אוונגרד וקיטש
אוונגרד וקיטש (אנגלית: Avant-Garde and Kitsch) הוא מאמר מאת מבקר האמנות קלמנט גרינברג שפורסם לראשונה במגזין האמריקאי "Partisan Review" בסתיו 1939. המאמר מנסה להבחין בין אמנות "גבוהה" - אמנות האוונגרד של המאה ה-20, לבין אמנות "נמוכה" ופופולרית וכן לתת הגדרה אסתטית לביטויה המובהק של אמנות זו - הקיטש האמנותי.
תקציר המאמר
בתחילת המאמר גרינברג בוחן את העובדה כי החברה המודרנית מפיקה מגוון של תוצרי תרבות במגוון איכויות שונה. הוא טוען כי פערים אלו אינם מעידים על חוסר היררכיה הטבועה בחברה, אלא רואה בכך מצב המייחד את החברה המודרנית. אם באמנות המסורתית הפכו הדימויים ברבות השנים למניאריזם אמנותי, בחברה המודרנית, טוען גרינברג, נוצר מצב מיוחד בו האוונגרד האמנותי מונע מן הדימויים לאבד את משמעותם על ידי ערעור מתמיד על ערכי החברה הבורגנית. בהתקיפו את תרבות הצריכה, פנה האוונגרד אל האמנות עצמה ואל המסורת של כל מדיה ומדיה, במטרה לשאוב מהם מודלים מימטים אלטרנטיבים. עובדה זו הופכת את האוונגרד למנותק באופנים שונים מן החברה, הגם שניתוק זה אינו מוחלט.
גרינברג מאבחן את הקיטש כתוצר של תיעוש בחברה המודרנית. השתנות תנאי החיים ואמצעי הייצור בחברה המודרנית הפך את מעמד הפועלים לצרכנים. הקיטש משמש בחברה זו כחומר גלם ליצירת סימולקרות של תרבות, כלומר לתחליף ירוד של האמנות המבקש להעצים את ההתנסות הרגשית של הצרכן כאמצעי בידור להמונים. בעיני גרינברג, כל אקדמיזם אמנותי הוא סוג של קיטש, אולם הקיטש לא רק לוקח מן האמנות הגבוהה סממנים, אסטרטגיות פעולה ודימויים ומשחזר אותם, אלה הוא מתייחד בכך שהוא עושה זאת בתוך מערך ייצרני-מודרני.
גרינברג מבסס את האוונגרד ואת הקיטש כשתי קטגוריות מקבילות בתרבות. קטגוריות אלו תואמות ומגדירות לדעתו גם פער חברתי בין מיעוט עני ומנוצל לבין מיעוט בעל כוח. ההפרדה הדיכוטומית בין שתי הקטגוריות התרבותיות מצביעה, לדעת גרינברג, על מצב בו המעמדות החברתיים מתרחקים האחד מן השני. כדוגמה לכך הוא מביא את האמנות שלפני המאה ה-17, תקופת המהפכה התעשייתית, אז שימשה האמנות את כל המעמדות החברתיים בה בעת.
צריכת תרבות גבוהה, טוען גרינברג, איננה מהלך טבעי עבור האדם. היא מצריכה מן האדם משאבים שונים כגון זמן והשכלה כדי שיוכל להעריכה ולהבינה. מן הקיטש, לעומת זאת, ניתן ליהנות ללא מאמץ. לכן, הוא נוח למניפולציה בידי משטרים שונים ובייחוד בידי משטרים טוטליטרים, השואפים לנצלו לשם תעמולה פוליטית. בחברה קפיטליסטית משמש הקיטש כבסיס לשימור מבנה החברה, בעוד שאמנות איכותית עתידה לאיים על עצם קיומו.
הערכה וביקורת
המאמר נחשב לפורץ דרך בהגותו של גרינברג. גרינברג מבסס את רעיון של ה"אוונגרד", כביטוי לטוהר המוסרי של האמנות ה-"מודרניסטית". במאמר הוא מציג את הקיטש כאלמנט הנשלט בידי השלטון ובעלי הכוח בחברה, בכך משמש הקיטש כאלמנט משמר לערכי החברה. בתיאור חלקים אלו בולט הפן המרקסיסטי בהגותו של גרינברג, פן שיש לו מן המשותף עם ההגות של אסכולת פרנקפורט. בעוד האוונגרד (בצרפתית: חיל חלוץ) מבקר את החברה ואת ערכיה, משמש הקיטש "חיל אחורי" המתמקד באפקטים נטולי תביעות מן הצופה. הולדתו של הקיטש מאובחנת על ידי גרינברג עם הפיכתם של הפועלים לחברה צרכנית.
"כל קיטש הוא אקדמי, וכל אקדמי הוא קיטש". טען גרינברג בבססו טענה זו על כך שהאמנות האקדמית, כמו זו של המאה ה-19, הדגישה חוקים ונוסחאות שנלמדו, וניסתה לעשות את האמנות לדבר נלמד שקל לבטאו. מאוחר יותר הוא חזר בו מעמדה זו. אם כי ייתכן שאמנות אקדמית מסוימת אכן הייתה קיטש, אין זה נכון ביחס לכולה, ולא כל הקיטש הוא אקדמי.
גרינברג מבחין אמנם בין "פולקלור" לבין "קיטש", ורואה בראשון תוצר של חברה קדם-מודרנית. הבחנה אליטיסטית זו, אשר רואה בתרבות הפופולרית כנחותה לאמנות הגבוהה, קוממה עליה ביקורת מאוחרת. ה"פורמליזם" האמנותי אליו הובילה גישה זו שלל צורות אמנות רבות כגון אלו של הדאדא והסוריאליזם. גם חלק מיצירות של אמנים אוונגרדים זכו לביקורת שלילית היו פרי התפשרות כלכלית אשר מהווה "מקור פיתוי לאוונגרד". הבחנותיו של גרינברג אודות האוונגרד והקיטש נוסחו בשיאו של המודרניזם. עבור אמנויות חדשות כגון אמנות הפופ והופעתם של אלמנטים פוסט מודרניים בתרבות היו הגדרותיו של גרינברג חסרות משמעות.
לקריאה נוספת
- גרינברג, קלמנט, "אוונגרד וקיטש", המדרשה, כתב-העת של בית הספר לאמנות, מכללת בית ברל, גיליון מס' 3, 2000, עמ' 15-34. (תרגום: אלינוער ברגר)
קישורים חיצוניים
- "אוונגרד וקיטש" - טקסט מלא של המאמר (באנגלית)
