בית הכנסת הגדול של בורדו

בית הכנסת הגדול של בורדו (בצרפתית: Grande synagogue de Bordeaux) הוא אחד מבתי הכנסת הגדולים והיפים בצרפת, ומקום התרבות היהודי העיקרי של בורדו. בית הכנסת משמש כיום את בני הקהילה היהודית הספרדית של בורדו.

היסטוריה

בעיר בורדו יש שרידים המעידים על קיום קהילה יהודית כבר במאה הרביעית. במאה ה-15 זרמו לעיר והתיישבו בה אנוסים רבים, וכן יהודים שעברו אליה מפרובאנס. במרוצת המאה ה-19 פרחה הקהילה ויהודיה השתלבו בחיי המסחר והרוח בעיר. בית הכנסת הגדול בבורדו נחנך ביום כ"א באלול תרמ"ב (5 בספטמבר 1882), בנוכחות הרב הראשי של צרפת, לזר איזידור (1813 - 1888), רב טולוז, אורי, ורבה הראשי של בורדו, שמעון לוי. בית הכנסת שקדם לו, ברחוב קאסרוז' שבלב הרובע היהודי הישן של בורדו, הוקם ב-1812, ונהרס בדליקה ב-27 ביוני 1873. הקהילה היהודית בבורדו החליטה מיד על הקמתו של בית כנסת חדש, אבל רחובותיו הצרים של הרובע היהודי הישן לא התאימו למיזם החדש, ולכן בחרו בכתובת חדשה, רחוב לאבירה.

התוכנית האדריכלית המקורית נעשתה על ידי אנדרה בורגה (1821 - 1879), ואחריו הצטרף לפרויקט שארל דיראן (1824 - 1891) שהביא את העיצוב לידי גמר בשנת 1880. עלות הבנייה האמירה ל-660,000 פרנקים ויותר, (סכום עתק באותה תקופה) ומקורות המימון היו מכירת קרקע בית הכנסת הקודם, וכן תרומות חברי הקהילה הספרדית של בורדו, בייחוד תרומת משפחת הבנקאים פריירה. גם הרשות המקומית בורדו וממשלת צרפת השתתפו במימון. כאשר נפתח בית הכנסת בשנת 1882, היה הגדול ביותר בצרפת.

בית הכנסת חולל במלחמת העולם השנייה ושימש את הצבא הגרמני כבית סוהר שממנו נשלחו יהודים מבורדו למחנות ריכוז והשמדה. בשנת 1944 נבזז בית הכנסת על ידי פשיסטים צרפתים.

בראשית שנות החמישים נערכו בבית הכנסת עבודות שיקום ושיפוץ על פי התוכניות המקוריות של שארל דיראן, עד שהבית הושב ב-1956 למראהו המקורי. שמותיהם של יהודי בורדו שנספו בשואה נחקקו על קירות זיכרון בחזית.

ב-20 ביולי 1998 הוכר בית הכנסת כאתר היסטורי רשמי של צרפת, ושנתיים לאחר מכן נקבע כי הוא יואר מדי לילה.

תיאור המבנה

הגישה הכללית בעיצוב בית הכנסת היא זו של האדריכל אנדרה בורגה, היינו שילוב אקלקטי של אלמנטים אופייניים מן האמנות הרומנסקית והביזנטית, שהיה אופנתי בבתי כנסת רבים במערב אירופה ובמרכזה בשלהי המאה ה-19.

בורגה שילב במבנה שני מגדלים סימטריים משני צדי החזית המערבית, שדומים מאד למגדלי הפעמונים בכנסיות. אחדים מחברי הקהילה הביעו התנגדות לאלמנט זה, משום שחשבו שהמבנה דומה יתר על המידה לכנסייה, אך בכל זאת לא ויתר האדריכל השני על המגדלים. שארל דיראן הוסיף לעיצוב המקורי נופך אוריינטלי ויצר מחזה מרשים מן הרחוב בואך אל החזית המערבית. המוטיבים המזרחיים הוספו גם כרמז למוצאם של היהודים הספרדים של בורדו, אבל דיראן לא אימץ את הסגנון המורי המאפיין בתי כנסת רבים שנבנו באותה תקופה במחוזות המזרחיים של צרפת ובארצות אחרות באירופה. בית הכנסת החדש של בורדו היה שונה מאד מהקודם, שבו היו אלמנטים נאו-קלאסיים משולבים עם מה שנחשב אז למוטיבים בהשראה תנ"כית.

החזית המערבית היא החלק המרשים ביותר בבניין, ובשני צדיה מגדלים. על פי התוכנית המקורית, מעל למגדלים היו צריכות להתנוסס כיפות מתומנות, אך אלה לא נבנו מעולם, בשל התנגדות חברי הקהילה, אשר חששו מפני דמיון מופרז לכנסייה, וסירבו לממן את התוספת. במרכזה של החזית ישנם שלושה שערים, ומעליהם קשתות מחודדות, וטימפנום מקושט במוטיבים שנלקחו מבית הכנסת הישן, למשל עצי תמר מעל לדלתות הצד ומנורת שבעה קנים על הדלת המרכזית. מעל לשערים שלושה חלונות מוארכים, האמצעי גבוה מהאחרים, וחלונות בתבניתו קבועים גם בכל אחד מהמגדלים הצדיים. בחלקם העליון של החלונות יש חלונות קטנים יותר, עגולים, אופייניים לאדריכלות המזרח כפי שנתפסה באירופה של המאה ה-19. על החלק המרכזי של החזית המערבית חולש כרכוב שבחלקו העליון שני לוחות הברית.

בתוך בית הכנסת שוכן אחד מאולמות התפילה היהודיים הגדולים בצרפת. אורכו למעלה משלושים מטרים, ויש בו 1,500 מקומות ישיבה. בכניסה יש לובי קטן וממנו מגיעים לעזרת הנשים בקומה הראשונה. בין הלובי לבין אולם התפילה מפרידות דלתות זכוכית. האולם עצמו נחלק לשבעה מפרצים; הגלריות בקומה הראשונה, המשמשות כעזרת נשים, נישאות על גבי שתי שורות של עמודי מתכת מתוצרת מפעלי אייפל בבורדו.

ארון הקודש נבנה בתוך גומחה בכותל המזרחי של האולם, הוא מקושט בשני עמודים מצופים ברונזה, שיחזור של ארון הקודש בבית הכנסת הקודם ברחוב קאסרוז'. הקישוטים כוללים סמלים יהודיים, למשל עשרה לוחות שמייצגים את עשרת הדיברות, ולוח נוסף רבוע ועליו תריסר אבנים צבועות, כדוגמת האפוד של הכהן הגדול במקדש בירושלים, עם שנים עשר השבטים. בהתאם למסורות הספרדיות של יהודי מערב צרפת, ממוקמת התיבה במרכז אולם התפילה, ועל ידה מנורת שבעה קנים.