרת AEG), קירות צבועים, תחריטים על הקירות דמויי טפטים, תריסים נגללים, חלונות פנימיים לסירקולציה של אוויר, חימום מרכזי ורעפים שטוחים. המחיר נע בין 6550 מארק לדגם הזול ל-19450 מארק לדגם היקר. כמו כן ניתן היה להוסיף, תמורת תשלום, דלתות פנימיות נוספות או חלונות כפולים וארונות קיר.
על פי פרסומי היצרן ניתן היה לבנות את הבתים מחדש ביום עבודה אחד, אך ככל הנראה, וגם משיקולים טופוגרפיים, הבנייה נמשכה זמן רב יותר. הבתים הצדיקו את פרסומם כמבודדים, למעט בעיות ייצור בגגותיהם (כתוצאה מהשמש המזרח תיכונית). הבריטים ראו בבתים אלו בתים זמניים (בדומה לצריפי עץ) וככאלו ניתנו להם רישיונות זמניים לשנה.
הבית הראשון שהובא לארץ בשנת 1933 הוקם על ידי משפחת רוקנשטיין בצפת.
על פי גילברט הרברט[5] נרכשו לחיפה כ-11 בתים כאלה[6]. בית בצפת, בית בפתח תקווה שנמכר מיד כחומר נחושת, ובית או שניים ברמת גן. רוב הבתים נהרסו (וחלקם עלה באש). הבתים ששרדו הוגדרו כבתים לשימור.
נכון ל-2017 בחיפה נמצאים הבתים ברחוב החורשה 9 (בית אלכסנדר גרונדמן), ברחוב לאונרדו דה וינצ'י 5 (בית זלמה שונפלד)[7], וברחוב תל מאנה 20 (בית ד"ר (למשפטים) טוכלר[8]).
בתים נוספים שהיו בחיפה היו בית נוימן הוקם בדרך הים 147[9] שנשרף, ברחוב התמר 3 הוקם בית קליסקי[10] (מאוחר יותר נאומן) שנשרף באפריל 2003 (ערב ליל הסדר), וברחוב סמולנסקין 23 (בית שמוקלר) שנהרס ב-1972.
לקריאה נוספת
- Gilbert Herbert, Gropius, Hirsch & the Saga of the Copper Houses, Faculty of Architecture and Town Planning, Technion - Israel Institute of Technology, 1980
- Friedrich von Borries, Jens-Uwe Fischer, Heimatcontainer - Deutsche Fertighausser in Israel, 2009
- יואכים טרזיב, "בתים צנועים וטירות נחושת: יחידות מגורים טרומיות בדרכן לארץ", זמנים 96, 2006, עמ' 68–75
- עמירם ברוטמן, "בתי הנחושת בחיפה", מבנים - עיתון לענף הבנייה, מס' 1, 1981, עמ' 40–41
- מעוז אלון, "בית מנחושת - רעיון מבריק", כלבו, 3 במאי 1991
- אילנה ונונו, בתי נחושת
קישורים חיצוניים
- ליאו קופמאן, תערוכת הבנין הבין-לאומית בברלין, דבר, 21 בינואר 1932
הערות שוליים
- ^ Myra Warhaftig, They Laid the Foundation, Lives and Works of German-Speaking Jewish Architects in Palestine 1918-1948, berlin 2007, pp. 241. (באנגלית)
- ^ המפעל קיים עד היום (Böhler).
- ^ למשל הבניינים ברח' קדימה 39 ושדרות מוריה 40 (שניהם בחיפה).
- ^ למשל בית נאומברג בסמולנסקין 24 בחיפה שנהרס.
- ^ ראו ב"לקריאה נוספת".
- ^ שמתוכם מוכרים שישה. ההבדלים נובעים, כנראה, במספר הבתים שהוגשו להם תוכניות אל מול מספר הבתים שהוקמו בפועל.
- ^ בתים אלו נמצאים באזור שהיסטורית כונה כרמל צפוני, אך כיום הם נמצאים בגבול רמת התשבי ומרכז הכרמל.
- ^ טוכלר (וגם אחר בשם הרברט מרקוביץ) היה מפקח מטעם החברה על בניית הבתים. הבית הוא מדגם "ירושלים".
- ^ נוימן היה נציג המכירות של החברה בארץ. הדגם הוא "לבנון" שהיה הדגם הגדול.
- ^ הבית מסוג "חיפה".
22500074בתי נחושת (ישראל)