אתר הניסויים נבדה
אתר הביטחון הלאומי נבדה ((NNSS) Nevada National Security Site), הידוע יותר בשמו הקודם אתר הניסויים נבדה ((NTS) Nevada Test Site), הוא שדה ניסויים לנשק גרעיני בשטח של 3,500 קילומטרים מרובעים, במדינת נבדה שבארצות הברית. מאז הקמתו ב-1951 נערכו בו 928 ניסויים גרעיניים. האתר מנוהל על ידי מנהל הבטיחות הגרעינית הלאומי (NNSA), הכפוף למחלקת האנרגיה של ארצות הברית.
תולדות האתר
האתר הוקם ב-11 בינואר 1951 במחוז ניי שבנבדה, 105 קילומטרים מצפון מערב לעיר לאס וגאס על שטח שנכלל לפני כן במטווח נליס. שטחו הראשוני היה 1,800 קילומטרים מרובעים והורחב לאחר מכן.
האתר הפך לשדה הניסויים העיקרי של נשק גרעיני אמריקאי בעוצמה של 500 עד 1,000 קילוטון.[1] במהלך שנות החמישים נראו ענני הפטרייה שהתנשאו בעקבות הניסויים הגרעיניים האטמוספיריים שנערכו באתר עד למרחק של 160 קילומטרים. בעיר לאס וגאס הורגשו זעזועי הקרקע בעקבות הניסויים התת-קרקעיים באתר, ומראה ענני הפטרייה שניצפו ממלונות העיר הפכו למקור משיכה לתיירים.
מאז פסקו הניסויים הגרעיניים באתר ב-1992 (ראו להלן) נמשכים בו ניסויים תת-קריטיים בחומר בקיע (כלומר ניסויים שאינם מערבים הגעה למסה קריטית). כמו כן ממוקם בו מפעל בניהול חברות פרטיות לטיפול בפסולת רדיואקטיבית ברמת זיהום מוגבלת (ליסודות שאינם טרנס-אורניים ובעלי זמן מחצית חיים של עד 20 שנה).
באתר פועל מרכז לאימון אנשי ביטחון והצלה, המדמה תרחישים שונים של פעילות טרוריסטית באמצעות מתקן גרעיני או חומר גרעיני.
באתר מתקיימים מדי חודש סיורים לציבור הרחב, שהביקוש להם עולה לא פעם על ההיצע. המבקרים באתר אינם מורשים להכניס לתוכו מצלמות, טלפונים סלולריים ומשקפות ונאסר עליהם להוציא ממנו אבנים או מזכרות כלשהן.
תיאור האתר
האתר משתרע על פני קרקע מדברית והררית בחלקה בשטח כולל של 3,500 קילומטרים מרובעים.
האתר מחולק ל-26 אזורי משנה בעלי שטח משתנה, שלהם ניתנו מספרים בטווח שבין 1 ל-30. באזור 3 נערך מספר הניסויים הרב ביותר - 266. באזור 2 נערכו 144 ניסויים ובאזור 9 נערכו 115 ניסויים. במקצת האזורים - בעיקר אלו הדרומיים - לא נערך כל ניסוי.
באתר מצויים 1,100 מבנים, 640 קילומטרים של דרכים סלולות, 480 קילומטרים של דרכים לא סלולות, שני מסלולי טיסה ועשרה מנחתים למסוקים.
אנשי סגל האתר מתגוררים ביישוב סגור הנקרא מרקורי, הממוקם בשוליו הדרומיים של האתר.
הניסויים באתר
הניסויים באתר החלו עוד בחודש הקמתו. מרבית הניסויים שנערכו בו - 828 מהם - היו ניסויים תת-קרקעיים. בחלק מניסויים אלו הופעל יותר ממתקן גרעיני אחד, ומספר המתקנים הכולל שהופעל באתר הגיע ל-1,021. הניסויים התת-קרקעיים נערכו בעומקים שונים, עד 1,500 מטרים מתחת לפני הקרקע. חלק מהניסויים הותירו באתר מכתשי פיצוץ.
100 מהניסויים שנערכו באתר היו ניסויים אטמוספיריים (פיצוץ מתקן גרעיני מעל לפני הקרקע). הניסויים האטמוספיריים האחרונים באתר נערכו ביולי 1962.
במהלך הניסויים באתר נבחנו גם ההשפעות של פיצוץ גרעיני על עצמים על פני הקרקע. באתר ניבנו והוצבו מבנים שונים, מקלטים וכלי רכב במרחקים שונים מ"נקודת האפס" של פיצוצים. המבנים היו בתי מגורים ומסחר שניבנו לפי התקן האמריקאי והאירופי. נבנו גם מבנים דמויי מבני צבא, הן של נאט"ו והן של ברית ורשה. נעשה שימוש גם בבובות אדם שהוצבו בין המבנים וכלי הרכב. נעשה שימוש במצלמות מהירות ממוגנות כדי לתעד את השפעות החום, הקרינה וגל ההדף של פיצוץ על העצמים שהוצבו בשטח. מקצת הצילומים ממצלמות אלו הוקרנו בהרחבה ונעשו למוכרים מאד. המסקנות מניסויים אלו שימשו לשם ניסוח המלצות להגברת סיכויי ההישרדות של אזרחים במקרה של מתקפה גרעינית.
ב-1953 נערך באתר ניסוי בירי פגז ארטילריה גרעיני. תותח בקוטר של 280 מילימטר שכונה Atomic Annie נבנה במיוחד לצורך הניסוי. נורה ממנו פגז גרעיני למרחק של 11 קילומטרים. התפוצצות המתקן הגרעיני שבו הייתה בעוצמה של 15 קילוטון. תותחים מאותו דגם נפרסו בשנים שלאחר מכן באירופה ובקוריאה.
אחד הניסויים הייחודיים שנערכו באתר היה הניסוי סדאן (Sedan), שהיה חלק ממחקר שבחן את השימושיות של מתקנים גרעיניים למטרות שלום - לשם כריית נמלים ותעלות. מתקן גרעיני שהפיק עוצמה של 104 קילוטון פער באתר מכתש בקוטר של 390 מטרים ובעומק של 100 מטרים. הוא נראה באתר עד היום.
24 מהניסויים שנערכו באתר היו במתקנים גרעיניים של בריטניה, בהתאם להסכם ההגנה המשותף שנעשה בינה לבין ארצות הברית בשנת 1958. ניסויים אלו נערכו מאותו מועד ועד 1991.
ארצות הברית חתמה על האמנה למניעת ניסויים גרעיניים ולא אישררה אותה, אך היא מכבדת את הוראותיה. לפיכך פסקו הניסויים הגרעיניים באתר ב-23 בספטמבר 1992. באתר נמשכים ניסויים תת-קריטיים בחומר בקיע (כלומר ניסויים שאינם מערבים הגעה למסה קריטית). הניסוי האחרון מסוג זה נערך בדצמבר 2012.
רבים מן התצלומים והסרטים המפורסמים והסמליים של העידן האטומי צולמו באתר.
השפעות סביבתיות ובריאותיות של הניסויים באתר
הניסויים התת-קרקעיים העמוקים יותר באתר הותירו בעומק האדמה חללים שנוצרו עקב אידוי הקרקע שהייתה בהם, ובהם הריסות רדיואקטיביות. כשליש מהניסויים התת-קרקעיים נערכו בעומק שכבת מי התהום באזור. בשל כך נחשב האתר לאחד האזורים המזוהמים ביותר בקרינה בארצות הברית, בהיקף שהוערך ב-1992 בלמעלה מ-300 מגה-קירי. מחלקת האנרגיה של ארצות הברית עוקבת אחרי רמות הזיהום הרדיואקטיבי במי התהום באזור באמצעות כחמישים בארות מים שמהן נלקחות דגימות לבדיקה.
עם השנים התברר כי רוחות נשאו נשורת רדיואקטיבית מן הניסויים האטמוספיריים שנערכו באתר למרחק רב וזיהמו בה חלקים ממדינות ארצות הברית. מדינת יוטה ובמיוחד העיר סנט ג'ורג' שבה ספגו כמויות נשורת גדולות במיוחד, בין השאר ממתקן גרעיני המכונה הארי שפוצץ במאי 1953 וזכה לכינוי "הארי המזוהם".
התפזרות הנשורת הביאה לעלייה בשכיחות המחלות הממאירות במדינות סמוכות לאתר מאמצע שנות החמישים ועד 1980. ב-1979 דווח בכתב העת New England Journal of Medicine על מחקר שמצא שיעור עודף של פטירות מלוקמיה בקרב ילדים בני 14 שחיו ביוטה בשנים 1959 עד 1967. השיעור העודף התרכז בקרב ילדים שנולדו מ-1951 עד 1958 ובמיוחד בקרב אלו שחיו במחוזות שספגו כמות גבוהה של נשורת מניסויים באתר.
דין וחשבון של המכון הלאומי לסרטן של ארצות הברית מ-1997 קבע כי נשורת מהניסויים האטמוספיריים באתר התפזרה בכמעט בכל מדינות ארצות הברית, במיוחד בשנים 1952, 1953, 1955 ו-1957, ושיעורה היה גבוה במיוחד במדינות מרכז וצפון מרכז ארצות הברית. נקבע כי די היה בנשורת זו לגרום ל-10,000 עד 75,000 מקרים של סרטן בלוטת התריס.
כבר ב-1982 הוגשה תביעה נגד ממשלת ארצות הברית על ידי 1,200 איש, שבה נטען לרשלנות מצדה במהלך ניהול הניסויים באתר, אשר הביאה להתפזרות נשורת ולגרימת מחלות ממאירות עקב כך. מדען מהמעבדה הלאומית אוק רידג' העיד שאמצעי ההגנה מקרינה שננקטו במהלך עריכת הניסויים באתר היו מתחת לסטנדרט הזהירות שכבר התברר כנחוץ במהלך אותן שנים על פי המחקרים בנושא.
בשנת 1990 קיבל הקונגרס את חוק הפיצויים על חשיפה מקרינה, אשר קבע פיצוי אחיד של 50 אלף דולר לנפגעי הנשורת שהוכרו מכוחו. מדובר היה באנשים במחוזות מדינות נבדה, אריזונה ויוטה שאליהם נשבה רוח מהאתר, שחיו שם לפחות שנתיים בשתי תקופות זמן שנקבעו בשנים 1951 עד 1958 ו-1962, וחלו במחלות קשות מסוימות. עד 2006 נתקבלו תביעות מכוח החוק של 10,500 איש ו-3,000 תביעות נידחו. עד 2014 הגיע מספר התביעות מכוח החוק שהתקבלו ל-28,880. מכוח חוק זה וחוק פדרלי נוסף שולמו פיצויים גם לנפגעי חשיפה לקרינה מקרב אנשים שעבדו בתעשיית הנשק הגרעיני, לרבות אלו מהם שהשתתפו בניסויים האטמוספיריים באתר.
מחאות נגד האתר
בשנים 1986 עד 1994 נערכו בקרבת האתר למעלה מ-500 הפגנות נגד קיום הניסויים בו בהשתתפות כ-37,000 איש. כ-16,000 מהם נעצרו על ידי המשטרה.
ב-5 בפברואר 1987 הפגינו כ-2,000 איש ליד האתר לרבות חמישה חברי קונגרס מהמפלגה הדמוקרטית. כ-400 מהם שניסו לפרוץ לתוכו נעצרו. בין העצורים היו אישים ידועים כקרל סייגן, כריס כריסטופרסון, מרטין שין ורוברט בלייק.
במרץ 1988 נערך ליד האתר מרתון הפגנות בן עשרה ימים בקריאה לסגירתו. השתתפו בו 8,000 איש. כ-3,000 מהם נעצרו.
לאחר 1994 המשיכו להתקיים הפגנות לשם הפסקת כל פעילות באתר, רבות מההפגנות נערכו בהנהגת תנועת המחאה Nevada Desert Experience.
קישורים חיצוניים
_002.jpg){kind=link}
- האתר, באתר מנהל הבטיחות הגרעינית הלאומי
- סקירה על הקמת האתר, באתר מחלקת האנרגיה של ארצות הברית
- Nevada Test Site Oral History Project
- מסמך הוועדה לאנרגיה אטומית אודות השלכות הניסויים באתר על האזור הקרוב לו
הערות שוליים
- ^ 126 ניסויים גרעיניים אמריקאים נוספים, בעיקר הגדולים שבניסויים, נערכו באתרי ניסוי אחרים, לרבות באיי מרשל שבאוקיינוס השקט.
