אלגירדאס
אלגירדאס (בליטאית: Algirdas, בפולנית אולגיירד: Olgierd, בבלארוסית: Альгерд, Alherd, בערך 1296 - מאי 1377) היה שליט של הדוכסות הגדולה של ליטא בין השנים 1345-1377, כשתוארו הרשמי היה של שליט הליטאים וה"רוטנים". בין השנים 1345-1341 היה נסיך של קרבו ושל ויטבסק. בעזרת אחיו קייסטוטיס, שהגן על הגבול המערבי של הדוכסות, שלט על אימפריה רחבה שהשתרעה בין הים הבלטי ובין הים השחור ועד 50 מיל מרחק ממוסקבה.
רקע משפחתי ועלייתו לשלטון
אלגירדאס היה אחד משבעת בניו של הדוכס הגדול גדימינאס. לפני מותו בשנת 1341 חילק גדימינאס את ממלכתו, תוך השארת עיר הבירה וילניוס בידי בנו הקטן יאונוטיס. בעזרת אחיו קייסטוטיס, הדיח אלגירדאס, בשנת 1345, את יאונוטיס הבלתי כשיר, מכס המלכות, והכריז עצמו לדוכס גדול. בשנות מלוכתו שארכה 32 שנה (1345-1377) ידעה הדוכסות התפתחות והתפשטות מתמדת. בזמנו הייתה ליטא לאחת המדינות החזקות באירופה והגדולה מבחינת השטח. למצב זה תרמו כמה גורמים: ביניהם - חכמתו הפוליטית של אלגירדאס ושיתוף הפעולה ארוך השנים עם אחיו הנאמן, קייסטוטיס. חלוקת התפקידים בין השניים משתקפת בעובדה שהמקורות הסלביים המזרחיים מציינים בעיקר את שמו של אלגירדאס, בעוד הכרוניקות המערביות מודעות במיוחד למעשיו של קייסטוטיס. בתקופתו האבירים הטבטונים מצפון ואורדת הזהב מדרום היו כפופים במידה שווה לליטא, בזמן שרוסיה המוסקבאית ופולין היו בדרך כלל במצב יריבות ביניהן.
התפשטות האימפריה
בימי אלגירדאס, הצליחה ליטא לא רק להגן על שטחה, אלה להרחיב את השפעתה למרחקים על חשבון רוסיה המוסקבאית ואורדת הזהב. גבולות ממלכתו הגיעו עד לחוף הצפוני של הים השחור. עיקר מאמציו הדיפלומטיים והמלחמתיים של אלגירדאס התרכזו בהבטחת השליטה על האוכלוסייה הסלבית שחיה בשטחי רוס של קייב לשעבר. הוא השיג את בחירת בנו אנדריאס כשליט של פסקוב וכן זכה בתמיכה בקרב מיעוט בעל השפעה מקרב תושבי הריפובליקה של נובגורוד הגדולה, מה שחיזק במידה מסוימת את מעמדו במרכזים המסחריים האלה מול השפעתה של מוסקבה.
אלגירדאס כבש את הנסיכויות החשובות של סמולנסק ובריאנסק במערב רוסיה. למרות שיחסיו עם הדוכסים הגדולים של מוסקבה היו תכופות ידידותיים, והוא עצמו נשא שתי נסיכות רוסיות נוצריות פרבוסלביות, לא נרתע להלחם במוסקבאים (1368,1370,1372) ומלהטיל פעמיים מצור על מוסקבה בשנים 1368 ו-1372, אמנם ללא הצלחה.
בשנת 1355 כבש מידי אורדת הזהב את הנסיכויות צ'רניהיב ונובגורוד סיברסקי אחד מהישגיו המרשימים ביותר היה ניצחונו את הטטרים בקרב המים הכחולים על הבוג הדרומי בשנת 1363. ניצחון זה גרם להתמוטטות אורדת הקיפצ'אק רבת העוצמה ובריחת החאן שלה דרומה אל מטה חדש בחצי האי קרים. בעקבות הקרב כבש אלגירדאס את ארץ קייב, את פודוליה ואת פרייסלב.
מצד שני את עול המאבק המקביל בחזית האבירים הטבטונים ניהל אחיו קייסטוטיס, נסיך של סמוגיטיה.
אלגירדאס ניהל גם מלחמה מוצלחת נגד קז'ימייז' השלישי, מלך פולין על השליטה בווליניה.
הואסייע גם כן לאחיו קייסטוטיס במלחמתו באבירים הטבטונים.
מעמד ה"רוטנים" בממלכתו
אלגירדס איחד את כל האדמות הבלרוסיות ואת רוב חלקי אוקראינה תחת שרביטו בדוכסות הגדולה של ליטא. [1]
השתייכותו הדתית ומותו - מיתוסים ומסורות סותרים
היסטוריונים מודרניים מעריכים כי גדימינאס ואלגירדאס השתמשו בזהותם הדתית הפגאנית ככלי דיפלומטי ונשק. היא איפשרה להם להשתמש בהבטחות להתנצרותה של ליטא כאמצעי לשמור על עוצמתם ועל עצמאותם. לפי הרמן פון טארטברגה ויאן דלוגוש, נשאר אלגירדאס פגאני עד יום מותו בקיץ 1377. גם דיווחים ביזנטיים תומכים במקורות המערביים: הפטריארך נילוס תיאר את אלגירדאס כשליט העובד את פולחן האש. פטריארך אחר, פילותאוס, הטיל חרם על כל האצילים ה"רוטנים" שסייעו בידי אלגירדאס הכופר.
אחרי מותו, נשרפה גופתו של אלגירדאס בטקס מיוחד, יחד עם 18 סוסים ורבים מחפציו האישיים ביער על יד מאישיאגאלה. האתר מהווה יעד לחפירות ארכאולוגיות החל משנת 2009. כדברי מריה גימבוטאס, "נשרף עם מיטב סוסיו, בבגדיו מכוסי הזהב, וחגור בחגורת כסף, ועם גלימה רקומת חרוזים ואבנים טובות".
עם צאצאיו נמנים האצילים הרוסים ממשפחת טרובצקוי והמשפחות האצילות הפולניות-ליטאיות צ'רטוריסקי וסנגושקו.
במבט לאחור, חסידי הנצרות האורתודוקסית באוקראינה ובבלארוס רואים באלגירדאס חלוץ של האורתודוקסיה הנוצרית. "כרוניקת בוכובייץ" מן המאה ה-16 ו"כרוניקה הוסטינסקה" מן המאה ה-17 טענו כי אלגירדאס התנצר לפי הפולחן האורתודוקסי, בערך לפני נישואיו למריה מוויטבסק בשנת 1318. למרות שאכן נבנו בווילנה בימי מלוכתו מספר כנסיות אורתודוקסיות, הטענות המאוחרות בנוגע לטבילתו לנצרות לא מוצאות סימוכין במקורות בני זמנו ורוב החוקרים דוחים אותן כחסרות בסיס. עם זאת, כמה היסטוריונים רוסים, כמו בטיושקוב, עומדים על כך כי אלגירדאס היה שליט פרבוסלבי. יתר מזו, המסורת המיתית סביב התנצרותו של אלגירדאס שרדה גם זיכרון הרשמי של הכנסייה האורתודוקסית ברוסיה, אוקראינה ובליטא. בספר יזכור של מנזר המערות בקייב, החתום על ידי צאצאים של אלגירדאס, מוזכרת עוד בשנות ה-1460 טבילתו של השליט הליטאי תחת השם הנוצרי "דמטריוס". בעקבות וויצייך ויוק קויאלוביץ' ומקאריוס הראשון, כותב וולודימיר אנטונוביץ' כי ימים אחדים לפני מותו, התנזר אלגירדאס והתקבל למנזר של קתדרלת תאוטוקוס בווילנה, תחת השם "אלכסיוס".
אלגירדאס ידוע גם כרודף של הנצרות וכנותן הפקודה להוצאתם להורג של אנטוני, יואן ואוסטאתיוס (אבסטאפי) מווילנה, שהפכו מאוחר יותר לקדושים מעונים של הכנסייה האורתודוקסית הרוסית.
מורשתו
אלגירדאס השכיל לתמרן בין רוסיה המוסקבאית ובין פולין, דיבר בשפה הליטאית ובין השאר גם בשפה הרוטנית, ונטה לשמור על הצביון הפגאני והנוצרי אורתודוקסי של נתיניו מאשר להתנכר להם ולאמץ את הנצרות הרומית-קתולית. לעומת זאת, בנו, יוגאילה, עלה על כס מלכי פולין, עבר לדת הנוצרית הרומית-קתולית והקים את שושלת היגיילונים שמשלה בפולין וליטא למשך כמאתיים שנה.
קישורים חיצוניים
- ל. וינאר - "אלגירדאס" באנציקלופדיה של אוקראינה, הוצאת אוניברסיטת טורונטו, 1993-1984, ברשת באתר המכון הקנדי ללימודים אוקראינים (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ וילאן- אנציקלופדיה של אוקראינה
