איור בוטני

איור בוטני (באנגלית: Botanical illustration) הוא אמנות המתארת את הצורה, הצבע והפרטים של מיני הצמחים.^[1] האיורים חייבים להיות מדויקים מדעית אך לעיתים גם בעלי מרכיב אמנותי. הם עשויים להיות מודפסים בספרים, מגזינים ומדיות אחרות או להימכר כיצירת אמנות.^[2] יצירתם נעשתה לעיתים קרובות על ידי מאייר בוטני בהתייעצות עם מחבר מדעי, יצירה זו דורשת הבנה של מורפולוגית הצמחים וגישה לדגימות מהצומח.

איורים אופייניים הם בצבעי מים, אך עשויים להיות גם בצבעי שמן, בדיו או בעיפרון, או בשילוב של אלה. התמונה עשויה להיות בגודל טבעי או לא, קנה המידה מוצג לעיתים קרובות, ועשוי להראות את בית הגידול של הצמח, הצד העליון וההפוך של העלים, ופרטי הפרחים, הניצן, הזרעים ומערכת השורשים.

היסטוריה

ספרות מוקדמת על צמחי מרפא בתרבויות רבות כללה תיאור של צמחים. התיאור נועד לסייע בזיהוי מין הצמח, בדרך כלל עם מטרה רפואית מוגדרת. העבודה הבוטנית המאוירת המוקדמת ביותר שנותרה זהו עותק של De Materia Medica של Dioscorides, והוא נעשה בשנת 512 עבור יוליאנה אניסיה, בתו של הקיסר הרומאי אוליבריוס.^[3]

הבעיה בתיאור צמחים מאזורים שונים ומשפות שונות, לפני הכנסת הטקסונומיה הבוטנית, עלולה להיות מסוכנת להכנת תכשירים רפואיים. האיכות הנמוכה של הדפסה של יצירות מוקדמות מציגה לעיתים קשיים גם בזיהוי המינים המתוארים.

כאשר החלו להתפרסם מערכות מינונים רפואיים, היה צורך בציור הבוטני, ובתקופה זו החל מקצוע המאייר הבוטני להופיע. הפירוט העדין יותר של תהליכי ההדפסה, שהשתפרו מאוד במאה השמונה עשרה, איפשרו לאמנים כמו פרנץ ופרדיננד באואר לתאר את ההיבטים העדינים של הנושא. האיורים נעשו מדויקים יותר בצבע ובפרטים המוצגים. ההתעניינות הגוברת של בוטנאים חובבים, גננים והיסטוריוני-טבע סיפקו שוק לפרסומים בוטניים; האיורים הגדילו את הפנייה והנגישות גם לקורא הכללי. השימוש בפרטים המחיש עוד יותר את התיאור שניתן בטקסט המצורף. פרטים אלה איפשרו לקהל שאינו מדעי לזהות מינים שונים, ההתעניינות ההולכת וגדלה בהיסטוריה של הטבע ובגננות הייתה גורם לאיור של צמחים רבים והפצה בפרסומים רגילים.

מדריכי השדה, קטלוגים ומגזינים שהופקו מאותה תקופה המשיכו לכלול איורים. פיתוח לוחות הצילום לא הפך את האיור הבוטני למיושן, למרות השיפורים בשחזור צילומים בחומרים מודפסים. מאייר בוטני מסוגל ליצור פשרה של דיוק, תמונה אידיאליסטית מכמה דגימות והכללת הפנים וההיפוך של חלקי הצמח כגון עלים. בנוסף, ניתן להביא פרטים על חלקים בקנה מידה מוגדל ולכלול פרטים נוספים סביב השוליים של התמונה.

ספרים ופרסומים רבים המשיכו להשתמש במאיירים, גם לאחר שהדפוס החל לשלב צילום. עברו שנים רבות עד שהדפסה בצבע תשתווה ללוחות ציור של המאיירים. הדיוק ומלאכת המאיירים התפתחו יחד עם הבוטנאים הנוגעים בדבר, העבודה התקבלה כחשובה לבוטנאים ולמוסדותיהם.

הפרסום המאויר, המגזין הבוטני של קרטיס (1787), הוא כתב עת בן 230 השנים, המזוהה עם האגודה הבוטנית וגני קיו, בלונדון, הוא בראש ובראשונה כתב עת בוטני משובח, שכלל את המאיירים הטובים ביותר שפרסמו בדפוס.

למרות התפתחות הצילום עדיין ממשיכים להעסיק מאיירים בוטנים. בשנת 1972 שכר המכון הסמיתסוניאני בוושינגטון את המאיירת הבוטנית הראשונה שלו, אליס טנג'ריני.^[4]

לאחרונה התרחש רנסאנס באמנות ובאיור הבוטני. ארגונים המוקדשים לקידום צורת אמנות זאת נמצאים בארצות הברית (האגודה האמריקאית לאמנים בוטנים), בריטניה (אגודת אמנים בוטניים), אוסטרליה (האגודה הבוטנית באוסטרליה) ודרום אפריקה (איגוד האמנים הבוטניים של דרום אפריקה), בין אחרים.

הסיבות לתחייה צורה זו של אמנות, הן רבות. בנוסף לצורך באיור מדעי ברור, תיאורים בוטניים ממשיכים להיות אחת הצורות הפופולריות ביותר של "אמנות קיר".^[5] יש עניין גובר בשינויים המתרחשים בעולם הטבע, ובתפקיד המרכזי של הצמחים בשמירה על מערכות אקולוגיות בריאות. תחושת דחיפות התפתחה ברישום חיי הצמח המשתנים כיום למען הדורות הבאים.

אמנים רבים נמשכים ליצירה פיגורטיבית מסורתית יותר, ומוצאים בתיאור צמחים התאמה מושלמת עבורם. בעבודה עם מדענים, אנשי שימור, גננים וגלריות מקומיות ברחבי העולם, המאיירים והאמנים של היום פורצים את גבולות מה שנחשב באופן מסורתי כחלק מהז'אנר.^[6]