אהרן רבינוביץ (פעיל ציוני)
 | |
| לידה | 12 בפברואר 1901 |
|---|---|
| פטירה | 23 ביוני 1945 (בגיל 44) |
אהרן (רוניה) רבינוביץ (12 בפברואר 1901 - 23 ביוני 1945) היה פעיל ציוני, מזכיר מועצת פועלי ירושלים, חבר הוועדה המרכזת והמזכירות של הוועד הפועל של ההסתדרות, המנהל הראשון של המחלקה לארגון מקצועי בה וראש המחלקה לפעולה בקרב הפועלים הערבים.
ביוגרפיה
רבינוביץ נולד בעיר מוהילוב, ברוסיה הלבנה. אביו, יצחק רבינוביץ, היה נינו של ר' יצחק מוולוז'ין. אמו, יבגניה ארקאדייבנה, שנקראה הינדה, הייתה נצר למשפחת הרכבי. אביו היה עסקן ציוני פעיל, ודאג להעניק לבנו חינוך כללי וגם חינוך עברי-לאומי.
בעודו תלמיד בגימנסיה עמד רבינוביץ בראש ארגון "צעירי ציון", השתתף בחוגים ללימוד תולדות ישראל וספרות עברית וכן היה חבר באגודות ספורט. בשנת 1917, כשהיה בן 16, נבחר כציר לוועידה הציונית השביעית שהתקיימה בפטרוגראד (לימים, סנקט פטרבורג). בהמשך המשפחה עברה לפטרוגארד, שם למד רבינוביץ הנדסה במכון הטכנולוגי. הוא נבחר כנציג הסטודנטים להנהלת המכון והיה פעיל בהסתדרות הסטודנטים הציוניים, "החבר"[1]. הוא ייצג אותם בשנת 1921 במוסקבה וב-1924 נבחר ליושב ראש מרכז "החבר". במסגרת תפקידו, התמקד בפעילויות חינוכיות והסברתיות בקרב הנוער היהודי.
בשנת 1924 נעצר למספר שבועות ושוחרר, ובשנת 1925 נאסר, עם חבריו לארגון, בעוון "פעולה ציונית". הוא מעולם לא קיבל את תעודת התואר אליו למד[2]. כאסיר, נאבק למען הזכויות המגיעות לו ולחבריו. בשל כך, לא קיבל אפשרות להמיר את מאסרו בעזיבה לארץ ישראל. רבינוביץ נשלח לגלות בכפר סמארובו בחבל אוראל. רק בסוף 1926, בהתערבות יקטרינה פשקובה, אשתו של מקסים גורקי, שנלחמה למען אסירים פוליטיים, קיבל אישור להחליף את הגלות בעזיבה. הוא עלה ארצה בפברואר 1927[3].
פעילותו הציבורית
לאחר תקופה קצרה כמודד ברעננה, עבר לירושלים ושימש במשך ארבע שנים כמנהל לשכת העבודה במועצת הפועלים בעיר. ב-1932 נבחר לשמש כמזכיר מועצת הפועלים. במסגרת תפקיד זה, עמד בראש המאבק לטובת עבודה עברית מאורגנת מול שלטון המנדט וכן מול העירייה הערבית. בין השאר, לקח חלק במאבק על עבודה עברית בבניית הבריכה העירונית בשכונת רוממה והיה מעורב בשביתת הפועלים הגדולה בבית החרושת פרומין לביסקוויטים.
לאחר הפסקת פעילות המשרד הקבלני הארצי, רבינוביץ יזם הקמת משרד קבלני בירושלים שסיפק עבודה לפועלים בתנאים הוגנים. בהמשך, ערך הסכם קיבוצי עם קבלני הבניין להעסקת פועלים עבריים וכן הסכמי עבודה עם מפעלי האשלג בים המלח. בתקופת המאורעות, כשירושלים היהודית לא קיבלה חומרי גלם לבנייה, המשרד הקבלני הקים מחצבות להפקת חומרים לבנייה וסלילה.
כאיש "אחדות העבודה" פעיל לאיחוד עם "הפועל הצעיר" ולהקמת מפא"י. ב-1935 ייצג את מפא"י בקונגרס הציוני ה-19 בלוצרן.
במהלך שנות ה-30 פעל רבינוביץ למען הצטרפות פועלים מבני עדות המזרח להסתדרות בירושלים וראה בכך חשיבות רבה[4]. במקביל לעבודתו במועצת הפועלים ובהסתדרות, לקח חלק בפעילויות ההגנה ומונה למפקד המפקדה המחוזית. בשנת 1929 נאסר בגלל אחיזת נשק. בנוסף, היה מעורב בחיים התרבותיים בעיר, תמך בהקמת "בצלאל החדש" והביע את עמדותיו בנושאי תיאטרון.
בשנת 1939 נבחר לוועד הפועל של ההסתדרות ובהמשך כחבר המזכירות וכחבר מרכז מפא"י. הוא ריכז תחומים שונים, היה המנהל הראשון של המחלקה לאיגוד מקצועי וראש המחלקה לפעולה בקרב הפועלים הערבים. מטרתו הייתה לקדם את יחסי העבודה בארץ, כך שהתעשייה העברית תתבסס ותתפתח, ויחד איתה ישופרו רמת החיים וייוצבו תנאי ההעסקה של הפועלים. הוא עסק בפריון העבודה ובאיכות התוצרת, וניסה להטמיע את יחסי הגומלין בין התעשייה לאיגודים המקצועיים.
בהרצאה שנשא בשנת 1941 אמר: "אף־על־פי שאין האיגוד המקצועי מהפכני לפי תכנו העיקרי, ממלא הוא תפקיד עצום בהכנת הפועל לתעודה המוטלת עליו לקראת שינוי משטר ולאחריו. אנשים רעבים ומושפלים אפשר יחוללו הפיכה, אבל לא יקימו משטר חדש. זאת יוכל לעשות רק פועל בן תרבות ובעל הכרה"[5].
בשנת 1943 יצא לטהרן כנציג ההסתדרות במשלחת "ליגה V", והיה שותף להעברת אמבולנסים מהיישוב העברי לצבא האדום, במטרה לחזק אותו במלחמתו נגד הנאצים. בשנת 1945 היה ציר בקונגרס העולמי של הוועידות המקצועיות בלונדון. רבינוביץ, יחד עם ישראל אידלסון ומרדכי אורן, הצליחו להעביר בקונגרס את "ההחלטה הארצישראלית", שקראה לתמיכה בהקמת מדינה יהודית ושוויונית בארץ ישראל[6].
חייו האישיים ומותו
רבינוביץ עלה לארץ לבדו. בשנת 1929, לאחר מות אביו, הגיעה לכאן אמו והתגוררה ברחוב החבשים בירושלים. האם נפטרה בסוף דצמבר 1937 ונקברה בהר הזיתים. בשנת 1938 רבינוביץ נישא למָשָה לבית פרלמן, נכדתו של "הגדול ממינסק". השניים חיו ברחוב ביל"ו בתל אביב וגידלו את בנם, בן רבינוביץ.
ב-23 ביוני 1945, בגיל 44, נפטר רבינוביץ. הוא סבל מאולקוס קשה, אושפז בבית החולים בילינסון ועבר ניתוח, אך לא שרד[7].
לאחר מותו, ארונו הוצב בבית הוועד הפועל בתל אביב והדגלים בבית נעטפו שחור והורדו לחצי התורן. גולדה מאיר ספדה לו והתנועה ברחובות העיר נעצרה כשמסע הלוויה עשה את דרכו לבית הקברות ברחוב טרומפלדור. משמר מכבי אש עמד בכניסה אליו[8].
רבינוביץ קבור בשורת מנהיגי תנועת העבודה בבית הקברות הישן של תל אביב. אלמנתו, מָשָה רבינוביץ, שנפטרה בשנת 2005, נקברה לצדו.
הנצחה
- בית ההסתדרות בירושלים, שנחנך ב-1957 כבית תרבות, נקרא על שמו[9].
- רחוב אהרון רבינוביץ בשכונת קריית יובל בירושלים.
- בשרות העובד העברי - אהרן (רוניה) רבינוביץ ופעלו". עורך: מרדכי סבר, 1962
ספרים פרי עטו
- במערכה המקצועית. הוצאת ההסתדרות הכללית, 1941
- פועלי החרשת בתקופת המלחמה, הוצאת מרכז מפלגת פועלי א"י, 1943
- במערכות האיגוד המקצועי, הוצאת דפוס ירושלים (ליפשיץ), 1945
הערות שוליים
- ^ "אהרון רבינוביץ איננו", באתר עיתון "לחייל", אוסף העיתונות, הספרייה הלאומית, 29.6.1945
- ^ אהרן (רוניה) רבינוביץ ז"ל, באתר עיתון "הארץ", אוסף העיתונות, הספרייה הלאומית, 24.6.1945
- ^ עורך: מ. סבר, בשרות העובד העברי, תל אביב: מפעלי תרבות וחינוך בע"מ, 1962, עמ' 11-14
- ^ א. ארסט, "רוניה בירושלים", באתר עיתון "דבר", אוסף העיתונות, הספרייה הלאומית, 24.7.1945
- ^ א. ארסט, "איש תרבות וארגון", באתר עיתון דבר, אוסף העתונות, הספרייה הלאומית, 15.7.1951
- ^ "הערכה מלאה להישגים בועידת הפועלים בלונדון", באתר עיתון דבר, אוסף העיתונות, הספרייה הלאומית, 9.4.1945
- ^ "אהרון רבינוביץ איננו", באתר "על המשמר", אוסף העיתונות, הספרייה הלאומית, 24.6.1945
- ^ "לויתו של אהרן רבינוביץ", באתר עיתון דבר, אוסף העיתונות, הספרייה הלאומית, 25.6.1945
- ^ דוד רמז, "ברוש", באתר עיתון דבר, אוסף העיתונות, הספרייה הלאומית, 6.5.1951
37924464אהרן רבינוביץ (פעיל ציוני)