אינג'י אפלטון

אינג'י אפלטוּן' (בערבית: إنجي أفلطون; 16 באפריל 1924 – 17 באפריל 1989) הייתה ציירת מצרית חשובה, פעילה פוליטית ופמיניסטית. היא החלה את דרכה האמנותית בקבוצת אמנות וחופש (مجموعة الفن والحرية). נודעה בתור "האריסטוקראטית המרקסיסטית". אפלטון לחמה למען זכויות אדם ובמיוחד זכויות נשים, וייסדה את איגוד צעירות האוניברסיטה והמכללות המצריות (رابطة فتيات الجامعة والمعاهد المصرية). במהלך הקריירה שלה, אפלטון ציירה ופרסמה כתבות בעיתון "אלמסרי" (المصري) וכתבה שני ספרים בנוסף לאוטוביוגרפיה האישית שלה.

ביוגרפיה

חייה

אינג'י אפלטון נולדה למשפחה מצרית אריסטוקרטית וגדלה בבית מפואר בקהיר. אביה דר' חסן מוחמד אפלטון, אנטומולוג שלמד מדעים בשווייץ ובברטניה וחזר למצרים לעבוד כמרצה בפקולטה לרפואה ובפקולטה למדעים. הוא נשא לבת דודו סאלחה אפלטון בת ה-14. לזוג אפלטון נולדו שתי בנות, גולברי ואינג'י.

בשנת 1924, השנה שבה נולדה אינג'י אפלטון, התגרשו הוריה לאחר מאבקים קשים. האם בת ה-19, נאלצה לעזוב את ביתה יחד עם שתי בנותיה, ועברה לגור בבית המפואר השייך לסבתה. חיי המשפחה אורגנו בקפדנות רבה, אמה של אפלטון דאגה לסדר לבנותיה חיים מותאמים לנורמות ולתרבות הרווחת. היא סירבה להינשא שוב מתוך פחד לאבד את בנותיה ואף החליטה לצאת לשוק העבודה. בשנת 1936, סאלחה אפלטון הייתה המצריה הראשונה שפתחה חנות בגדים. לחנות שלה היא קראה "המקום של סאלחה" שהפכה לחנות ידועה לעיצוב בגדים יוקרתיים. אפלטון העריכה את אמה ושאפה להיות עצמאית וחזקה כמוה.

אביה של אפלטון התעקש לשלוח את בנותיו ללמוד בבית הספר הקתולי "הלב הקדוש" שהיה בית ספר נוקשה וידוע בחינוך בנות והכנתן לחיי משפחה מסורתיים. הלימודים בבית הספר עוררו סלידה אצל אפלטון, היא נאלצה להתמודד עם איסורים רבים כמו איסור ההסתכלות במראה, איסור ההסתכלות על הגוף בעת רחצה ולבישת גלביה במקלחת. אפלטון מרדה בחוקי בית הספר ונאלצה להתמודד עם הנזירות הכועסות. אמה החליטה להוציא אותה מבית הספר בעקבות תלונותיה ותלונות הנזירות. אפלטון עברה ללמוד בתיכון הצרפתי (lycée Français), שם נחשפה לראשונה לפילוסופיה הצרפתית והתחילה לחשוב על חייהם של העניים בהשוואה לחיי האריסטוקרטים אותם פגשה.

אפלטון נישאה למוחמד מחמוד אבו אלעולא (محمد محمود ابو العلا), פרקליט מצרי שהיה מרקסיסטי מושבע ששמר על זהותו הפוליטית בסוד. הם הכירו ב-21 בפברואר 1948, התאהבו וניהלו יחסים סודיים במשך תקופה קצרה עד שהתחתנו ב-27 במאי 1948. באותה שנה, עבר אבו אלעולא לעבוד בייעוץ המשפטי בתיקי הממשלה. המעבר היה חשוב עבור הזוג מאחר שרצו להתרחק מהפרקליטות שרדפה את אפלטון ואיימה לחשוף את בן זוגה. חרף המצב הפוליטי המתוח, הם ניהלו חיים שקטים ומאושרים עד שנת 1954. בשנה זו, נעצר אבו אלעולא באשמת השתייכות לארגון קומוניסטי ונשלח לבית כלא "אלקנאטר" (القناطر) שבו שהה שנתיים בחקירה. ובשנת 1957, שנה לאחר שחרורו מהכלא, נפטר אבו אלעולא עקב שטף דם מוחי.

אפלטון הלכה לעולמה ב-17 באפריל 1989, בגיל 65 לאחר מחלה קשה. היא הותירה מאחוריה עושר אמנותי ומפעל חיים בלתי נשכח.

קריירה

אפלטון החלה לפתח מודעות פוליטית –חברתית בגיל צעיר. בשנת 1939, הכירה את כאמל אלתלמסאני (كامل التلمساني) מורה פרטי לאמנות שהועסק על ידי אמה כדי לעזור לאפלטון לפתח את כישרון הציור שלה. אלתלמסאני היה אמן חלוץ שעמד בראש קבוצת אמנות וחופש (مجموعة الفن والحرية ) והוא הכיר בין אפלטון לבין הקבוצה והזמין אותה להשתתף בתצוגות שלהם. אלתלמסאני גם הכיר לאפלטון את חיי האכרים המצריים ופשוטי העם.

עד גיל 18 אפלטון דיברה צרפתית והיה לה קושי להביע את עצמה בשפה הערבית. היא סיימה את לימודי התיכון בשנת 1944, והחליטה לסלול את דרכה כפעילה פוליטית. חרף ניסיונם של אמה ומשפחתה לשכנעה לנסוע לצרפת ללמוד אמנות, אפלטון רצתה להתחיל חיים חדשים כמצריה אמיתית.

אפלטון:”לא מקובל ולא הגיוני שאעזוב את מצרים ואסע לכמה שנים לארץ זרה, בזמן שאני חושבת בכל כולי על תהליך ארוך וקשה של "התמצרות" – להפוך למצריה. אני דוברת הצרפתית, איבדתי 18 שנים מחיי בחברה עטופה בצלופן...”.

אפלטון סירבה לעזוב את מצרים, התחילה ללמוד את השפה הערבית ולעבוד כעוזרת מחקר במעבדה למדעי הכימיה. החלטתה לצאת לשוק העבודה נתקלה בהתנגדויות של משפחתה העשירה. אף על פי כן, היא הצליחה למצוא עבודה שתמצא חן בעיני המשפחה והחליטה שברגע שם יתרגלו לרעיון שהיא עובדת, תוכל לחפש עבודה שתאהב. אכן, עם בוא הזמן עזבה את המעבדה, ועברה לעבוד כמורה לשפה הצרפתית ולציור בתיכון הצרפתי שבו למדה. עבודתה בבית הספר נמשכה עד שנת 1948, השנה בה התחתנה והחליטה שהיא מתפנה לציור ולפעילות הפוליטית. בנוסף, אפלטון הושפעה מתנועת הנשים שפעלה במצרים באותה תקופה והפכה לפעילה לצידן של מורדות ידועות כמו ת'וריא אחמד (ثريا أحمد) ולטיפה אלזיאת (لطيفة الزيات).

פעילות פוליטית

פעילותה הפוליטית של אפלטון התחילה בשנת 1944. במהלך פעילותה בקבוצת "אמנות וחופש", אפלטון נחשפה לחיי האיכרים המצריים ולמצוקותהם והחלה להתעניין במרקסיזם ובסוציאליזם. לאחר שסיימה את לימודיה התיכוניים, חפשה מסגרת פוליטית שבה תוכל לפעול. היא הצטרפה לארגון "אסקרא" (בערבית : إسكرا، מילה רוסית שמשמעותה "ניצוץ") - ארגון קומוניסטי שפעל בסודיות במצרים. בתקופה זו, השלטון המצרי ראה בכל התנגדות וכל התארגנות כחתירה להפלתו. עם התגייסותה לארגון הסודי, אפלטון מצאה את עצמה מול שני אתגרים משמעותיים. הראשון היה קשור באי הכרתה את שפת האם שלה. בשל כך, היא החלה ללמוד את השפה הערבית מתוך אמונה שעליה לדבר עם האנשים בשפה האמיתית שלה. האתגר השני היה קשור לקושי לגייס נשים לארגון; מצד אחד החברה אליה אפלטון שאפה להגיע לא הייתה רגילה לפעילות מעורבת של גברים ונשים. מצד שני, הפעילות הסודית משכה אליה רכילות רבה שפגעה בנשים המרקסיסטיות בארגון. אפלטון פעלה יחד עם נשים אחרות להקים "מחלקה נשית" בתוך הארגון, דבר אשר תרם להתגייסותן של נשים, במיוחד נשים נשואות.

במהלך מעורבותה הפוליטית, אפלטון נתקלה לעיתים בלעג על היותה אריסטוקראטית מרקסיסטית. היא הרגישה אשמה והאמינה שעליה להתאמץ כדי לזכות באמון של חבריה בארגון. היא נהגה ללבוש את השמלות הפשוטות והישנות ביותר כדי לא לבלוט. הרגישות של אפלטון ליוותה אותה שנים רבות, עד שהיא למדה לקבל את מה שהיא ולהעריך את תרומתה לארגון. אפלטון פעלה למען שיחרור העם מכבלי הקולוניאליזם. היא דגלה בדימוקרטיה ובזכותו של העם להיות שותף בקבלת ההחלטות. פעילותה המשיכה להיות פעילות מחתרתית שהביאה בסוף למעצרה.

בכלא "אלקנאטר"

במהלך השנים לאחר מותו של אבו אלעולא, אפלטון המשיכה בפעילות הפוליטית והפמיניסטית. פעילותה הקומוניסטית הסודית הפכה למסוכנת עוד יותר והיא הפכה לאישיות מבוקשת על ידי השלטונות. בינואר 1959, אפלטון החליטה להסתתר. היא עזבה את הדירה ששכרה עם אמה ועברה לגור אצל חברים, היא דאגה לשנות את מקומה מגוריה כל הזמן וסיכמה עם אמה ואחותה לעדכן אותה אם יוצא צו מעצר נגדה. כשבסוף יצא נגדה צו מעצר, הצליחה לברוח לסואץ. לאחר כחודש וחצי חזרה לגור בקהיר בדירה סודית עד שנעצרה ב-19 ביוני 1959. היא שהתה בכלא "אלקנאטר" עד 1963. היא הצליחה לשרוד את התנאים הקשים ואף לצייר ולהבריח את ציוריה לאחותה.

פעילות פמיניסטית

איגוד צעירות האוניברסיטאות והמכללות המצריות

באמצע שנת 1945 אפלטון נמנתה בין המייסדות של איגוד צעירות האוניברסיטאות והמכללות המצריות (رابطة فتيات الجامعة والمعاهد المصرية ) יחד עם סיזא נבראוי (سيزا نبراوي) ואחרות. ההחלטה על הקמת האיגוד נבעה בעיקר מחוסר שיתוף הפעולה של איגודי הנשים הקיימים. ארגוני נשים של תקופה זו, חששו מפני פעילות פוליטית ושמרו מרחק מפני צעירות שנמנו עם השמאל. באותה תקופה, הממשל רדף אחרי ארגונים קומוניסטיים והפחיד את העם מפני כניסה למאבקים מעין אלו. ארגוני הנשים המצריים ראו לנכון לשמור על עצמם מחמת זעמם של השלטונות. הבחירה בשם "איגוד הצעירות" נבע מחשש להתגרות בשלטונות, המייסדות רצו לקרוא לארגון "איגוד הנשים העובדות" אך בסוף בחרו בשם פחות מאיים. "איגוד צעירות האוניברסיטאות" קרא לנשים להתאגד כדי להשמיע את קולן. הוא קרא גם למיצוי זכויות נשים והשגת שחרור ועצמאות לנשים. לאחר כ-8 חודשים מיום הקמת איגוד הצעירות, הוא פורק על ידי השלטונות. חברות האיגוד לא התייאשו ואף היו נחושות עוד יותר להקים ועד נשים חדש. הן הקימו את "עמותת הנשים הלאומית הזמנית" ופעלו דרכה עד מאי 1948.

הכנס הבינלאומי הראשון בעקבות מלחמת העולם השנייה

ב-26 בנובמבר 1945 נערך בפריז כנס הנשים הבינלאומי הראשון בעקבות מלחמת העולם השנייה. "איגוד הצעירות" החליט לקחת חלק בכנס, חברות האיגוד גייסו תרומות כדי לשלוח את שלושת הנציגות וביניהן אפלטון. ואף על פי שנציגות האיגוד חששו שלא יכירו בהן כנציגות של מצרים, הן היו מופתעות כשהכיר בהן ועד התכנון של הכנס. אפלטון שעמדה בראש נציגות האיגוד, עלתה לבמת הכנס ונשאה נאום נלהב. היא דיברה על הקולוניאליזם במצרים, על מצב הנשים בחברה המצרית והקשר בין הקולוניאליזם לבין שיחרור הנשים. נאומה עורר הזדהות ותמיכה. בסוף הכנס היא נבחרה כחברה באיחוד הנשים הבינלאומי ונציגת איגוד צעירות האוניברסיטה והמכללות המצריות.

עם חזרתה למצרים, אפלטון הוזמנה לחקירה וסומנה על ידי השלטון. הנאום שנשאה בפריז עורר את זעם השלטון ופקח את עיניו על פעילותיה. אף על פי כן, אפלטון חזרה למצרים נלהבת יותר מאי פעם, היא החליטה שצריך לשתף את הנשים המצריות במה שהיה בכנס העולמי. היא יזמה להקמת כנס מקומי לנשים ב-28 בפברואר 1946. למרות הניסיונות של משרד הפנים לבטל את היוזמה, הצליח האיגוד לערוך את הכנס המקומי הראשון שלו ולשתף את המוני הנשים באירועי הכנס העולמי.

הספרים של אפלטון

בשנת 1947, אפלטון כתבה את ספרה הראשון "80 מיליון נשים איתנו" (80 مليون امرأة معنا ). הספר עצמו יצא לאור רק ב-1948 כתוצאה מעיכוב הוועד המפקח וצורכי הצנזורה. מטרת הספר הייתה לספר על מאבקן של נשים במהלך מלחמת העולם השנייה. הספר גם התייחס לחשיבות של התאחדות הנשים בכל העולם כדי להשיג את זכויותיהן ולהשיג עצמאות ודימוקרטיה. חשוב לציין שבספר זה נכתבה הקדמה חשובה של הסופר הידוע טהא חוסיין הידוע כמנהיג הספרות הערבית. הספר "80 מיליון נשים איתנו" נאסף מהדוכנים על ידי השלטונות כמה ימים לאחר הפצתו, אך הותר להפצה בעקבות זכיית אפלטון במשפט נגד משרד הפנים. בשנת 1950 יצא ספרה השני של אפלטון "אנחנו הנשים המצריות" (نحن النساء المصريات). הספר כלל ניתוח מפורט למצבן החברתי, הכלכלי והפוליטי של הנשים המצריות בשנות ה-40 ותחילת ה-50. הספר קרא לנשים להיכנס לשוק העבודה ולהיות פעילות בכלל מרחבי החיים. ההקדמה של הספר נכתבה על ידי ההיסטוריון המצרי הידוע עבד אלרחמן אלראפעי ( عبد الرحمن الرافعي).

האוטוביוגרפיה של אפלטון יצאה לאור בשנת 1993. אפלטון התחילה לכתוב את האוטוביוגרפיה שלה שנים לפני כן. היא הקליטה את סיפוריה על קלטות ולאחר מכן תמללה את הקלטות ל-13 חוברת. ידידה העורך סעיד ח'יאל לקח על עצמו את האחריות לאסוף את החוברות ולערוך את ספר הביוגרפיה של אפלטון. ספר הביוגרפיה שלה מתחיל בתקופת הילדותות ומסתיים בשיחרורה מהכלא בשנת 1963. כמו כן, הספר כולל אוסף מכתבים שאפלטון שלחה לאחותה ולאמה בזמן שהותה בכלא.

בנוסף לכתיבת הספרים, אפלטון קיבלה הזדמנות להפיץ את דעותיה הפמיניסטיות דרך פרסום כתבות בעיתון "אלמסרי" . בשנת 1950, פנה אליה עורך העיתון המצרי לכתוב טור בעיתון. אפלטון קראה לטור שלה "האישה חצי מהחברה" (المرأه نصف المجتمع). עם הזמן היא התחילה לכתוב עמוד שלם בעיתון. אפלטון פוטרה מעבודתה בעיתון בעקבות כתבה על זכויות הנשים בעבודה אשר עוררה מחלוקת בין מעסיקים לבין הממשלה.

בחירות 1956

ב-3 במרץ 1956, השיגו הנשים המצריות את זכות הבחירה. למרות זאת, הנשים היו זקוקות למודעות פוליטית בסיסית על מנת למצות את זכותן. אפלטון וחברותיה נאלצו להקים "ועדת נשים זמנית להעלאת המודעות הפוליטית" . הן עבדו קשה והקימו סניפים בשכונות השונות. בנוסף, הן הגישו את מועמדותה של סיזא נבראוי בבחירות מול נציג הממשלה אחמד סעיד (احمد سعيد). ביום הבחירות, נמנעו הפעילות ועורכי הדין להיות נוכחים. נבראוי הפסידה בבחירות למועצת העם. ועדת הנשים ניסתה לערער על התוצאות ללא כל הצלחה.

פעילותה האמנותית

למן ילדותה, אפלטון אהבה לצייר. היא התחילה באיור הסיפורים הדמיוניים שאחותה המציאה. בשנת 1939 הכירה לה אמה את כאמל אלתלמסאני, מורה הציור הפרטי. אלתלמסאני היה אמן חלוץ שעסק באמנות מודרנית ועמד בראש קבוצת אמנות והחופש. הוא לימד את אפלטון להשתחרר מהכללים הנוקשים של בתי הספר ולמרוד דרך הציור. הוא העניק לה הזדמנות חשובה להיות שותפה בתצוגות של קבוצת "אמנות וחופש", תנועה שראתה באמנות אמצעי לשחרור אינטלקטואלי וחופש. באותה תקופה פעלו בקבוצה אמנים חלוצים וסופרים ידועים. קבוצה זו דגלה בשחרור בני אדם מכבלי האקדמיה ומחיקוי המערב.

אלתלמסאני לימד את אפלטון את עקרונות הסוריאליזם והקוביזם. ציוריה עוררו הרבה תמיהה. אנשים תהו כיצד צעירה ממשפחה עשירה יכולה לחוש כל כך מעונה. אפלטון הושפעה בתחילת דרכה מהסוריאליזם, היא ציירה את "המפלצת המעופפת" ( الوحش الطائر) בשנת 1941, "הגן השחור" ( الحديقة السوداء) בשנת 1942 והציור "נקמת עץ" (انتقام شجرة) בשנת 1943. בתחילת שנות ה-40, אפלטון ביקרה במוזיאונים שונים באירופה ונחשפה ליופי שבאמנות מודרנית.

אפלטון הרגישה שהתקופה המרדנית שלה עם הסוריאליזם הסתיימה עם כניסתה לפעילות הפוליטית. בין השנים 1946 עד ל-1948, אפלטון הייתה בשיא הפעילות הפוליטית ובחרה לא לצייר. היא הרגישה שציוריה היו פחות מחוברים לרגשותיה ושהיא זקוקה ללמידה מסודרת שתעזור לה להביע את מציאות חייהם וחלומותיהם של האנשים הפשוטים ולהשליך אור על מצבה של האישה בחברה המצרית. בשנת 1948, היא החליטה להקדיש את זמנה ללמידה רצינית, והחלה ללמוד בסטודיו של האמנית השווייצרית מרגו וויילון (Margo Veillon) שגרה אז במצרים. בנוסף, היא למדה במכללה לאמנות יפה (كلية الفنون الجميلة بالزمالك - القسم الحر) ובשנות ה-50 התחילה ללמוד בסטודיו של האמן חאמד עבדאללה (حامد عبدالله).

עבודתה היצירתית הושפעה מאוד מהמצב הפוליטי של התקופה. היא קיבלה השראה מחייהם של פשוטי העם, ציירה את המצוקות של עובדים ואוכלוסיות מודרות במיוחד הנשים המצריות. גם בזמן שהותה בכלא, היא הצליחה לשכנע את מנהל בית הכלא לאפשר לה לצייר. היא ציירה והבריחה חלק מציוריה אל מחוץ לכלא. אחותה דאגה לקחת את יצירותיה המוברחים לאמנים ולחברים של אפלטון. עבודותיה האמנותיות של אפלטון נהיו למפורסמים ברמה המקומית ובעולם. היא השתתפה בתצוגות באלכסנדריה, בקהיר ובאירופה. התצוגה הראשונה שלה הייתה במרץ 1952 בקהיר. בתצוגה הופיעו הציורים החשובים: "בעל הארבע" (زوج الأربعه), "את מגורשת" (روحي وانتي طالق), " עובדת כמו גברים" (تعمل كالرجال), "לא נשכח" ( لن ننسى) שהביעה את המאבק של המצרים נגד הבריטיים. אפלטון ערכה כ-25 תצוגות פרטיות והשתתפה בהרבה תצוגות אחרות.

לקריאה נוספת

• האוטוביוגרפיה של אינג'י אפלטון: עורך סעיד ח'יאל. הוצאת דאר סועאד אלסבאח 1993 (مذكرات انجي افلطون: تحرير وتقديم سعيد خيال. اصدار دار سعاد الصباح 1993).

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אינג'י אפלטון בוויקישיתוף

• الهيئة العامة للاستعلامات (הועד הכללי למודיעין)
• معرض انجي افلاطون الدائم في فصر الامير طاز في القاهرة (הגלריה של אינג'י אפלטון בארמון הנסיך טאז בקהיר)
• The life of Inji Aflatoun, an artist and a rebel, חיי אינג'י אפלטון אמנית ומורדת -באתר Ahram Online
• مقال في موقع المركز النمساوي الثقافي في القاهرة (כתבה באתר מרכז התרבות האוסטרי בקהיר)
• The upperclass girl who became a socialist and pioneer of Egyptian art

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25509633אינג'י אפלטון