ביווה
הבִּיוָה (גם ביווא, 琵琶) היא לאוטה יפנית קצרת צוואר בעלת שריגים וארבעה מיתרים. הביווה נמנית עם כלי הנגינה המסורתיים העיקריים של יפן, ומרובה הייתה השפעתה על עיצוב המוזיקה היפנית האמנותית. על פי רוב, הזמרה הנרטיבית היפנית מלווה על ידי הביווה. בבודהיזם היפני, נודעת הביווה ככלי הנגינה של בנטן, אלת המוזיקה והאסתטיקה.
תחילה היו נפוצים ביפן שני סוגים של ביווה, אך עם השנים נוצרו והתווספו למעלה מפי ארבעה סוגים חדשים. בעקבות רפורמות תרבותיות ביפן ברוח רסטורציית מייג'י, אשר הובילו לתיעוש ולמודרניזציה של המדינה על פי המודל המערבי, החלה למשול בכיפה התפיסה, לפיה מסורות יפן העתיקות היו ברמה תרבותית נמוכה ביחס לתרבות המערבית. תפיסה זה נתנה אותותיה אף בתחום המוזיקה, כך שעד לשנות הארבעים המאוחרות למאה העשרים, כמעט ונזנחה אף הביווה כליל לטובת כלים מערביים כגון כינור ופסנתר. אפס כי בעשורים האחרונים החלו מוזיקאים יפניים וזרים בניסיון להשיב את הביווה לקדמת הבמה התרבותית ביפן.[1]
היסטוריה
כללי
ממצאים ארכאולוגיים מן המאה החמישית, המכונים הניוה (Haniwa), מהווים עדות ראשונית לקיום פעילות מוזיקלית ביפן. במאה הששית התפתחה מוזיקה פולחנית בודהיסטית הקרויה שומיו (Shomyo), עקב השפעה הודית אשר חדרה ליפן דרך סין.
נהוג לראות בגאגאקו (Gagaku), מוזיקת חצר הקיסר מן המאה השביעית, כסגנון המוזיקה היפנית האומנותית העתיק ביותר. תחילה היו ניכרות בו השפעות מוזיקליות של יבשת אסיה, במיוחד אלו של סין וקוריאה. אולם במהלך שתי המאות הבאות עוצב סגנון זה בהתאם לעקרונות האומנות והאסתטיקה של יפן תחת ההשפעות הזרות.
למן המאה השלוש-עשרה התפתחו צורות מוזיקליות נוספות הייחודיות אך ליפן, באלו משל סגנון הזמרה הנרטיבי, שבכללו ליווי הביווה, ותוכנו היה נועזותם של לוחמי משפחת הייקה.
ביווה
הביווה התפתחה ביפן במאה השביעית מן הפיפה הסינית, כאשר זו האחרונה עצמה התפתחה מכלי פריטה ממערב אסיה. סוג ראשוני זה של ביווה, השכיח ביותר, מכונה 'גאקו-ביווה' והיה בשימוש נרחב בהרכבי גאגקו (ר' למעלה). סוג נוסף של ביווה, בשם קוז'ין-ביווה, התפתח באי הדרומי של יפן, קיושו, ונעשה בו שימוש בטקסים ציבוריים ופולחניים.
עד לתקופת קאמאקורה, ההייקה-ביווה, מעין שילוב של שני הסוגים הקודמים, היה לכלי פופולרי. הביוות המודרניות, הסטסומה-ביוה והצ'יקוזן-ביוה התפתחו מן הקוז'ין-ביווה. בסטסומה-ביווה נעשה שימוש לצורך אימונים מנטליים על ידי סמוראים יפנים במהלך תקופת המדינות הלוחמות. בצ'יקוזן-ביווה נעשה שימוש על ידי נזירים בודהיסטים יפנים בטקסים ציבוריים ופולחן, כמו גם לשם ליווי סיפור סיפורים ודיווח חדשות.
אסתטיקה
ככלל, ממאפייניה העיקריים של המוזיקה היפנית המסורתית הוא היעדר אירועים מוזיקליים מפתיעים ובלתי צפויים, הואיל וזו מתרכזת בדקויות מוזיקליות, דקות מדקות, של צבע ועצמת צליל, הדורשות מלוא הקשב והריכוז האינטלקטואלי מצד המאזין. המלל עוסק לרוב ברגשות האדם נוכח עולם הטבע.
אשר לביווה, זו בעלת ארבעה מיתרי משי, אם כי ביווה מסוג סטסומה או צ'יקוזן עשויה לכלול מיתר נוסף. המיתר הראשון הוא העבה ביותר והרביעי הדק ביותר. בשל שונות זו בעובי המיתרים מופק גוון קול שונה כאשר פורטים על הביווה מכיוונים שונים.
כוונון הביווה משתנה לפי היצירה. מפאת קשיים מסוימים בכיוון כלי זה, הנובעים ממבנו, נגני ביווה אחדים מצוידים בהופעותיהם מלכתחילה במספר ביוות המכוונות בהתאמה לרפרטואר. הנגינה מבוססת ברובה על הסולם הפנטטוני ומאופיינת בשימוש רב באפקט הגליסנדו. על פי רוב, ישנה גמישות קצבית ולעיתים אין כלל משקל, הואיל ודיוק אומנותי כאמור הוא לב העניין המוזיקלי. לעיתים קרובות ישנה עלייה טונאלית נמשכת במהלך הנגינה. לצליל הייחודי של הביווה תורם אף מפרט דמוי מניפה הקרוי 'באצ'י'. ישנם סוגי באצ'י שונים בהתאם לסוג הביווה.
קישורים חיצוניים
- הזכרת הביווה באתר של מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית- פסקה רביעית.
- מה זה ביווה באתר מילוג.
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ מבוא לביווה (באנגלית)
31292003ביווה