אפרו-ברזילאים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף אפרו ברזילאים)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אפרו- ברזילאים
אוכלוסייה
14,517,961
7.61% מהאוכלוסייה הכוללת בברזיל
שפות
פורטוגזית
דת

קטולים 63.20%
פרוטסטנטים 23.45%
דת אפרו ברזילאית- 0.31%
חסרי דת, אתאיסטים, דיסם,

גנוסטיסים ואחרים 9.18%.

אפרו ברזילאים הוא ביטוי המתאר אנשים בעלי שושלת אפריקנית, רובם כהי עור, בברזיל של המאה ה-21. כאשר הופסקה העבדות של "אמרינדיאן" (Amerindian) - אמריקאים אינדיאנים בברזיל, הוחלט לייבא עבדים מאפריקה ככוח עבודה ראשי.[1] בין השנים 1500–1860 ברזיל היוותה את היעד הנפוץ ביותר עבור עבדים אפריקנים באמריקה, בסדר גודל של כ-4 מיליון, שיצרו את אוכלוסיית האפרו-ברזילאים.

למרות זאת, המונח אינו נפוץ בברזיל כיוון שהמבנים החברתיים והקטלוגים מבוססים על מראה חיצוני. אנשים עם תכונות אפריקאיות בולטות וצבע עור כהה מזדהים, בדרך כלל, כ"נגרו" (negro) או כ"פרטו" (preto) שפרושם שחור. בנוסף ישנן קבוצות נוספות של ברזילאים, רבי גזע או "פארדוס" (pardos) (חום) בעלות שושלת אפריקנית.[2]

מתחילת המאה ה-21 ממשלת ברזיל, הסוכנויות הממשלתיות SEPPIR (מדיניות לקידום שוויון גזעני) וה- IPEA (המכון למחקר כלכלי יישומי) שקלו לאחד את הקטגוריות פרטו ופארדוס וליצור קטגוריה אחת בשם נגרו (שחור) שכן שתי הקבוצות הללו חוות אפליות על רקע סוציואקונומי. טענתם היא שבדרך זו יהיה קל יותר לעזור לקבוצות אלו, שלא קיבלו הזדמנויות שוות. החלטה זו יצרה מחלוקות רבות מכיוון שאין הסכמה מוחלטת לגבי ההגדרה המתאימה בחברה הברזילאית.

היסטוריה

הספרדים הראשונים וחוקרי הפורטוגלים באמריקה, השתקעו תחילה באוכלוסיות אמריקאיות.[3] האינדיאנים סיפקו כוח עבודה זול בעבדות תחת השלטון האירופאי. במקרה של הפורטוגלים, חולשת המערכות הפוליטיות של קבוצות האינדיאנים-אמריקאים שנכבשו בקו החוף הברזילאי, הקלו על ניצולן באמצעות הסדרי עבודה לא כפייתיים. עם זאת, מספר גורמים מנעו את המשך העבדות של "אמרינדיאן" (Amerindian) - אמריקאים אינדיאנים בברזיל. במקרים רבים החשיפה למחלות אירופאיות גרמה להרוגים רבים בקרב האוכלוסייה האמרינדיאן, עד שהפכו לפועלים נדירים. היסטוריונים מעריכים כי 30,000 אמרינדיאן מתו במגפת האבעבועות השחורות בשנות ה-50 של המאה 16, תחת השלטון הפורטוגלי. הכובשים מחצי האי האיברי לא יכלו למשוך תושבים מארצם לצורכי עבודה, לכן לאחר שנת 1570 הם החלו לייבא יותר עבדים מאפריקה ככוח עבודה ראשי.[1]

בין השנים 1500–1860 ברזיל היוותה את היעד הנפוץ ביותר עבור עבדים אפריקנים באמריקה. באותה תקופה, 4 מיליון אפריקנים משועבדים הגיעו לברזיל. העבדים הברזילאים עבדו במגוון עבודות כגון כריית זהב, מטעי סוכר, טבק, טקסטיל ועוד.[4]

מקורות של שחורים בברזיל

האפריקאים שהובאו לברזיל, היו שייכים לשתי קבוצות עיקריות: האפריקנים המערביים ואנשי הבנטו (bantu). האפריקנים המערביים שייכים בעיקר ל"יורובה" ((Yoruba אשר הפכו לידועים בתור "נאגו "(nago). מילה זו נגזרת מהמילה "אנגו" (anago) שהוא מונח גנאי המשמש לתיאור דוברי יורובה.[5] אנשי הבנטו הובאו ברובם מאנגולה ומקונגו. רובם שייכים לקבוצות האתניות של באקונגו או אמבונדו. עבדי בנטו נלקחו מממלכת "שונה" (shona kingdoms) בזימבבואה ומהחוף מוזמביק. רבים מהם נשלחו לריו דה ז'אנרו, למינס גראייס ולצפון מזרח ברזיל.

ז'ילברטו פריירה ((Gilberto Freyre, סוציולוג חשוב במחקר על האפרו ברזילאים, ציין את הבדלים העיקריים בין הקבוצות. כמה עמים מאזור הסודן כמו האוסה, פולה והאחרים היו ממוצא אסלאמי ודיברו בערבית, רבים מהם ידעו גם קרוא וכתוב. בקרב העבדים המוסלמים שהובאו מצפון מוזמביק, פרייר ציין כי עבדים רבים היו משכילים יותר מאדוניהם משום שעבדים מוסלמים רבים ידעו קרוא וכתוב בערבית בעוד שאדוניהם הפורטוגלים, לא ידעו לקרוא ולכתוב בפורטוגזית.[6] עבדים אלה, בעלי השפעה ערבית וברברית גדולה, נשלחו לבאהיה (bahia). עבדים מוסלמים אלה, הפיקו את אחת המרידות הגדולות ביותר באמריקה בשנת 1835, אשר כונתה "מרד מאלה" והם תוארו כ"גברים מהפכניים". במהלך המהפכה הם ניסו להשתלט על סלבדור, אשר עד אז הייתה העיר הגדולה ביותר ביבשת אמריקה ובעולם החדש כולו. הרשויות מיהרו לשלוח ארבעה מורדים מרכזיים למוות, שישה עשר למאסר, שמונה לעבודות כפייה וארבעים וחמישה למלקות. שאר המנהיגים ששרדו את המרד גורשו חזרה לאפריקה על ידי השלטונות. רבים רואים את מרד זה כאחת מנקודות המפנה של העבדות בברזיל. למרות כניסת העבדים המוסלמים, רוב העבדים מברזיל, הובאו מאזורי בנטו, בחוף האטלנטי של אפריקה.[7]

עבדות

חיי העבדים

אופי העבודה של העבדים השפיע באופן ישיר על חייהם למשל במבנה המשפחה ותוחלת החיים. בעקבות שעור תמותה גבוה, שנבע מהמאמץ הגופני הרב שחוו העבדים הגברים במכרות או במטעי הסוכר נוצר חוסר האיזון בין המינים.[8] עובדה זו הובילה לכך שכלכלת ברזיל, כמו שאר הכלכלות בעולם החדש, הסתמכה על ייבוא קבוע של עבדים חדשים כדי להחליף את העבדים שמתו.[9] למרות השינויים הדמוגרפיים שחלו באוכלוסיית העבדים הקשורים לייבוא מתמיד של עבדים בשנות ה-60 של המאה ה-18, צמח דור "קריאול" - קבוצה אתנית המשלבת אירופאים עם עוד גזע שונה באוכלוסייה האפריקאית בברזיל. דבר זה הוביל לכך שבשנת 1800 הייתה בברזיל האוכלוסייה הגדולה ביותר של עבדים אפריקנים, עד שבשנת 1888 ביטלה ברזיל את העבדות.[10]

נדודים

40% מהשחורים באפריקה מתו עוד בדרכם לחופי הים האפריקאים. 15% מאלו ששרדו את המסע אל החופים מתו בספינות עצמן בעת שחצו את האוקיינוס האטלנטי בין אפריקה לברזיל. לאחר הגעתם לחוף האטלנטי, המסע יכול היה להימשך בין 33–43 ימים (ממוזמביק זה יכול היה לקחת עד 76 ימים). כתוצאה מכך, רק 45% מן האפריקנים שנתפסו באפריקה כדי להיות עבדים בברזיל שרדו והגיעו בפועל לברזיל.[11]

ענישת עבדים בריו דה-ג'נרו, 1822

אלימות והתנגדות

העבדים האפריקנים בברזיל סבלו מתנאי עבדות קשים והיו ידועים כסובלים מהתעללות פיזית. הצלפות על גבם היו תופעה רווחת מאוד בתקופה זו כך ש-40 הצלפות ביום הם כמות שכיחה של מלקות. המסמכים הקולוניאליים מציינים כי האלימות הקיצונית והסדיסטית ביותר, נעשתה על ידי הנשים הלבנות כנגד השפחות, שנבעה כתוצאה מקנאה או כדי למנוע קשר בין בעליהן לשפחות.[12]

הקמת קילומובוסים- קהילות עבדים פליטים

כאשר ברחו העבדים, קבוצות רבות מהם נמלטו והתאספו יחדיו להקמת "קילומבוס". קילומבוס הן התנחלויות פרימיטיביות מרוחקות אשר קשה להגיע אליהן. ככל שעבר הזמן, חלק מאותן התנחלויות הגדילו את שטחן ומשכו אליהן עבדים נמלטים. העבדים שנמלטו היו ילידים ברזילאיים ואירופאיים שברחו מידי החוק או מהקיצוניות הנוצרית של הקולוניאליזם הפורטוגזי באותה תקופה. חלק מאותן התנחלויות צמחו לגודל עצום והפכו למדינה רב- אתנית עצמאית. חיי היום יום בקילומבוס הציעו חופש, חירות והזדמנות להחיות מחדש תרבויות מסורתיות שהשלטון הקולוניאלי דיכא. בסוג זה של קהילה רב-אתנית, אשר אוימה ללא הפסקה בידי הכוחות הקולוניאליים הפורטוגזיים. מתוך כך, התפתחה אמנות הקפוארה ככלי הישרדות לצורכי מלחמה. הקילומבוס הגדול ביותר, היה "קילמבוס דוס פלמארס" אשר הורכב ממספר רב של כפרים והצליח לשרוד למעלה ממאה שנה. לאורך שנותיו, הצליח להתנגד ל-24 התקפות קטנות ו-18 פלישות קולוניאליות.[13]

ביטול העבדות בברזיל

ערך מורחב – ביטול העבדות בברזיל

בשלב הראשון של תהליך ביטול העבדות נחקק "חוק הרחם החופשי" (בפורטוגזית: Lei do Ventre Livre) הידוע גם בכינוי חוק ריו ברנקו. החוק נחקק בפרלמנט הברזילאי ב-28 בספטמבר 1871 כשלב בתהליך ביטול העבדות בברזיל. הוא קבע כי החל מתאריך החקיקה, כל התינוקות שנולדו לאימהות שהיו שפחות, לא יגדלו להיות עבדים בעצמם. החוק קבע את גיל 8 כנקודת הזמן בה היה על בעל העבדים להחליט בין שחרור הילד בתמורה לפיצוי מהמדינה, או להחזיק בו עד לגיל 21, עת הוא ישוחרר ללא כל פיצוי. החוק לא מילא את יעודו, שכן רק מעטים שוחררו בגיל 8. בנוסף כונן החוק קרן לשחרור עבדים, אך היא לא מימשה את יעודה. כך למשל בין השנים 1876 ו-1886 שוחררו בידי הקרן אלפים בודדים של ילדים בברזיל, זאת מתוך יותר ממיליון וחצי עבדים שהיו בברזיל בשנת 1872, שהיוו 15.2% מהאוכלוסייה כולה.[14]

על פי פטרוניו דומינגס ((Petrônio Domingues, היסטוריון מאוניברסיטת סאו פאולו, בשנת 1887 מאבקי העבדים הרבים ייצרו אפשרות ממשית להתקוממות נרחבת. בסאו פאולו לדוגמה, ב-23 באוקטובר התרחשו עימותים אלימים בין המשטרה לבין שחורים אשר צעקו "חיים ארוכים וחופשיים" ו"מוות למעבידים". התקוממויות פרצו בערים ועשרת אלפים עבדים נמלטים התקבצו יחד בסנטוס. הבריחה נעשתה לאור יום, רובים נראו בין הנמלטים, שבמקום להסתתר מפני השוטרים, נראו מוכנים לעימות. כתגובה למצב זה, ב-13 במאי 1888, חוקק "חוק הזהב" (פורטוגזית: Lei Áurea) שהביא באופן סופי לביטול העבדות בברזיל, כאמצעי להשבת הסדר והשליטה למעמד השולט בעוד מערכת העבדים טרם התאגדה. החוק נחתם על ידי איזבל הנסיכה האימפריאלית מברזיל ונחשב לגורם המיידי (אך לא היחיד) לנפילת המונרכיה בברזיל.

היו מספר סיבות לחקיקת החוק מעבר לפעילות של מתנגדי העבדות האידאולוגיים. הכדאיות של העבדות קטנה מכיוון שעקב הגירה רבה מאירופה, שכרם של המהגרים האירופאים היה נמוך מאוד, לעיתים נמוך מעלות אחזקתו של עבד. בנוסף, מחיר העבדים עלה, בגלל ההאטה בקצב הבאת עבדים חדשים - ברזיל הייתה המדינה האחרונה בעולם המערבי שביטלה את העבדות. יתר על כן, מרידות עבדים במספרים הולכים וגדלים, בריחת עבדים לקילומבוס ושיטות התנגדות פסיביות תרמו גם הן לקושי שבשימוש שיטת העבדות ולאי הכדאיות המצטברת שבאחזקת העבדים. בין השאר, הופעל על הממשלה הברזילאית לחץ מצד בריטניה שרצתה לעצור את השימוש בעבדים, מעבר למאבק לזכויות האדם, גם במטרה למנוע תחרות זולה בתוצרת של הקולוניות שלה. דוגמה אחת לתחרות זו היה הסוכר, שיוצר הן בברזיל והן בקולוניה הבריטית באיים הקאריביים. הבריטים רצו להבטיח שלברזילאים לא יהיה יתרון בשוק העולמי מהשימוש בעבדים.[15] כעבור עשור, כתב בשם "O Rebate", התייחס למחאה זו כאשר טען בכתבתו שהעבדות הסתיימה, כי העבדים כבר לא רצו להישאר עבדים. חוק ביטול העבדות היה לא יותר מאשר הכרה משפטית, כיוון שהעבדות בוטלה כתוצאה ממרד ההמונים, ולא כתוצאה מחוק ביטול העבדות.[16]

דמוקרטיה גזעית

ערך מורחב – דמוקרטיה גזעית

דמוקרטיה גזעית היא מונח המציין את היחסים הבין-גזעיים בברזיל. החל משנות ה-50 של המאה ה-20 נמצא המונח תחת מתקפה חריפה, ויש הטוענים כי הרעיונות המגולמים במושג הם מיתוס אשר מהווה את מקור הגזענות בברזיל. שלא כמו במקומות רבים אחרים, כמו ארצות הברית, תהליך ביטול העבדות בברזיל היה ממושך והדרגתי ולא היה מלווה בשפיכות דמים. בעקבות זאת, לא נוצרה בברזיל מערכת חוקית של אפליה על בסיס גזעי עם סיום העבדות. לחלופין נוצרה בברזיל מערכת חברתית בה בין בני הגזעים השונים קיימים יחסים ייחודיים המתבססים על שני עקרונות מרכזיים:

"הלבנה" - אידיאל להגשמה אישית ולאומית שיושג באמצעות הגירה אירופאית ונישואי תערובת.

ההרמוניה הגזעית והעדר האפליה הגזעית- רעיון שפותח בידי פוליטיקאים ואינטלקטואלים ברזילאים.

קבוצות אתניות מרכזיות בברזיל

רעיון ה"הלבנה" טמן בחובו את ההנחה כי הגזע הלבן עליון על פני גזעים אחרים וכי באמצעות נישואי תערובת יועברו תכונותיו החיוביות, התרבותיות והפיזיות כאחת, לשאר האוכלוסייה. המטרה בהלבנה לא הייתה לשיפור המעמד החברתי של צאצאי העבדים האפריקאים, אלא להפך, הומוגניזציה של האוכלוסייה ליצירת גזע דומיננטי.[17] בשנות ה-60 האנתרופולוג מרווין הריס טען שבהיעדר הסכמות לגבי הגזעים בברזיל, אי אפשר היה לקטלג לפי הגזע. קביעה זו שמשה כסיבה רשמית לכך שמרשמי אוכלוסין בברזיל היו נערכים ללא קטגוריה של גזע. הסכמה על הגדרות ברורות לגזעים בברזיל נמנעה בעיקר על ידי שלטון הגנרלים שרצה לדכא כל מושג או הגדרה שמהווים תפיסה מנוגדת לזו של "הדמוקרטיה הגזעית". לטענת המצדדים בדמוקרטיה הגזעית כל ההבדלים בין בני גזעים שונים, כלומר הגזענות לכאורה, היו תלויים במצבם הכלכלי הירוד של הלא לבנים וגזענות לא הייתה סיבה בפני עצמה להבדלים אלה. נראה שחוסר העניין של השלטונות בהגדרות כאלה נבע מכך שאפילו הדיון היה לתועלת האפרו-ברזיליים באופן ישיר. מחקרים רבים הפריכו את אמיתותה של הדמוקרטיה הגזעית והצביעו על האופנים השונים בהם קיימת גזענות בברזיל. אף על פי כן המיתוס אודות קיומה של דמוקרטיה גזעית בברזיל עדיין נפוץ למדי בשיח העממי.

קטגוריות הצבע

טלס מהמכון הברזילאי לגאוגרפיה וסטטיסטיקה מתייחס במאמרו- "גזע ואתניות בברזיל" (Race and ethnicity in Brazil) לקבוצות אתניות עיקריות במדינה, ומבחין בין חמש קטגוריות שונות של אתניות וצבע: ברנקו (לבן), פארדוס (חום), פרטו (שחור), אמארלו (צהוב) או אינדיקינא (אמריקאי-אינדיאני). המונח פארדוס התפתח בשנת 1940 במפקד בו אנשים התבקשו לציין מהו הצבע והגזע שלהם. כאשר שום מונח לא תאם במדויק את המוצא של חלק מהאנשים, הוסיפו את המונח פארדוס. מונח זה הפך לרשמי בשנת 1991 והגדיר אנשים שהיו יותר בהירים מהשחורים הברזיליים, אך הם לא ערבוב של שחור ולבן.[18]

המערכת השנייה של טלס היא המערכת החברתית הפופולרית. שני סקרים של IBGE (מכון ברזילאי לגאוגרפיה וסטטיסטיקה) שנעשו בהפרש של 20 שנה (סקר בשנת 1976 של משק הבית הלאומי "PNAD"וסקר התעסוקה לחודש יולי 1998 PME"") נותחו על מנת להעריך כיצד הברזילאים חושבים על עצמם במונחים גזעיים. ה- IBGE סבר שהנתונים עשויים לשמש לסיווג התיאורים במפקד, אך אף סקר לא הביא לשינויים בתיאורי המפקד. DATA FOLHA (מכון סקרים ברזילאי) ערכה גם היא מחקר בנושא זה. התוצאות של סקר זה שונות במידה מסוימת, אבל נראה שהן עולות בקנה אחד עם כמה מההנחות. הראשונה, כמות גדולה של מונחים גזעיים הנמצאים בשימוש בברזיל, מעידים על גמישות מחשבתית בנושא זה. בנוסף, סקר ה-PNAD ב-1976 מצא כי אנשים הגיבו לשאלת הגזע עם 136 מונחים שונים. סקר ה-PME ביולי 1998 מצא כי ישנם כ- 143 מונחים כך שרוב המונחים משומשים על ידי מספר נמוך של אנשים.[19] טלס מציין ש-95% מהאוכלוסייה השתמשו באחד מששת המונחים השונים- פרטו, "מורנו-קלארו" (moreno-claro), פארדוס, בראנקו, נגרו ומורנו. אפשר לראות כי אף על פי שרוב האוכלוסייה משתמשת במונחים אלו, ישנה עליה במספר המונחים בין השנים 1976–1998 כלומר, התופעה מתרחבת. המונחים "אפרו ברזילאים" (Afro-Brazilian) ו"אפריקן ברזילאים" (African Brazilian) התפתחו גם הם, רק מאוחר יותר, על פי PNAD בשנת 1976 לא היה כל שימוש במונחים אלו. לעומת זאת, בשנת 1998 לפי PME 0.004% מהאוכלוסייה השתמשו במונח "אפריקן ברזילאים".[19]

ההבדל הבולט במערכת החברתית הפופולרית הוא השימוש הנרחב במונח מורנו. זה מונח שקשה לתרגם לאנגלית, מאחר שהוא נושא בחובו משמעויות שונות. הוא נגזר מ"מאורוס" ( maurus) בלטינית. בכללי, נעשה שימוש מסורתי במונח זה שנועד להבחין בין אנשים לבנים עם שיער שחור, בניגוד ל-"רוויו" (ruivo )- ג'ינג'ים ו-"לוירו" (loiro)- בלונדינים. המונח נפוץ בנוסף עבור אנשים שחומים, שכן מאפיין זה קשור לעיתים לצבע שיער כהה.[20] בהקשר הזה הוא מיושם כמונח לאנשים שזופים, ומתנגד בדרך כלל ל"פאלידו" (pálido) - חיוור ואמארלו -צהוב, כשבמקרה זה הוא מתייחס לאנשים שלא נחשפים לשמש לעיתים תכופות. לבסוף, המורנו נמצא בשימוש נרחב כאשר משתמשים במונחים פארדוס ופרטו בלשון נקייה.[21]

המערכת השלישית עוסקת בתנועות השחורות ששילבו את הקבוצות פארדוס ופרטו לקטגוריה אחת של נגרו.[7] עם זאת, עדיין ברור להן כי לא כל אדם ממוצא אפריקאי, הוא שחור. ידוע שלרבים מהברזילאים הלבנים יש שורשים אפריקנים (או אינדיאניים או שניהם). הנושא המרכזי של התנועות השחורות הוא לא תרבותי, אלא כלכלי: חבריה אינם מחפשים הזדהות תרבותית כביכול עם אפריקה, אלא רוצים לתקן את המצב של החיסרון הכלכלי, המשותף למי שאינו לבן (למעט אלה ממוצא מזרח אסיה) שתויגו לתוך הקבוצה נגרו.[22]

חוקר הגנטיקה הברזילאי סרגיו פאנה (Sérgio Pena) ביקר את המשכיל האמריקאי אדוארד טלס מכיוון שהאחרון חיבר בין פרטו ופארדוס בקטגוריה משותפת. לפי פאנה, האנליזה הגנטית האוטוזומלית, היא מחקר שערכו באנשים אינדיבידואלים מריו דה ז'ינירו על הגנים שהועברו על ידי הכרומוזומים שלהם. הוא מראה כי אין הגיון לאחד את הפרטו והפארדוס באותה הקטגוריה. זאת מכיוון שרוב הפארדוס הם משושלת אירופאית, ולכן פנה חשש לאחד ביניהם, מאחר שהפרטו רובם הם משושלת אפריקנית.[23]

עם זאת, החלוקה לנגרו ובלאנקו נתפסת כחלוקה המקובלת בתרבות אמריקאית ומושכת הרבה ביקורת. למשל, סוציולוג בשם דמיטריו מגנולי ( (Demétrio Magnoliרואה בסיווג הפארדוס כשחורים, בתור ראייה גזענית. הוא מאמין שחוקרים ופעילים של התנועה השחורה, מפרשים לא נכון את המגוון הרחב של קטגוריית הביניים וגורמים לאנשים בצבע השחור להסתתר ולא להרגיש שלמים עם זהותם.[24]

ניתן לראות כי הקטגוריות הגזעיות בברזיל מבוססות על צבע העור ומאפיינים פיזיים נוספים: נראות השיער, תכונות פנים ועוד. אלו סממנים מאוד דלים כי רק מספר קטן של גנים אחראיים על צבע העור של הבן-אדם. אדם שנחשב "לבן" יכול להיות שיש לו יותר שורשים אפריקאים מאשר בן-אדם שנחשב ל"שחור" ולהפך. בברזיל גזע הוא מבנה חברתי והסיווגים משפיעים על איך האנשים תופשים ונתפשים בחברה.[25]

דת

רוב האפרו-ברזילאים הם נוצרים, בעיקר קתולים.[26] לדתות אפרו-ברזילאיות כמו "קנדומבלה" (Candomblé) ו"אומבנדה" (Umbanda) יש חסידים רבים, אבל הם פתוחים לאנשים מכל גזע.[27] הם מרוכזים בעיקר במרכזים עירוניים גדולים כגון רסיפה, ריו דה ז'ניירו, סלבדור, פורטו אלגרה, ברזיליה, סאו לואיס. בנוסף לדת הקנדומבלה אשר קרובה יותר לדתות המקוריות במערב אפריקה, יש גם את דת האומבנדה אשר משלבת אמונות רוחניות עם אמונות אפריקאיות. קנדומבלה, "באטוק" (Batuque), "זנגו"(Xango) ו"טמבור דה מינה" (Tambor de Mina), הובאו במקור על ידי עבדים שחורים שנשלחו מאפריקה לברזיל. אמונות אפריקאיות אלה התבססו על טקסים פולחניים פגנים שהושפעו מאוחר יותר מהנצרות המונוטאיסטית בברזיל.[28]

כתוצאה מכיבושה של ברזיל על ידי האדם הלבן וכתוצאה מכיבושה התרבותי על ידי האדם השחור, נוצר בברזיל מקבץ של אוכלוסין: שחורים, אינדיאנים ופורטוגלים, שלכולם היה קובץ תפיסות מיסטיות. בנושא הדתי נוצרה סינתזה מרתקת. הדת שימשה מאז ומתמיד גורם מרכזי בכל תרבות. בברזיל אנו עדים למפגש בין הנצרות הפורטוגלית שהייתה אפופה באמונות עממיות, לבין דת היורובה של השחורים שהובאו מאפריקה. הגורם המפריד בין שתי דתות אלו הוא העובדה שדת היורובה היא דת המאמינה בריבוי אלילים והופעתן של רוחות כחלק מהפולחן.[29]

במבנה הפוליטי-חברתי בברזיל הקולוניאלית, לכמרים הנוצרים לא היה מגע חופשי עם העבדים האפריקאים. עם זאת, לא הם ולא אדוני החוות היו מוכנים שהעבדים ינהלו ויקיימו את הפולחן הדתי שלהם, שהוגדר על ידי הנוצרים כ"עבודת אלילים". במשך שנים רבות נערכו הפולחנים במחתרת, כך שהעבד שחור העור היה מתפלל ביום בכנסייה ובלילה לאליליו העשויים מעץ. באופן זה, הצליחו העבדים לשמור על הדת באופן סמוי למחצה. גם הפורטוגלים, שהיו שטופים באמונות תפלות, אימצו לצד הקדושים הקתולים, אלמנטים נוספים של השחורים. תופעה זו התאפשרה בעיקר בשל מטפלות שחורות עור שחינכו ילדים לבנים. כך נולדה הסינתזה בין שתי דתות אלו. האפקיראים לא זנחו את קודשיהם, אך "הצמידו" להם שמות נוצריים. נראה שבכך הסתיימה השפעת הנצרות על דת השחורים האפריקאים שכן בהרבה דברים אחרים נשארה דת זו כשם שהייתה במקור. שפת קיום טקסי הפולחן היא שפת הנאג, שפה אפריקאית. הלבוש, צורת הפולחן ואפילו ההיררכיה הדתית קרובה מאד למקור האפריקאי. דוגמה לאחת דתות הנאגו אפריקאיות היא הקנדומבלה אשר מרוכזת בעיקר במרכזים עירוניים גדולים כגון רסיפה, ריו דה ז'ניירו, פורטו אלגרה, ברזיליה, סאו לואיס.[30]

הקנדומבלה כוללת בתוכה אוסף של פולחנים- חלקם כפי שהובאו מאפריקה, ומרביתם כפי שהתפתחו בברזיל שם ספגו השפעות נוצריות. במקורה הקנדומבלה היא מילה אפריקאית המגדירה ריקוד לכבוד האלילים. פולחן זה הוא הדומה ביותר לפולחן אשר הובא מאפריקה על ידי אנשי הָנאגו, "הג'ג'ה" (Jeje) ובעיקר היורובה. 90% מאוכלוסיית באהיה (העיר סלוודור וסביבתה), לוקחים חלק, בצורה זו או אחרת, בפולחני הקנדומבלה. אזור זה היווה בעבר את המרכז העיקרי של סחר העבדים בברזיל ומסיבה זו נפוצה בו עד היום אוכלוסייה אפריקאית רבה. בעבר, השתייכות לדת הקנדומבלה הייתה כרוכה בעבירה על החוק הברזילאי ואפילו בסיכון פיזי. כיום הדבר מוכר ובמקרים רבים אפילו אופנתי. הפולחן דינמי והקנדומבלה עוברת שינויים. השתייכות לדת הקנדומבלה מחייבת תקופה מוגדרת של פרישות. אדם שהצטרף לכת היה צריך להמתין שבע שנים עד שיקבל את "הדקה" (Deka) שאלו הכלים המקודשים, הכוללים בתוכם סכינים, מספריים, כדים ועוד. במעמד קבלת הדקה היה על האדם המצטרף להישבע בשפת השבט האפריקאי המקורי להגן על התרבות האפרו-ברזילאית, לשמור על המסורת ולקיים את הוראות הממונים עליו. לאחר 14 שנה יוכשר לכהונה, ולאחר-21 שנה תהליך קבלתו לכת יושלם לחלוטין. אחד השינויים המשמעותיים בקנדומבלה הוא התקצרות תקופת הקבלה של חבר חדש לתוך הכת.[31]

המוסד המרכזי בחיי הדת הוא הטריירו(Terreiro), שזה מרכז פולחני שלרוב משמש גם כמרכז חברתי ותרבותי שמעניק עזרה סוציאלית, ייעוץ פסיכולוגי וייעוץ כללי לבני הדת. בטקסים הפולחניים מנהל הטקס ועוזריו קוראים לקדושים בהתאם לסוגיה הנדונה, על ידי נגינה בתופים. התהליך מאפשר את כניסת רוחות האלים לגוף, המשתתפים מתחילים לרקוד בקצב מונוטוני כדי להיכנס לטראנס, ואז נכנסת לגופם הרוח של האל שהמנחים קראו לו. הדמות המרכזית באירועים הדתיים היא בדרך כלל אישה, הנקראת "מאי דה סנטו" ,(Santo do Mai) אך לעיתים עבודה זו נעשית על ידי גבר ואז שמו הוא "פאי דה סנטו" (Santo do pai). על פי רוב הם היו לבושים לבן מכיוון שזה צבע שמושך אנרגיה. תפקידם זהה לזה של השאמאן בתרבויות רבות, הוא אחראי על כל מערכות היחסים שבין הפרט, הקהילה, והרוחות במכלול של תפקידים. אלי הקנדומבלה הם ספק אלים ספק שליחים, לכן הם נקראים 'אורישס' – ותפקידם לקשר בין הישות העליונה ליושבי כדור הארץ. בדומה למיתולוגיה היוונית, לכל אורישה יש ישות פרסונלית והיסטוריה מיוחדת לו. דוגמאות לאורישס- אושלה (Oxala) בורא עולם, ימנז'ה (Yemanja) אלת הים, שנגו (Xango) אל הסערה והרוח, אומולו (Omulu) אל ריפוי המחלות ועוד.[32]

המאפיין הבולט של הדת העממית בברזיל היא גישתם הפתוחה של המאמינים. אנשים רבים עוברים מדת אחת לאחרת, או משלבים ביניהן. רבים רואים את עצמם קתולים מאמינים אך, פוקדים גם מרכזי קנדומבלה. אחדים שואלים יסודות מכמה דתות ובוחרים בדברים הנוחים להם או הולמים את מטרותיהם. יש כנסיות בהן הפולחן הנוצרי מעורב בטקסים אפרו-ברזילאים. האוְמבְנָדה, המכונה גם "מאגיה לבנה", היא דת חדשה יותר שצמחה בריו דה ז'ניירו, ובה ההשפעה הנוצרית גדולה יותר. ניתן לומר כי האומבנדה היא דת כלאיים ששילבה פטישיזם, אנימיזם וסממנים קתוליים. נראה שהקנדומבלה היא המקור לאומבנדה. אך בניגוד לקנדומבלה, האומבנדה מאמינה בגלגול נשמות. האומבנדה איננה מייחסת לאלים חשיבות מיתולוגית. האלים הם רק שליחים של ישות עליונה שמופיעה בשמות. באומבנדה יש מיתוסים וקיימות ישויות, לעיתים בעלות תפקידים שונים. הטקסים כוללים את האלמנטים שהוזכרו בקנדומבלה אך, אין בהם קורבנות מן החי. גם כאן הטקס מנוהל על ידי "מאי דה סנטו" או "פאי דה סנטו" אשר לבושים לבן. האנשים המבקשים עצה או ברכה זוכים לאזכור של אורישס נוספים, שאינם כלולים בדת הקנדומבלית.

האומבנדה הופיעה לראשונה בפומבי בשנת 1920. המאמינים והכוהנים היו אובייקט לרדיפות מצד גורמים פוליטיים שהונעו על ידי אינטרסים כנסייתיים. התהליך נמשך לאחר 1946- תקופה ליברלית בה נכנס חוק, שאישר לכל אדם לעסוק בכל דת שיעלה בדעתו. באותו זמן- האומבנדה והקנדומבלה לא נרשמו כדתות מן המניין בחוקה, כך שהכנסייה והמשטרה התייחסו לארגונים אלה כבלתי חוקיים. ב-1960 נכנס לוועדת המחוקקים הברזילאית "אומבנדיסטה" אשר הצליח לבטל את הנספח לחוקה שטען שהאומבנדה והקנדומבלה אינן דתות.

אישיויות תרבותיות מרכזיות

רבים מהאפרו-ברזילאים מהווים דמויות בולטות בחברה הברזילאית, במיוחד בתחומי האמנות, המוזיקה והספורט. ישנן דמויות חשובות בספרות הברזילאית ממוצא אפרו-ברזילאי כמו מאצ'דו דה-אסס (Machado de Assis) שנחשב לכותב הגדול ביותר של הספרות הברזילאית. אישיויות נוספות בתחום הספרות הן ג'או דה קרוז א סוזה (João da Cruz e Souza)- משורר סימבוליסטי, ג'או דו ריו (João do Rio) מחבר כרוניקות, חוסה דו פטרוצ'יו (José do Patrocínio)- עיתונאי ועוד.[33]

מאז סוף הדיקטטורה הצבאית, ההשתתפות הפוליטית של אפרו-ברזילאים גדלה. "בנדיטה דה-סילבה" (Bendita da Silva)[34] היא דמות בולטת בהישגיה לעם האפרו-ברזילאי. דה-סילבה היא הסנאטורית האפרו-ברזילאית הראשונה וגם האישה הראשונה בהיסטוריה של ברזיל שנכנסה לסנאט הפדרלי. היא נחשבת לדמות המחזקת את המאבק לשוויון זכויות מלא עבור מיעוטים אתניים באמריקה הלטינית ועבור נשים בפרט. היא נאבקה ב-"דיכוי המשולש"- המאבק הפמיניסטי, מאבק העניים וכן מאבק השחורים. אף על פי שהסתדרה כלכלית, בחרה בנדיטה להמשיך ולגור בפבלה.[35]

תחום נוסף בו מצטיינים האפרו-ברזילאים הוא כדורגל. בתחום זה ישנן דמויות בולטות רבות כמו "רונלדיניו" (Ronaldinho) ו"רומאריו" (Romário). הדמות הבולטת ביותר בתחום הוא "אדסון ארנצ'יס דו נסימנטו" (Edson Arantes do Nascimento) הידוע בכינוי "פלה" (Pelé). פלה שיחק בהצלחה בברזיל משנות ה-50 עד שנות ה-70 בעמדת החלוץ והקשר ההתקפי ונחשב על ידי רבים לכדורגלן הטוב ביותר בכל הזמנים. פלה זכה עם נבחרת ברזיל בשלושה מוונדאליים והוא הכדורגלן היחיד שזכה בשלושה גביעי עולם. להצלחתו, כמו גם ליכולות המשחק האישיות שלו ולסגנונו המרהיב, הייתה השפעה רבה על הכדורגל בברזיל ובעולם כולו במשך שנים רבות.[36]

בתחום הקפוארה, הספורט שהוא פרי יצירתו של האפרו-ברזילאים, הדמויות הבולטות בין המאסטרים בתחום הם-"מאסטר מוראס" (Mestre Moraes), "מאסטר פיקואנו" (Mestre Pequeno), ו-"מאסטר בימבה" (Mestre Bimba).[37]

קפוארה

קפוארה הוא ריקוד לחימה אמנותי ברזילאי המשלב אלמנטים של ריקוד, פולקלור, אמנויות לחימה, ספורט, פולחן והכשרה למאבק לא חמוש. ברזילאיים רבים רואים בכך תרומה אפרו-ברזילאית חיונית לתרבות שלהם. סגנון ריקוד זה הופיע לראשונה בצריפים של העבדים הברזילאיים. על פי האגדה, קפוארה בעברה הייתה סדרה של מכות המחייבות כוח פיזי רב. סגנון כפרי זה אפשר לעבדים להתאמן על אמנויות לחימה במסווה של ריקוד כך שאדוניהם האמינו כי הם רוקדים ולא מתאמנים על לחימה. בכך, העבדים יכלו לצבור ידע לחימתי כדי למנוע את התוקפנות של אדוניהם ושל ציידי העבדים. ב-26 בנובמבר 2014 הוענק לקפוארה מעמד מיוחד כ"מורשת תרבותית בלתי מוחשית" על ידי ארגון אונסק"ו.[38]

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אפרו-ברזילאים בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 Thornton, John. Africa and Africans in the Making of the Atlantic World, 1400-1800. Cambridge: Cambridge University Press, 1998, pp. 130–131.
  2. ^ "Brazil in black and white? Race categories, the census, and the study of inequality"doi10.1080/01419870.2011.607503the original
  3. ^ Klein, Herbert S. African Slavery in Latin America and the Caribbean. New York: Oxford University Press, 1986, p. 22
  4. ^ Klein (1986), African Slavery in Latin America and the Caribbean, p. 68.
  5. ^ Falola, Toyin (2016). Encyclopedia of the Yoruba. Bloomington: Indiana University Press. pp. 95–96
  6. ^ John Geipel, "Brazil's African Legacy", History Today, Vol. 47, Issue 8, August 1997
  7. ^ 7.0 7.1 Freyre, Gilberto. Casa-Grande e Senzala, 51st edn, 2006. מסת"ב 85-260-0869-2.
  8. ^ Thornton, Africa and Africans (1998), p. 164.
  9. ^ Thornton, Africa and Africans, (1998), p. 167.
  10. ^ Klein (1986), African slavery in Latin America and the Caribbean, p. 81.
  11. ^ Darcy Ribeiro. O Povo Brasileiro, Vol. 07, 1997.
  12. ^ Ribeiro, Darcy. O Povo Brasileiro, Companhia de Bolso, fourth reprint, 2008.
  13. ^ Assunção, M. R. (2004). Capoeira: The history of an Afro-Brazilian martial art. Routledge. p.6
  14. ^ Thomas E. Skidmore, Black into White: Race and Nationality in Brazilian Thought, Duke UP, Durham and London, 1993.
  15. ^ Candido, M. P. (2007). "Lei Áurea". Encyclopedia of emancipation and abolition in the Transatlantic world. London, United Kingdom: Routledge
  16. ^ Domingues, P. (2003). Uma história não contada: negro, racismo e branqueamento em São Paulo no pós-abolição. Senac.
  17. ^ Gilberto Freyre. The Masters and the Slaves: A Study in the Development of Brazilian Civilization. Samuel Putnam (trans.). Berkeley: University of California Press.  
  18. ^ IBGE. Censo Demográfico, p. XVIII
  19. ^ 19.0 19.1 Cristina Grillo, "Brasil quer ser chamado de moreno e só 39% se autodefinem como brancos", Folha de S. Paolo, 25 June 1995. (PDF) Accessed 19 September 2010
  20. ^ Diagnosis of Aging Skin DiseasesISBN978-1-84628-678-0. Retrieved 2 November 2016
  21. ^ "A cor dos sonhos!" [The color of dreams!] (in Portuguese). macaenews.com.br. 8 September 2008. Archived from the original on 3 March 2012.
  22. ^ Telles (2004), Race in Another America, p. 85: "Thus, they claim that Brazil's informal one-drop rule holds that one drop of White blood allows one to avoid being classified as Black, a tradition that they seek to revert."
  23. ^ Santos, Ricardo Ventura; et al. (2009). "Color, Race, and Genomic Ancestry in Brazil: Dialogues between Anthropology and Genetics" (PDF). Current Anthropology. University of Chicago Press. 50 (6): 787–819. doi:10.1086/644532. PMID 20614657. Retrieved 2 November 2016
  24. ^ MAGNOLI, Uma Gota de Sangue (2008), p. 157. Note how the words moreno and pardo cannot be synonymous: they refer to different sets of people
  25. ^ Parra, F. C., Amado, R. C., Lambertucci, J. R., Rocha, J., Antunes, C. M., & Pena, S. D. (2003). Color and genomic ancestry in Brazilians. Proceedings of the National Academy of Sciences, 100(1), 177-182.
  26. ^ Study Panorama of religions. Fundação Getúlio Vargas, 2003.
  27. ^ "População residente por cor ou raça e religião", Census 2000, IBGE.
  28. ^ Prandi, R. (2000). "African Gods in Contemporary Brazil: A Sociological Introduction to Candomble Today"
  29. ^ Skidmore, T. E. (1974). Black into white. Race and Nationality in Brazilian Thought.p.3-32
  30. ^ Fernandes, F. (1971). The negro in Brazilian society (Vol. 28). New York: Atheneum, c1969, 1971 printing. p.1-54
  31. ^ Levine, R. M. (2015). The Social Impact of Afro-Brazilian Cult Religion. Estudios Interdisciplinarios de América Latina y el Caribe, 5(1).
  32. ^ Da Matta, R. (1991). Carnivals, rogues, and heroes: An interpretation of the Brazilian dilemma. University of Notre Dame Press.
  33. ^ Alves, U. F. (2015). Cruz e Sousa: Dante negro do Brasil. Pallas Editora.
  34. ^ de Oliveira, Ely (2009). O dia Nacional da Consciência Negra & Adão e Eva
  35. ^ Lopes, Nei (2004). Enciclopédia Brasileira da Diáspora Africana
  36. ^ Mário Rodrigues (2003). O negro no futebol brasileiro [Blacks in Brazilian football] (in Portuguese) (4th ed.). Mauad Editora Ltda. p. 16.
  37. ^ Associated Press, "Barbosa runs away with Sixth Man Award"
  38. ^ Assunção, M. R. (2004). Capoeira: The history of an Afro-Brazilian martial art. Routledge.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

29458014אפרו-ברזילאים

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=אפרו-ברזילאים&oldid=1506751"