ארמן-לואי קופרן

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ארמן-לואי קופרן
ארמן-לואי קופרן, ציור של שארל ניקולה נואל, 1766
ארמן-לואי קופרן, ציור של שארל ניקולה נואל, 1766

אַרְמָן-לוּאִי קוּפְּרֶןצרפתית: Armand-Louis Couperin;‏ 25 בפברואר 17272 בפברואר 1789) היה מלחין, נגן עוגב וצ'מבלו צרפתי משלהי תקופת הבארוק וראשית התקופות הקלאסיות. הוא היה בן למשפחת קופרן, משפחה של מוזיקאים, שהבולטים שבהם היו אבי דודו לואי ובן דודו פרנסואה.

קורות חיים

קופרן נולד בפריז. אימו נפטרה כשהיה רק בן 17 חודשים והוא גודל על ידי אביו, ניקולה, גם הוא מלחין והיורש של פרנסואה קופרן "לה גרנד" כנגן עוגב בכנסיית סן ז'רווה (אנ') בשנת 1748. דבר לא ידוע על החינוך של ארמן-לואי קופרן, אף על פי שספרייתו בזמן מותו הכילה 885 ספרים, יוצאי דופן למוזיקאי ועדות לעניין אקדמי.

בגיל 21, נפטר אביו של קופרן מבלי להשאיר צוואה, מה שהפך אותו ליורש היחיד של שני הוריו. הירושה שלו כללה את תפקידו של ניקולה בסן ז'רווה. ב-1752 נשא קופרן לאישה את אליזבת-אנטואנט בלאנשט (Elisabeth-Antoinette Blanchet), מוזיקאית מקצועית ובתו של יצרן הצ'מבלו הטוב ביותר בצרפת, פרנסואה-אטיין בלאנשט (אנ'). נולדו להם ארבעה ילדים, שלושה מהם הפכו למוזיקאים.

קופרין ואשתו העבירו שיעורי צ'מבלו והיא הייתה נגנית העוגב במנזר מונמארטר. לאחר שעזב את סן ז'רווה, התפקידים הרבים של קופרן כללו נגינה בעוגב בסן ברתלמי (Saint-Barthélemy, עד 1772), סן ז'אן-אן-גרב (St Jean-en-Grève), מנזר הקרמה-בייט (Carmes-Billettes), נוטרדאם (מ-1755), סנט שאפל (מ-1760), סנט מרגריט (Sainte Marguerite), והקפלה המלכותית (מ-1770).

קופרן מת בגיל 61 בפריז בתאונת דרכים בזמן שמיהר מתפילת הערבית (אנ') בסנט שאפל לסן ז'רווה.

מוזיקה

ההתייחסויות לקופרן על ידי בני דורו, כולל צ'ארלס ברני, מהללות את הווירטואוזיות האלתורית שלו (לעיתים קרובות על מזמור הטה דאום) וביססו את המוניטין שלו כאחד משני נגני העוגב הטובים של התקופה. עם זאת, רק יצירה אחת שלו לעוגב קיימת כיום.

קופרן לא פרסם את מוזיקת הכנסייה שלו והוא סירב לכתוב לתיאטרון. יצירותיו ששרדו הן כמעט אך ורק עבור כלי מקלדת, או כלי מקלדת ואנסמבל קאמרי קטן.

בניגוד לרבים מבני דורו, נשאר קופרן קשור מבחינה סגנונית ל"המסורת הצרפתית הגדולה" (la grande tradition française), ויצירותיו ספגו ביקורת בשל חוסר המודרניות שלהן. עם זאת, דייוויד פולר (David Fuller) מצטט את הדחף לניסיונות והצורך שלו לחקור את האפשרויות של כלי הנגינה. דוגמה לכך היא "סימפוניה של צ'מבלו" (Simphonie de clavecins) שלו, היצירה היחידה שקיימת שדורשת שני צ'מבלו עם ז'נוייר (genouillères, דוושות ברכיים שאפשרו דימינואנדו).

קישורים חיצוניים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

ארמן-לואי קופרן40058745Q582947