אדואר קלפרד
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות ריקה. אֶדוּאַר קְלַפֶּרְד (בצרפתית: Édouard Claparède; 24 במרץ 1873 – 29 בספטמבר 1940) היה נוירולוג, פסיכולוג ילדים ומחנך שווייצרי.
ביוגרפיה
קלפרד למד מדע ורפואה, קיבל בשנת 1897 תואר MD מאוניברסיטת ז'נבה, ועבד בשנים 1897–1898 בבית החולים פיטייה סלפטרייר בפריז. בשנת 1901 ייסד את כתב העת "ארכיון הפסיכולוגיה" (Archives de psychologie) עם בן דודו, תאודור פלורנוי (אנ'), אותו ערך עד מותו. הוא התבסס מ-1904 ואילך באוניברסיטת ז'נבה, שם הפך ב-1908 למנהל המעבדה לפסיכולוגיה ניסיונית הראשונה שלא הייתה קשורה לפקולטה לפילוסופיה.[1]
בין התפקידים שמילא היו: מזכיר כללי בקונגרס הבינלאומי השני לפסיכולוגיה ב-1904; מזכיר כללי בקונגרס הבינלאומי השישי לפסיכולוגיה ב-1909; מייסד מכון רוסו (אנ') ב-1912; מייסד ונשיא (1920–1940) של ה-Association Internationale de Psychotechnique (כיום האגודה הבינלאומית לפסיכולוגיה יישומית (אנ')); מייסד שותף של הלשכה הבינלאומית לחינוך (אנ') (IBE) ב-1925;[2] פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת ז'נבה בעקבות פלורנוי (1915–1940); מזכיר קבוע בקונגרס הבינלאומי לפסיכולוגיה; ונשיא לכל החיים של "ועדת האיגוד הבינלאומי לכנסים פסיכוטכניים" (Comité de l'Association Internationale des Conferences de Psychotechnique).
קלפרד היה נשוי לאלן ספיר (Hélène Spir), בתו של הפילוסוף הרוסי אפריקן ספיר (אנ').
דעותיו על חינוך
קלפרד היה בין החוקרים הבולטים בתנועת החינוך החדשה שפעלה בתחילת המאה ה-20. הוא טען כנגד הגישה שילד הוא מבוגר שטרם הבשיל, אלא שהוא יצור עצמאי ולכן יש להתאים על בסיס הגדרה זו את החינוך. הוא דרש שחינוך הילדים יעמוד בשני תנאים: 1)שיהיה "תפקודי", כלומר שיתאים להתפתחות של הילד ולהסתגלות שלו לסביבתו; 2) שיכלול מבחנים שיאפשרו לזהות את כישורי הילד.[1]
מחקריו על החשיבה של הילד סללו את הדרך למחקריו של ז'אן פיאז'ה.[1]
ניסוי הטראומה
קלפרד ביצע ניסוי רב השפעה שהדגים כיצד ניתן לשמר את הטראומה של אירוע כואב גם אם הזיכרון לטווח קצר אבד.[3] הניסוי שלו כלל אישה שסבלה מסוג של אמנזיה. היו לה את כל הזיכרונות הישנים שלה כמו גם את כישורי החשיבה הבסיסיים, אבל את העבר הקרוב היא לא זכרה. קלפרד בירך אותה לשלום כל יום, כשבכל פעם היא לא זכרה את פניו כלל. ואז במהלך פגישה אחת של הניסוי, קלפרד החביא סיכה בידו והושיט יד ללחוץ את ידה של האישה, ודקר אותה. למחרת, היא כמצופה לא זכרה אותו. אבל כשקלפרד ניגש ללחוץ את ידה, הוא גילה שהיא היססה, היא זיהתה איום אף על פי שזיכרונה נפגע קשות.
פרוידיאניזם
קלפרד היה חבר לזמן קצר בקבוצת פרויד של ציריך שהוקמה על ידי קרל גוסטב יונג, אבל הוא התנער ממה שהוא ראה כדוגמטיות של התנועה, ובשנת 1909 הצטרף לפייר ז'נה בהבחנה בין המושג הקליני של תת-המודע למה שכונה התפיסה הפילוסופית של פרויד של הלא מודע. עם זאת הוא שמר על עניין בפסיכואנליזה באופן כללי, וב-1926 כתב את ההקדמה לתרגום הצרפתי הראשון של ספרו של פרויד "חמש הרצאות על פסיכו-אנליזה".
כתביו
קלפרד כתב כמה ספרים הנוגעים לתחומים אותם חקר, כולל את הספרים הבאים:[4]
- L’association des idées (1903) (אגודת הרעיונות)
- Psychologie de l’enfant et pédagogie expérimentale (1909) (פסיכולוגיה של הילדים ופדגוגיה ניסויית)
- L’éducation fonctionnelle (1931) (החינוך התפקודי)
- La genèse de l’hypothèse (1933) (בראשית ההשערה)
- Morale et Politique ou Les vacances de la probité (1940) (מוסר ופוליטיקה או חופשת היושר)
לקריאה נוספת
- Eustache, F.; Desgranges, B.; Messerli, P. (1996). "Edouard Claparède and human memory". Revue neurologique. 152 (10): 602–610. PMID 9033952.
- Boake, C. (2000). "Édouard Claparède and the Auditory Verbal Learning Test". Journal of Clinical and Experimental Neuropsychology. 22 (2): 286–292. doi:10.1076/1380-3395(200004)22:2;1-1;FT286. PMID 10779842.
קישורים חיצוניים
- אדואר קלפרד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- Short biography, bibliography, and links on digitized sources in the Virtual Laboratory of the Max Planck Institute for the History of Science
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 הערך קְלַפֶּרְד, אֶדוּאַר באנציקלופדיה העברית, כרך כ"ט, עמוד 788
- ^ IBE (2015). IBE In Focus: 90 years of excellence in education (PDF). UNESCO. p. 22.
- ^ Claperede's Pinprick Experiment
- ^ Hameline, Daniel (2000). "ÉDOUARD CLAPARÈDE (1873–1940)" (PDF). www.ibe.unesco.org.
36089199אדואר קלפרד