אנדרה-הרקול דה פלרי
 |
אנדרה-הרקול דה פלרי, בישוף פריז (בצרפתית: André-Hercule de Fleury; 22 ביוני או 26 ביוני 1653 – 29 בינואר 1743) היה קרדינל צרפתי שכיהן כשר הראשי של לואי החמישה עשר, מלך צרפת.
ביוגרפיה
פלרי נולד ב-22 ביוני או 26 ביוני 1653 בלודב, ארו, והיה בנו של גובה מס ממשפחת אצולה.[1] הוא נשלח לפריז בילדותו כדי להתחנך על ידי הישועים בפילוסופיה ובקלאסיקה כמו בתאולוגיה. הוא נכנס לכהונה בכל זאת ובאמצעות השפעתו של הקרדינל בונזי הפך לאלמונר[2] למריה תרסה, אשת לואי הארבעה עשר, ולאחר מותה, למלך עצמו. בשנת 1698 הוא מונה לבישוף של פרז'י, אך שבע עשרה שנים במעמד פרובינציאלי הביאו אותו בסופו של דבר לחפש תפקיד בבית המלוכה.[3]
במאי 1715, חודשים ספורים לפני מותו של מלך השמש, הפך פלרי למורה לנין וליורשו של לואי, ולמרות חוסר שאפתנות לכאורה, הוא רכש השפעה על הילד שמעולם לא נשברה, וטופחה על ידי האהבה והביטחון של לואי. עם מותו של העוצר פיליפ ד'אורליאן ב-1723, הגיע לואי החמישה עשר לבגרות. פלרי, למרות שכבר היה בן שבעים, דחה את עליונותו שלו בכך שהציע את מינויו של לואי אנרי, דוכס בורבון, לשר הראשון. פלרי נכח בכל הראיונות בין לואי החמישה עשר לבין השר הראשון שלו, ובשל ניסיונו של דוכס בורבון לפרוץ את הכלל הזה פלרי פרש מבית המלוכה. לואי גרם לדוכס בורבון לקרוא בחזרה לפלרי, שב-11 ביוני 1726 לקח את העניינים לידיו והבטיח את הגלות מבית המלוכה של דוכס בורבון ושל פילגשו מאדאם דה פרי. הוא המשיך לסרב לתואר הפורמלי של שר ראשון, אך העלאתו לקרדינל, בשנת 1726, אישרה את עדיפותו על פני כל האחרים.[3]
במהלך כהונתו, הכלכלן הסקוטי ג'ון לו הציג אמצעים פיננסיים שהיו מודרניים לאותה תקופה: בנק לאומי, אשראי קל לעידוד משקיעים וכספי נייר להחלפה במטילי זהב. אמון יתר של משקיעים ביכולת להחליף כספי נייר בזהב הוביל לספקולציות פרועות לאחר 1720, וכאשר הבועה התפוצצה, החוק ומדיניותו הושחתו ביסודיות, והכלכלה הצרפתית נכנסה למצוקה קשה כמו כשהיה כאשר לואי הארסעה עשר מת. פלרי היה בלתי מעורער בהתנהגותו, חסכן וזהיר, והוא הכניס את התכונות הללו לתוך הממשל. בשנת 1726 הוא קבע את תקן המטבע והבטיח אשראי צרפתי על ידי ייזום תשלום קבוע של ריבית על החוב הלאומי, וכתוצאה מכך היה ב-1738/1739 עודף של 15,000,000 ליברות במקום הגירעון הרגיל. התקנות המחמירות של פלרי נאכפו באמצעות המבקר הכללי של הפיננסים פיליבר אורי (שנשאר בתפקיד עד 1745). על ידי דרישת עבודת כפייה מהאיכרים הוא שיפר את כבישי צרפת, אם כי במחיר מעורר חוסר שביעות רצון זועמת, שהתבטאה מאוחר יותר במהפכה הצרפתית. במהלך שבע עשרה שנות ממשלתו המסודרת, המדינה מצאה זמן להחזיר את כוחותיה לאחר התשישות שנגרמה על ידי שאיפותיו של לואי הארבעה עשר והפזרנות של העוצר, והשגשוג הלאומי גדל. השלווה החברתית הופרעה קשות על ידי רדיפתו של פלרי נגד יאנסניסטים.[3] הוא היה ממיעוט הבישופים הצרפתים שפרסמו את הבטחה Unigenitus של קלמנס האחד עשר וכלא כמרים שסירבו לקבלו, והוא פגש את האופוזיציה היאנסניסטית של הפרלמנט של פריז על ידי הגליית ארבעים מחבריו ל"כלוב מוזהב" לא הרחק מפריז.
בענייני חוץ, שמירת השלום הייתה עיסוק שחלק עם סר רוברט וולפול, ושני האויבים הוותיקים נמנעו ממלחמה במהלך כהונתו של פלרי. כמה אוהדי יעקוביטים בצרפת הקימו לשכות של בונים חופשיים; ניסיונותיהם להשפיע על פלרי לתמוך בטוענים לכתר מבית סטיוארט הובילו במקום זאת לפשיטות על חצרותיהם, ופלרי האיץ באפיפיור קלמנס השנים עשר להוציא בולה ב-1738 שאסרה על כל הקתולים להפוך לבונים חופשיים תחת איום של נידוי. רק בחוסר רצון הוא תמך בפרויקטים השאפתניים של אליזבטה פארנזה, מלכת ספרד, באיטליה בכך שהבטיח בשנת 1729 את ירושתו של דון קרלוס לדוכסות פארמה וטוסקנה.[3] אולם הדיפלומטיה הצרפתית איבדה את השיניים (הכוח הצבאי) שלה. המשחק הכפול של פלרי עם המהפכנים הקורסיקים תחת ג'יאצינטו פאולי, במהלכו הוא הבריח נשק לאי תוך הבטחת תמיכה צרפתית לג'נואים. כך החל פלרי את המניפולציות שהנחיתו את קורסיקה בזרועות צרפת ב-1768.
הכלכלות של פלרי בצבא ובצי, כמו במקומות אחרים, מצאו את האומה ערוכה בצורה גרועה כאשר בשנת 1733 נכפתה מלחמה על צרפת. הוא נאלץ על ידי חוות דעת בית המלוכה לתמוך בטענותיו של חותנו של לואי החמישה עשר, סטניסלאב לשצ'ינסקי, לכתר הפולני במותו של אוגוסט השני, נגד המועמד הרוסי והאוסטרי; אבל שליחת משלחת צרפתית לדנציג הפכה להשפלה. פלרי נלחץ על ידי יועצו ז'רמן לואי שאוולין לאמצעים נמרצים יותר; הוא כרת ברית הדוקה עם הבורבונים הספרדים ושלח צבאות נגד האוסטרים פעמיים. הצלחות צבאיות על הריין ובאיטליה הבטיחו את התנאים הנוחים של הסכם וינה (1735–1738). צרפת הצטרפה עם המעצמות האחרות כדי להבטיח את ירושה של מריה תרזה תחת הסנקציה הפרגמטית. אבל על ידי התלבטות דיפלומטית, פלרי מצא תירוץ בעת מותו של קרל השישי ב-1740 להתכחשות להתקשרויותיו, כשמצא את מפלגת המלחמה עליונה במועצת המלך. לאחר אסונות המערכה הבוהמית בפרוץ מלחמת הירושה האוסטרית הוא כתב בסודיות מכתב צנוע לגנרל ההבסבורגי, Königsegg, שפרסם אותו מיד. פלרי התנער ממכתבו שלו ומת באיסי-לה-מולינו, ימים ספורים לאחר הפינוי הצרפתי של פראג ב-20 בינואר 1743.[3]
הוא העשיר את הספרייה המלכותית בכתבי יד מזרחיים יקרי ערך רבים, והיה חבר באקדמיה הצרפתית משנת 1717, באקדמיה למדעים ובאקדמיה לכתובות עתיקות.[3]
בשנים שלאחר מותו של פלרי, התכתשויות צרפתיות־בריטיות התגברו בים והגיעו לשיא בהכרזת מלחמה עם בריטניה במרץ 1744, מלחמה שממנה נמנע במשך זמן רב כל כך, מלחמה שסיימה למעשה את התקופה השלווה יחסית בין השנים 1713–1744, תקופה שלפעמים התייחסו אליה כ"שלושים שנות שלום" שהקרדינל דובואה ופיליפ ד'אורליאן היו האדריכלים העיקריים שלו.
קישורים חיצוניים
- אנדרה-הרקול דה פלרי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- אנדרה-הרקול דה פלרי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Jones, Collin (2003). The Great Nation. London: Penguin Books. p. 82. ISBN 978-0-14-013093-5.
- ^ מחלק כספים לעניים
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5
ערך זה כולל קטעים מתורגמים מהערך Fleury, André Hercule de מהמהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה, הנמצאת כיום בנחלת הכלל
36248394אנדרה-הרקול דה פלרי