בג"ץ רוזנצוויג מויסה נגד הרשות לשירותים ציבוריים חשמל
 | |
| מידע החלטה | |
|---|---|
| ערכאה | בית המשפט העליון |
| תאריך החלטה | 9 באוגוסט 2022 |
| החלטה | |
| קבלת העתירה - הזכות לאספקת חשמל היא חלק מהזכות לקיום מינימלי בכבוד | |
| חברי המותב | |
| חברי המותב | דפנה ברק-ארז, יצחק עמית, דוד מינץ |
בג"ץ רוזנצוויג מויסה (20 בינואר 2022) הוא החלטה בעתירה נגד הפרקטיקה של ניתוק מאספקת חשמל של צרכנים החיים בעוני, כאמצעי לגביית חובם. בית המשפט העליון קבע שהזכות לאספקת חשמל היא חלק מהזכות לקיום מינימלי בכבוד.
רקע
העתירה הוגשה על ידי ארבע עותרים פרטיים, בעזרת ארגונים חברתיים (הארגונים רופאים לזכויות אדם, האגודה לזכויות האזרח בישראל ואיגוד העובדים הסוציאליים). העותרת הראשונה, סיגלית מויסה, אם משפחה חד-הורית מאלעד, נותקה מחשמל בביתה עקב חוב.[1]
המחלוקת המשפטית
בית המשפט העליון דן בהסדרים החלים על גביית חובות של צרכנים ביתיים בגין צריכת חשמל, ובכלל זה באפשרות לנתק את אספקת החשמל בשל צבירת חוב, כפי שזו נקבעה באמות המידה שהותקנו על-ידי רשות החשמל.[2] זאת, על רקע החשש לפגיעה באוכלוסיות מוחלשות והטענה שאין לנתק מאספקת חשמל כאמצעי גבייה ביחס למי שידו אינה משגת לשלם את חשבון החשמל.
בעתירה נדונו שלש סוגיות:
- הניתוק כאמצעי בלתי מידתי לגביית חוב: העותרים טענו שניתוק מאספקת החשמל פוגע בזכויות יסוד חוקתיות, ולכן את גביית החוב יש לעשות באמצעים מידתיים יותר מאשר ניתוק אספקת החשמל. העותרים טענו שהקבוצה "צרכנים שאספקת החשמל חיונית להם" כאמור באמות המידה – שלא ניתן לנתקם – היא קבוצה הכוללת רק את מי שמשתמשים במכשיר הנשמה או בלב מלאכותי, ובכך היא צרה בלתי סבירה באופן קיצוני. במהלך העתירה הורחבה קבוצת הזכאים למשתמשים במכשירים נוספים. עמדת המדינה הייתה שההוראות הקבועות באמות המידה מבטאות מדיניות סבירה ומידתית ושאין מקום להרחיב את רשימת הצרכנים שאספקת החשמל חיונית להם.
- שיקול הדעת בהחלטה בדבר ניתוק: העותרים טענו שהפקדת שיקול הדעת לגבי ניתוק בידי ספק השירות (חברת החשמל) אינה סבירה באופן קיצוני נוכח הפגיעה בזכויות המוטלת על הכף, בעת שספק השירות מונע משיקולי רווח ויעילות כלכלית. לדברי המדינה, די בזכות הטיעון הקיימת במסגרת הליכי גבייה לגבי פריסת חובות.
- שימוש במונה תשלום מראש (מת"מ)[3] לתשלום חובות: העותרים טענו שהשימוש במת"מ עבור תשלום חובות עבר, באופן שניתן לקזז מהסכום הנטען במכשיר עד 20% לכיסוי החובות, מכביד במיוחד על צרכנים מאוכלוסיות מוחלשות. המדינה השיבה שזהו הסדר מידתי ומאוזן, אשר מיטיב עם הצרכנים ומאפשר להם להסדיר את חובם ולשלוט בצריכת החשמל מבלי להעמיק את החוב, ואף לפרוס את החזר החוב על פני תקופה ממושכת.
ההכרעה
בית המשפט (מפי השופטת דפנה ברק-ארז ובהסכמת השופטים יצחק עמית ודוד מינץ) קיבל את העתירה בשתי הסוגיות הראשונות.
אספקת חשמל כזכות יסוד כשהיא קשורה להגנה על זכויות יסוד אחרות
בית המשפט התייחס לחשיבותה של אספקת חשמל בסיסית כשירות חיוני הנדרש לצורך קיום שגרת החיים היום-יומית. הוא ציין שבין הגישה הגורסת שאין להכיר בזכות לצרוך חשמל, שכן חשמל הוא מצרך שיש לשלם תמרתו, לבין הגישה שחשמל הוא זכות יסוד לכל דבר, מצויה גישת ביניים, לפיה יש בסיס להכרה בזכות לאספקת חשמל במקרים שבהם אספקה זו קשורה באופן הדוק להגנה על זכויות יסוד כגון הזכות לחיים, הזכות לבריאות או הזכות לקיום מינימלי. בית המשפט קבע שגישת ביניים זו היא נקודת המוצא לדיון. הוא ציין שהיא באה לידי ביטוי בתיקון לחוק משק החשמל הקובע את ההסדר לתעריף מופחת. דברי ההסבר לתיקון מציינים ש"חשמל הוא מצרך יסודי, ובלתי אפשרי לנהל אורח חיים סביר בלעדיו".[4] בית המשפט הדגיש שהשאלה בפניו איננה ביקורת על המחוקק אלא ביקורת על יישום המסגרת הנורמטיבית שקבע המחוקק.
בית המשפט קבע שהזכות לאספקת חשמל היא בעלת זיקה מובהקת לזכות לקיום מינימלי בכבוד שכן היא נחוצה לקיום בסיסי יום יומי. הוא ציין את הפגיעות המיוחדת של אנשים החיים בעוני בהקשר של אספקת חשמל, כחלק מההקשר הרחב של "עוני אנרגטי", כלומר היעדר נגישות לצריכת אנרגיה בסיסית. קבוצה נוספת הזכאית להגנה מיחדת היא ילדים, אשר ניתוק מאספקת חשמל עלולה לפגוע ישירות בהבטחת סטנדרט בסיסי של חיים בכבוד עבורם, לרבות יכולתם לתפקד כתלמידים. הדברים חשובים במיוחד בהתחשב בכך שמצד אחד לא ניתן לזקוף לחובת הילדים את אי תשלום החוב, ומהצד האחר רכישת השכלה היא מפתח ליציאה ממעגל העוני. בית המשפט הדגיש שעניינו בשאלה של דרכי הגבייה, כאשר אין חולק של עצם קיומו של החוב. אמות המידה הקיימות לגביית חוב קושרות בין מי שזכאי לתשלום מופחת לבין מי שלא ניתן לנתקו מאספקת החשמל. עם זאת, יש אנשים שחיים בעוני מבלי שהם זכאים לתשלום מופחת, זכאות שנגזרת לא רק מקריטריונים כלכליים. אמות המידה הקיימות לא נותנות מענה למצבים רפואיים שעשויים להיות אקוטיים בשל חוסר גישה לחשמל, ולמצבי קצה של מצוקה הנובעת מעוני וממחסור. בית המשפט הדגיש שאין מתפקידו לקבוע אמות מידה חלופיות אלא רק להתוות עקרונות. האופן שבו יינתן מענה למצבים המתוארים לעיל עשוי להיות באמות מידה חדשות, בוועדת חריגים ועוד – הכל כפי שתקבע רשות החשמל. עוד קבע בית המשפט כי קבלת החלטה לגבי ניתוק מחייבת הליך פרטני, שלא קיים.
אמות מידה צרות באופן בלתי סביר להגנה מפני ניתוק
בית המשפט קבע כי לא ניתן להסתפק במתכונתן הנוכחית של אמות המידה כדי להבטיח את מימושה של הזכות לאספקת חשמל באותם הקשרים שנמצאים בזיקה לזכות לקיום מינימלי בכבוד. נוכח זאת הורה בית המשפט לרשות החשמל לתקן את אמות המידה כך שצרכנים לא ינותקו מאספקת חשמל סדירה לביתם אם יוכיחו שהם נתונים במצב של עוני קשה או נתונים בקשיים כלכליים המשתלבים עם מצב רפואי, באופן המצדיק להימנע מניתוק. כמו כן נפסק כי על רשות החשמל להסדיר הליך לשמיעת טענותיו של הצרכן ולבחינת נסיבותיו הפרטניות בטרם תתקבל קבלת החלטה בדבר ניתוקו מאספקת חשמל. זאת כמתחייב מההגנה על זכות הטיעון במשפט המנהלי. על כן הוטל על חברת החשמל לאמץ נוהל מסודר ומפורט שיקבע את העקרונות המעשיים ליישום ההסדר המתוקן כפי שיעוגן באמות המידה.
שימוש במת"מ
בית המשפט קבע שהפעלת המת"מ נעשית בסמכות מכוח סעיף 17(ד) לחוק משק החשמל, והשימוש באמצעי זה אינו בהכרח מרע את מצבו של הצרכן בעל החוב. הוא מאפשר שליטה בצריכת החשמל ועשוי למנוע הליכי הוצאה לפועל יקרים וארוכים. לפיכך זהו אמצעי מידתי.
סעדים
בית המשפט פסק שעל רשות החשמל:
- לתקן את אמות המידה באופן שיכיר באפשרות להוכיח מצב כלכלי חריג או קושי כלכלי המשתלב עם מצב רפואי כטעם לאי-ניתוקו של צרכן מאספקת החשמל.
- לתקן את אמות המידה באופן שיסדיר הליך לשמיעת טענותיו של הצרכן בטרם קבלת ההחלטה על ניתוק מאספקת החשמל.
- לאמץ נוהל מסודר ומפורט לקביעת העקרונות המעשיים ליישום ההסדר.
בעקבות פסק הדין
מאז פסק הדין גיבשה רשות החשמל נוהל בנושא, ואף שיש בו עדיין חורים רבים – הוא מונע ניתוק של מאות אלפי חייבים נזקקים.[5]
ראו גם
קישורים חיצוניים
- בג"ץ 4988/19 סיגלית רוזנצווייג מויסה ואחרים נ' הרשות לשירותים ציבוריים חשמל ואחרים, ניתן ב־9 באוגוסט 2022
- מרכז עומק לעיצוב מדיניות וחקיקה, "ניתוח הזכות לחשמל ומדיניות ניתוק החשמל בישראל" (מאי 2021)
הערות שוליים
35692383בג"ץ רוזנצוויג מויסה נגד הרשות לשירותים ציבוריים חשמל