בית המדרש הגבוה למדעי היהדות
בית המדרש הגבוה למדעי היהדות (מתורגם גם כבית המדרש הגבוה לחכמת ישראל, ולעיתים כ"בית הספר הגבוה –"; בגרמנית: Hochschule für die Wissenschaft des Judentums) היה מוסד גבוה ללימודי יהדות שהחל לפעול בברלין ב-6 במאי 1872, ופעל עד לסגירתו בידי הנאצים בשנת 1942.
הרקע להקמתו
בית המדרש לרבנים בברסלאו היה המוסד המודרני הראשון בגרמניה להכשרת רבנים, אך בקרב החוגים הרפורמיים רווחה אי-נחת מדרכו; בוגריו עסקו בעיקר בלימוד הלכה, וכמעט שלא דנו בהיבטים רעיוניים או אמוניים. כמו כן, החופש האקדמי בברסלאו היה מוגבל ובין היתר נאסר על שימוש של ממש בביקורת המקרא. אברהם גייגר ותומכיו שאפו לכונן מכון משלהם, שתהיה בו חירות מדעית גמורה ויהיה נאמן לשיטתם. יוזמה של ממש התחילה רק ב-1869, בוועידת לייפציג; לאחריה לקח פרופ' מוריץ לצרוס את הובלת המיזם. לצרוס היה בראש ובראשונה עסקן קהילתי, ולמורת רוחו של גייגר תכנן את המוסד כעל-זרמי וכפה הכללת אורתודוקסים בין המורים ותוכנית לימודים משולבת.[1] ב-1870, נחנך המוסד ונפתח כעבור שנתיים (בגלל מלחמת צרפת-פרוסיה). בראש חבר הנאמנים של המוסד עמד לצרוס וגייגר שימש כפרופסור לתולדות עם ישראל וספרות עברית.
בית המדרש הוקם במטרה לעסוק בכל הזרמים של היהדות, אך במהלך השנים התמקד בהכשרת רבנים.
מורים ותלמידים
בנוסף למייסדיו, נמנו עם מורי בית המדרש גם חנוך אלבק, יחזקאל בנעט, הרמן כהן, ליאו בק, יוליוס גרינטל ויוליוס גוטמן, וכן אויגן טויבלר ואברהם יהושע השל, שגם למדו במוסד זה.
בשנתו הראשונה, 1872, למדו בבית המדרש 12 סטודנטים, בהם 4 נשים. בשנת 1921 למדו בו 63 סטודנטים בהיקף מלא, ו-45 בהיקף חלקי. רבים מהסטודנטים היו בוגרי ישיבות ממזרח אירופה. בשנים 1930–1933 הביא המוניטין של בית המדרש להצטרפות סטודנטים לא-יהודים, ובפרט אנשי כמורה נוצרים. בשנת 1932 למדו בו 155 סטודנטים, ובהם 27 נשים. כמעט כל הסטודנטים למדו גם באוניברסיטת ברלין.
בית המדרש לא העמיד דרישות בנושאי דת בפני מוריו, אך כולם היו מסורתיים ושלטו בשפה העברית.
בשנת 1902 התארגנה בבית המדרש אגודה ציונית של סטודנטים, ובה יהודה לייב מאגנס וארתור בירם. מורי בית המדרש, ששללו פעילות פוליטית בין כתליו, הביאו לסגירתה.
לבית המדרש הגבוה למדעי היהדות התקבלו אך ורק תלמידים שעמדו בהצלחה בבחינות הבגרות הממשלתיות בגרמניה, רובם בוגרי בתי ספר תיכוניים, ורק בודדים עמדו בבחינות אחרי לימודים אקסטרניים.
תחת השלטון הנאצי
הנהגת נומרוס קלאוזוס באוניברסיטאות בגרמניה עם עלייתו של היטלר לשלטון הביאה להצטרפות סטודנטים יהודים שגורשו מהאוניברסיטאות, ובבית המדרש נפתחו למענם קורסים בנושאים כלליים. בשנות השלושים אף נמשכה הסמכת רבנים במוסד. (כך למשל, הוסמך אמיל פאקנהיים בשנת 1936). יחד עם זאת החלה דעיכתו של בית המדרש, לאחר שמורים ותלמידים היגרו מגרמניה. בשנים הראשונות לשלטונו של היטלר עסק בית הספר בהוראת עבודה סוציאלית. ניסיון להעבירו ללונדון נכשל. בשנת 1942 נותרו בבית הספר שלושה תלמידים ומורה אחד, ליאו בק. ב-19 במאי 1942 נסגר בית המדרש ורכושו הוחרם.
לקריאה נוספת
- מיכאל מאיר, בין מסורת לקדמה – תולדות תנועת הרפורמה ביהדות, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.
קישורים חיצוניים
- יהודה ראזענטאל, בית המדרש הגבוה לחכמת ישראל בברלין, באתר "דעת"
- Gerhard Falk, Hochschule für die Wissenschaft des Judentums
- * דייטשלאנד, הצפירה, 22 ביולי 1874
הערות שוליים
בית המדרש הגבוה למדעי היהדות25041913