אתנוקרטיה בישראל

אתנוקרטיה הוא מונח מתחום הממשל המתאר מצב בו קבוצה אתנית אחת אוחזת ברוב עמדות הכוח הממשלתיות. אחוז הגבוה אף מאחוז קבוצה זו באוכלוסייה של אותה מדינה.

במשטר אתנוקרטי, קבוצות המיעוט באוכלוסייה מופלות לרעה באופן קבוע על ידי המדינה ועלולות לסבול מדיכוי, רדיפה ו/או הפרות של זכויות האדם והאזרח שלהן.

אתנוקרטיה

על פי החוקר אורן יפתחאל ישנם מספר סממנים מאפיינים למשטר פוליטי אתנוקרטי:

• שיוך אתני (ולא אזרחות טריטוריאלית) הוא המניע העיקרי לחלוקת משאבי המדינה. קיים מתח אתני-אזרחני ניכר ועירוב של עקרונות אתניים ואזרחיים.
• גבולות המדינה והקהילה האתנית מעורפלים.
• הקבוצה האתנית ה"מייסדת" מנכסת את השלטון לצרכיה וקובעת את רוב כיווניה של המדיניות הציבורית.
• העיקרון האתני הריבודי מתקיים בשתי רמות עיקריות: לאומיים-אתניים ומעמדות-אתניים בתוך כל לאום.
• האתנוקרטיה שונה ממשטר עריצי ומדמוקרטיה של "עם אדונים" בהעניקה זכויות פוליטיות ואזרחיות משמעותיות (אם גם חלקיות) למיעוטים האתניים.

אתנוקרטיה בשיח הפוליטי בישראל

אתנוקרטיה הוא מונח שהוטבע בשיח הישראלי על ידי החוקר אורן יפתחאל שבא לבקר את המונח 'דמוקרטיה אתנית' של הסוציולוג הפוליטי סמי סמוחה. באתנוקרטיה השלטון מכונן על ידי, ולמען, קבוצה אתנית דומיננטית אחת המתגוררת בשטחי המדינה, אך גם מחוצה להם. שלטון זה אינו דמוקרטי, אך גם אינו סמכותי או עריצי. בהיותו מושתת על "היגיון אתני", שלטון זה מחזק או יוצר רבדים של זהויות אתניות על בסיסים לאומיים ומעמדיים, וממעיט את חשיבות האזרחות הטוטלית.

המשטר האתנוקרטי, מעצם מהותו המעצימה את ההשתייכות האתנית על זו האזרחית-טריטוריאלית, מעמעם את גבולות המדינה כאסטרטגיה של שליטה בקבוצות להן מוענקת אזרחות מלאה. כך גם בישראל בה ערערו מערכת הבעלות הקרקעית ומדיניות ההתיישבות היהודית את קיומה של המדינה הישראלית כיישות טריטוריאלית חוקית. אתנוקרטיה קיימת בארצות שבהן קיימת פתיחות פוליטית, אך בו זמנית קבוצה אתנית אחת מנכסת לעצמה את המדינה ופועלת להבטחת התפשטותה ושליטתה בטריטוריה שנויה במחלוקת. המשטר האתנוקרטי דוחק קבוצות אחרות למעמד של אזרחים או תושבים סוג ב'.

החוקר יפתחאל ואחרים סבורים שבישראל אין דמוקרטיה אמיתית. בין השאר הם מצביעים על כך שהמשטר הישראלי מיישם מגוון רחב של חוקים, פרקטיקות ונהלים מדיניים המפרים את עקרונות הדמוקרטיה הבסיסיים: הבדלה חוקית בין אזרחים על בסיס לאומיותם האתנית; חשיפת המיעוט לעריצות הרוב; שמירה על גבולות פוליטיים וטריטוריאליים מטושטשים המערערים את מושג ה"דמוס"; והפליה רחבה של אזרחי ישראל הערבים-פלסטינים.

הרציונל הבסיסי של האתנוקרטיה היהודית- יצירת בידול פוליטי, תרבותי ומרחבי בין יהודים וערבים. תהליך זה נתן כלים ולגיטימציה לתהליכים של אתניזציה בתוך הקהילות הלאומיות. אתניזציה זו הופיעה בצורות שונות, אך היא בולטת יותר מכל בתחום של ההתארגנות והיזמות הפוליטית, בו "ההון האתני" מהווה בשנים האחרונות גורם מרכזי בכינונן של תנועות פוליטיות ובגיוס התמיכה בהן, כמו במקרים של ש"ס, מפלגת ישראל בעלייה, גשר, ובל"ד.

הצד היהודי

עצם כינונה ויישובה של מדינה "יהודית" אל מול הנוכחות הערבית-פלסטינית, יצרו ריבוד זכויות על בסיס יהודי-ערבי. רק ליהודים במדינת היהודים ניתנו מלוא הזכויות, בעוד שהאוכלוסייה הערבית הודרה ממצב של אזרחות מלאה. כאן בהכרח עולה חשיבותה של הדת היהודית כמכשיר פוליטי, רק בעזרת דיני הדת ניתן להגדיר "מיהו יהודי" בצורה חותכת וחוקית, וכך נהפכו הרבנים לשומרי השער של האזרחות הישראלית המלאה.

אפשר לראות במצעי הבחירות 2009 איך המצב בא לידי ביטוי, לדוגמה, מצע הבחירות של מפלגת האיחוד הלאומי: "ארץ ישראל היא ביתו הלאומי של העם היהודי. היא שייכת לעם ישראל לפי תורת ישראל והחוק הבינלאומי. האיחוד הלאומי יפעל לחיזוק ולשימור ארץ ישראל וקרקעותיה למען הדורות הבאים של העם היהודי. נפעל לחיזוק אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית, לחידוש והעצמה של אופייה החלוצי והיהודי של המדינה". כמו כן גם מצעה של מפלגת ישראל ביתנו מביעה העדפה ברורה של האתניות על פני הדמוקרטיה:"...כאשר קיימת התנגשות בין ערכי היהדות לבין ערכי הדמוקרטיה, כי אז יש לדאוג לאיזון הוגן וצודק בין השניים תוך התחשבות ניכרת ולעיתים אף תוך העדפה חד משמעית של אינטרס העל – קיום מדינה יהודית. הערכים היהודיים הם הערובה להבטחת קיומה של המדינה וזהותה היהודית. ונאמר אף זאת: לא סתם מדינת ישראל מוגדרת כמדינה יהודית ודמוקרטית, ובסדר הזה - כמדינה שהיא קודם כל יהודית ורק אחר כך דמוקרטית. סדר המילים אינו עניין מקרי או סמנטי בלבד. הוא מעיד על אוריינטציה יהודית מובהקת ועל היררכיה ברורה לפיה מדינת ישראל צריכה להתקיים. המענה היחיד לקונפליקט הישראלי-ערבי הוא חילופי שטחים ואוכלוסיות. רק הוא מסוגל להגן את אופייה היהודי של מדינת ישראל ולהגשים את שאיפתה הציונית להיות בית מוגן לעם היהודי".

הצד הערבי

נתונים רבים שנאספו אודות עמדותיו הבסיסיות של המיעוט הערבי בישראל מראים בבירור כי רובו של הציבור הערבי משלים עם עצם קיומה של מדינת ישראל.^{[דרוש מקור]} עמדה זו נובעת ממספר גורמים: שליטה ופיקוח של השלטונות, פחד מהשלטון ומשינוי, השלמה בסיסית עם קיומה של המדינה, אך רצון לשנותה למערכת לגיטימית שניתן לחיות בה.^{[דרוש מקור]} כמו כן, בקרב הציבור הערבי מתגבש הרצון שלא להפריע לפתרון בעייתם הקרדינלית של הפלסטינים-הכיבוש בגדה וברצועה והפליטים.

מנתונים אלה עולה גם שהערבים אזרחי המדינה מערערים על מבנה המשטר הישראלי, מאחר שהוא מכליל את היסוד האתני, היהודי-ציוני, כעמוד תווך בסיסי הקובע את אופיו ויעדיו. ערעור זה מתבטא בשאיפה לשנות את מעמדם של הערבים באופן מהפכני. מכאן עולה התנגדות ערבית בסיסית למצב הקיים במדינה, ובמיוחד לעמדת הרוב והשלטונות בנוגע למעמד הראוי לערבים.

מהמחקרים שנערכו בנושא האוריינטציה הפוליטית של הערבים, עולה תמונה של מחלוקת פנימית עזה בכל הנוגע לשאיפה המהותית לשנות מהיסוד את המצב הקיים בתחומים כגון הציונות, אופיה היהודי-ציוני של המדינה ומעמדם הנוכחי של הערבים. מניתוח הנתונים עולים מספר קווים כלליים שלפיהם ניתן לשרטט את עמדותיהם של הערבים:

1. רובם המכריע של הערבים בישראל מתנגדים לאופייה היהודי-ציוני של המדינה, כולל מרכיביו הבסיסיים של אופי זה.
2. רוב הערבים בישראל אינם רואים בסמלי המדינה השאובים מהמורשת, מהמסורת ומההיסטוריה היהודית, סמלים שלהם.
3. רוב הערבים בישראל מתנגדים לצעדים פוליטיים המיישמים בפועל את האופי היהודי-ציוני, כגון הגירה יהודית לארץ, אפליה שיטתית בחלוקת קרקעות ומשאבים אחרים, הקניית מעמד ייחודי למוסדות יהודיים לא ישראליים והוצאת הערבים מצומתי קבלת ההחלטות.
4. הערבים בישראל אינם מסכימים לקבל את מעמדם הנוכחי במדינה ושואפים לשנותו מן היסוד באמצעות השגת אוטונומיה מוסדית והפיכת המערכת בארץ לדו-לאומית. השאיפה לדו-לאומיות מערערת על אופיה ויעדיה של המדינה, ובעצם מערערת על יסודותיה של המערכת הפוליטית הישראלית כפי שהיא פועלת כיום.

נראה שהמיעוט הערבי בישראל מערער באופן בסיסי על חלק מהותי מיסודותיו של המשטר הישראלי. זה מקבל ביטוי בדחיית הסדר הקיים ובשאיפה לשנותו, אם בשתיקה או בערעור גלוי על הסדר הקיים, ולמאבק מגוון ומתמשך לשינוי היחסים בין מדינה, רוב ומיעוט בישראל.

הוויכוח אל מול "הדמוקרטיה האתנית"

דמוקרטיה אתנית

מודל "הדמוקרטיה האתנית" של סמי סמוחה מנתח את המבנה המשטרי שבו מעוצבים היחסים הפוליטיים בין אזרחים יהודים וערבים, ומשלב תובנות תאורטיות בנוגע לטיבן של מדינות דמוקרטיות הנשלטות על ידי רוב אתני, עם ניתוח אמפירי של עמדות הציבור. ברמה התאורטית טוען סמוחה שדמוקרטיות אתניות משלבות מתן זכויות פוליטיות ואזרחיות שוות לפרטים וזכויות קיבוציות מסוימות למיעוטים מצד אחד, עם מיסוד העיקרון כי אחת מן הקבוצות האתניות היא השלטת במדינה מצד שני. דמוקרטיזציה של מדינות אתניות, לפי סמוחה, פירושה בדרך כלל מעבר לשיטה ליברלית או קונסוסיונלית, אם כי יש אפשרות שאחדות מהמדינות הללו ייהפכו ל"דמוקרטיות אתניות", כלומר שהמיעוטים בהן יהיו מקופחים אך יוכלו לנצל את האמצעים הדמוקרטיים העומדים לרשותם כדי להיאבק למען תנאי דו קיום טובים יותר.

כמו שאפשר להבין מסמוחה "דמוקרטיה אתנית" היא משטר שבמסגרתו ניתנות זכויות פוליטיות וחברתיות לכלל הזרים אולם לקבוצה אתנית אחת יש עליונות ועדיפות מבנית מהותית על פני קבוצה אחרת. ישנו מרכיב דמוקרטי המעניק זכויות לכולם ומאפשר לכלל הקבוצות להיאבק על מעמדם וזכויותיהם, וישנו מרכיב אתני המעניק עדיפות ברורה ומהותית של קבוצה, הרוב היהודי, על פני קבוצה אחרת, האוכלוסייה הערבית. דמוקרטיה אתנית משתקפת בהיבטים רשמיים ומוסדיים, כגון,הימנון, הגדרת המדינה כ"יהודית ודמוקרטית" אך היא מתבטאת בעיקרה במגוון היבטים בלתי רשמיים בתפקודה של המדינה, כגון, חוק השבות המעניק העדפה ליהודים ולבני משפחותיהם בזכויות הגירה, זכויות שאינן ניתנות לבני משפחה של אזרחים ערבים. עובדות כמו שמפלגות ערביות נחשבות כבלתי לגיטימיות וכבלתי רצויות לשיתוף פעולה מלא בקואליציה אינן רשומות בשום מקום אך הן מהוות דפוס התנהגות פוליטי יציב ומתמשך. ישנו קיפוח תקציבי מתמשך בין רשויות מקומיות יהודיות לערביות ועוד.

הוויכוח

מטביעי המונח "אתנוקרטיה" טוענים שבישראל יש סממנים של דמוקרטיה אך המבנה המשטרי הוא אינו דמוקרטי. ישנם מספר עקרונות בסיסיים של דמוקרטיה ומרכיבים דמוקרטיים שאינם מתממשים בישראל. יפתחאל מתעמת עם קביעתו של סמוחה שאי-שוויון אתני-מבני, מוסדי וארוך טווח, הנתמך על ידי המדינה, יכול לדור בכפיפה אחת עם משטר דמוקרטי. בעוד סמוחה מבחין בין זכויות קולקטיביות לבין זכויות הפרט, בפועל אי אפשר על פי רוב להפריד ביניהן, מאחר שהגבלת זכויות קולקטיביות פוגעת גם בזכויות הפרט, כך מופר עקרון יסודי דמוקרטי של שוויון אזרחי. יפתחאל תוהה על אמינותה התאורטית של הכללת שני עקרונות מנוגדים של הארגון הפוליטי-ה"אתנוס"(על פי"דם") וה"דמוס"(על פי אזרחות)-"דמוקרטיה אתנית".

אין הגדרה אחת של משטר דמוקרטי, אך רוב הוגי הדעות הפוליטיים מסכימים שמספר עקרונות בסיסיים מהווים את שלד המשטר הדמוקרטי: אזרחות שוויונית לכל תושביה הקבועים של המדינה; בחירות חופשיות ותקופתיות; הגנה על אזרחים ומיעוטים בפני "עריצות הרוב"; מערכת זכויות אזרח בסיסיות, ובמיוחד חופש ההתארגנות, הביטוי, התנועה והדת(והחופש מדת). עיקרון נוסף הוא ניהול זכויות אלה על ידי מערכת שלטונית מייצגת, שבתוכה קיימת הפרדה משמעותית בין שלוש זרועות השלטון: המחוקקת, המבצעת והשופטת.

הטענה היא שבישראל כאשר מנתחים את "המצב הדמוקרטי" על גבי רצף אחד שמשתרע בין קטבים תאורטיים של דמוקרטיה צרופה לבין שלטון עריצי ישראל נוטה לכיוון העריצי למרות שיש לה רמות קיום שונות של משטר דמוקרטי. אך עדיין ישראל יש פגיעה מבנית כמעט בכל עקרונות הדמוקרטיה.

נקודות מרכזיות

• אחד המחסומים ליישום עקרונות הדמוקרטיה בישראל במלואם ושממנו למעשה מתעלם סמוחה, הוא תהליך הייהוד, שעל בסיסו כוננה ומכוננת למעשה המדינה הישראלית. תהליך זה מונע על ידי התפיסה שהמרחב הישראלי/פלסטיני "שייך" לקהילות היהודיות בעולם, ושייעודה של המדינה הוא ריכוזן של קהילות אלה בטריטוריה הנזכרת. הגדרת המדינה כ"יהודית"- ולא כמתבקש מעקרונות ההגדרה העצמית המקובלים כ"ישראלית"- נתנה לגיטימציה למדיניות ייהוד נרחבת שאינה דמוקרטית בעליל עקב ערעורם של שני עקרונות מרכזיים בדמוקרטיה המודרנית: אזרחות שוויונית והגנה על מיעוטים. באמצעות חקיקה ומערך ממסדי עיגנה מדיניות הייהוד את הפלייתם ה"חוקית" של אזרחיה הערבים של המדינה.

• שוויון חוקי ופוליטי בין אזרחים הוא אחד העקרונות המרכזיים בדמוקרטיה. רוב הוגי הדעות רואים בשוויון ובהסכמה תנאי מוקדם לדמוקרטיה, אלא ששני המרכיבים האלה נעדרים ממערכת המדינה הישראלית.

ישראל מעולם לא מצאה לנכון ליצור אזרחות שווה בין ערבים-פלסטינים ליהודים, ולא פעלה למען קבלת הסכמתם של אזרחיה הערבים למשטר, תרבות, ולמוסדות היהודיים שנכפו עליהם. ישראל יצרה תשתית חוקית של "מדינה אתנית" שבה מעוגנות זכויות בלעדיות לקבוצה האתנית השלטת. זה מעוגן בחוקי היסוד כמו חוק השבות, חוק האזרחות וחוק יסוד הכנסת, המתייחסים אל ישראל כאל מדינת העם היהודי. הפגיעה באזרחות השיוויונית לא רק מעוגנת בחוק ובמערכת החוקית עצמה היא גם נתמכת על ידי רבים בציבור הרחב ובאליטות היהודיות.

• במודל "הדמוקרטיה האתנית" מנסה סמוחה לשרטט מצב של איזון בין עקרונות הדמוקרטיים האוניברסליים המוענקים לכל אזרח ישראלי, לבין הזכויות האתניות המעניקות עדיפות לאופיה היהודי-ציוני של המדינה. איזון זה, המספק את הבסיס התאורטי והאמפירי למודל, פותח על פי סמוחה, נתיבים למוביליזציה ולאינטגרציה של המיעוט. בעיקר בזכות הפוליטיזציה והמודרניזציה שבהן מתנסה המיעוט הערבי במסגרת המערכת הפוליטית הישראלית. אך בפועל ישראל מונעת את המוביליזציה של המיעוט הערבי באמצעות הדרתו השיטתית מזירות מפתח של החברה הישראלית. למשל, אי הכנסת ח"כ ערבי לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. מבנה פוליטי זה מפר לטענת יפתחאל את עיקרון ההגנה על המיעוט שהוא עקרון יסוד של שלטון דמוקרטי.

ישנם מספר מנגנונים דמוקרטיים שיכולים לשמור על האזרחים כפרטים ועל קבוצות מיעוט: חוקה, גיליון זכויות, פרלמנט בן שני בתים, פשרות אתניות ממוסדות כגון חלוקת כוח, קואליציות גדולות, אוטונומיה אזורית-תרבותית וזכויות וטו למיעוט, אך כל אלה חסרים במשטר הישראלי. יתרה מזו, במערכת המשטר הישראלית אף קיימים מנגנונים מבניים העוצרים את התקדמות המיעוט, ועובדה זו מטילה ספק ברור בהנחתו של סמוחה בעניין פוטנציאל השיפור של הערבים תחת משטר זה

• גבולות. מהם הגבולות של הישות הפוליטית הישראלית? סמוחה מקבל כמובן מאליו את גבולות 1967, הידועים כ"ישראל הקטנה". אך ישות כזו אינה קיימת, מאחר שקשה להגדיר את "ישראל" כיחידה מרחבית וקשה גם להגדירה כקהילה פוליטית מובחנת. וזאת משתי סיבות עיקריות: פריצת גבולות 1967 על ידי התיישבות יהודית בשטחים הכבושים והעצמתה הפוליטית המתמשכת של הפזורה היהודית.

במשך התקופה ה"זמנית" שנמשכת יותר משלושים שנה של התיישבות בשטחים הכבושים, התנחלו כ-350 אלף יהודים בטריטוריה הזו. המתנחלים, אזרחי ישראל מלאים בעלי זכות הצבעה, מביאים עמם את מערכת החוקים הישראלית לכל מקומות יישוביהם, בעוד שכניהם הפלסטינים, הכפופים למערכת ממשל צבאית, הם חסרי זכות הצבעה ולכן גם נעדרי כל השפעה על המדיניות הישראלית בשולטת באזוריהם. מצב זה אינו מהווה רק סטייה מעקרונות הדמוקרטיה, אלא גורם מובנה החותר תחת אושיות העיקרון הבסיסי של זכויות אזרח אוניברסליות. וזה גם לאחר הסכמי אוסלו אשר נתנו אוטונומיה לפלסטינים אך עדיין בשליטה ריבונית ישראלית ישירה או עקיפה.

מכאן יוצא שישראל מתפקדת זמן רב כישות פוליטית ללא גבולות ברורים. מצב זה חותר תחת אחת הדרישות הבסיסיות של הדמוקרטיה: קיומו של "דמוס". כפי שהוגדר ביוון הקדומה, ה"דמוס" מציין גוף מכליל של אזרחים בטריטוריה נתונה שיש להם הזכות להשתתף באורח שוויוני בחיים הפוליטיים, וזות בניגוד לעקרון ה"אתנוס", שהחברות בו נקבעת על -די מוצא ו"דם" משותפים. על-פי המושג דמוקרטיה המדינה חייבת להשתייך לכל אזרחיה-תושביה, ולהם בלבד. סמוחה וחוקרים ישראלים נוספים שמניחים את קיומה של ישראל בגבולות הקו הירוק, יוצרים הפרדה בעייתית בין המרכיבים הפוליטיים והגאוגרפיים של המשטר.

חיסרון נוסף בהסתמכותו של סמוחה על ישראל בגבולות 1967 הוא ההנחה המשתמעת שיחסי יהודים-ערבים בישראל הם יציבים יחסית, וכי מתקיים ביניהם משא ומתן טיפוסי של רוב-מיעוט על עקרונות הדו-קיום. ההנחה הזאת מעלימה עין מן התהליכים המתמשכים של ייהוד ודה-ערביזציה המתנהלים במרחב הישראלי/פלסטיני, הכוללים את ייהוד הקרקע, ההגירה היהודית הבלעדית למדינה, מניעת שיבתם של הפליטים הפלסטינים והתיישבות יהודית באזורים ערביים-פלסטיניים משני צדי הקו הירוק.

• ביקורת נוספת של האתנוקרטיה על ה"דמוקרטיה האתנית" אומרת שהמודל מתעלם מההיבט האנליטי: היכן צריך להתחיל ולסיים את ניתוחו של המשטר הישראלי? כאן נרתע סמוחה מלבחון מספר מכשולים נוספים לדמוקרטיה בישראל, כגון מליטריזם נרחב, אפליית נשים, רמות נמוכות של אחריותיות שלטונית, ובעיקר, סדר היום הפוליטי של חלק מהגורמים הדתיים והחרדיים. האיום על הדמוקרטיה מצד היהדות הדתית והחרדית נובע בעיקרו מכן שאת התפיסה בדבר ריבונות העם ואת שוויון הזכויות האזרחי החליפו סמכות רבנית וטקסים מקודשים.

איום זה מקבל בשנים האחרונות ביטויים שונים: החל בהתקפות על מערכת המשפט, עבור דרך הגדלת המעורבות הרבנית בהחלטות פוליטיות, וכלה בהמשך ההתכחשות לחופש הדת ובאכיפת סטנדרטים דתיים-יהודיים על חוקי מפתח בנושאי אישות, מועדים ומרחבים ציבוריים. כל זה מבטא סדר יום לא דמוקרטי שחותר למדינת הלכה, כיבוש יהודי של כל חלקי "ארץ ישראל" התנ"כית ונתינת הצדקה דתית לכך, קבוצות חרדיות הרואות בדמוקרטיה ערך נחות לעומת שמירת צביונה היהודי של המדינה ובמיוחד בכל הנוגע להענקת שוויון זכויות לאזרחים הערבים.

לקריאה נוספת

• יפתחאל, א. (2000),"אתנוקרטיה, גאוגרפיה ודמוקרטיה:הערות על הפוליטיקה של ייהוד הארץ", אלפיים (כתב עת) 19, עמ' 78-105.
• סמוחה, ס. (1999), "אופציית הסטטוס-קוו: ישראל כדמוקרטיה אתנית-מדינה יהודית-דמוקרטית", בתוך: שרה אוסצקי-לזר, אסעד גאנם, אילן פפה (עורכים), 7 דרכים-אופציות תאורטיות למעמד הערבים בישראל, גבעת חביבה:המכון לחקר השלום, עמ' 23-77.

קישורים חיצוניים

• יפתחאל, א. גנאם, א ורוחאנה, נ., ‏האם תיתכן "דמוקרטיה אתנית"? יהודים, ערבים והמשטר הישראלי, ג'מאעה 6, 2000, עמ' 58-78

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

27629739אתנוקרטיה בישראל