הצגת המקור של הדף "יחסי ישראל–קובה"

{{יחסי מדינות
|מדינה 1=ישראל
|מדינה 2=קובה
|מפה=Cuba-Israel Locator.svg
|צבע 1=Green
|צבע 2=Orange
|משטר 1=[[דמוקרטיה פרלמנטרית]]
|משטר 2=[[רפובליקה]] [[קומוניזם|קומוניסטית]]
}}
'''יחסי ישראל–קובה''' מתייחסים ל[[יחסים דיפלומטיים|יחסים הדיפלומטיים]] בין [[ישראל|מדינת ישראל]] לבין [[קובה|הרפובליקה של קובה]]. היחסים בין שתי המדינות ידעו עליות ומורדות לאורך השנים והחל מ-[[1973]] אין בין המדינות קשרים דיפלומטיים (קובה אף חזרה בה מ[[הכרה בישראל|הכרתה בישראל]]), אך מתקיימים קשרי תיירות ומסחר{{הערה|שם=מרגלית}}.

נכון ל-2022, קובה היא אחת משתי המדינות שחזרו בהן מהכרתן בישראל (בנוסף ל[[איראן]]) והמדינה היחידה באמריקה שאינה מכירה במדינת ישראל.

== היסטוריה ==
=== שנות ה-40: קום המדינה ===
כבר באמצע [[שנות ה-40 של המאה ה-20|שנות ה-40]] החלו מגעים דיפלומטיים בין [[התנועה הציונית]] ל[[קובה]]. ב[[מאי]] [[1944]] ערך [[נתן אגמון]] (אז נתן ביסטריצקי) ביקור רשמי בקובה כשליח [[הקרן הקיימת לישראל]]. במהלך הביקור פגש את ראש הממשלה ומספר שרים, וערך אספה ציונית בה השתתפו כ-1,600 איש. הממשלה הקובנית גם כן ערכה כינוס תמיכה בציונות{{הערה|{{על המשמר||"עם קובה בהערצה לארץ ישראל - בעלת הברית במלחמה בנאציזם"|19440524|3}}{{ש}}{{הבקר||קובה בעד "ארץ־ישראל יהודית חפשית - מנהיג הקומוניסטים מצטרף לעמדת הממשלה|19440524|7}}}}.

ב[[פברואר]] [[1945]], בכינוס של [[ארגון מדינות אמריקה]], הציעה ממשלת קובה לקבל החלטה "לדחות ולגנות את היחס הבלתי אנושי של הנאצים כלפי היהודים, ולהמליץ על מדינת [[ארץ ישראל]] כמדינה חופשית ודמוקרטית, ולהתיר עליה יהודית בלתי מוגבלת"{{הערה|{{הבקר||קובה מציעה א"י כמדינה חפשית לעליה|19450226|14}}}}. ב[[ינואר]] [[1946]] אישר הסנאט של קובה החלטה ברוח זו{{הערה|{{המשקיף||הסנט בקובה אישר החלטה פרו-ציונית|19460122|6}}}}.

ב-[[16 באוקטובר]] [[1947]] הודיע במפתיע שגריר קובה ב[[או"ם]], בכינוס שנערך בעיירה [[לייק סקסס]], כי ארצו מתנגדת ל[[תוכנית החלוקה]] ובכך, הייתה למדינה היחידה ב[[אמריקה]] המתנגדת להחלטה{{הערה|{{הארץ1||הדיונים על א"י באו"מ - קובה נגד חלוקה|19471017|20}}{{ש}}{{המשקיף||נציג קובה: החלוקה אינה פתרון|19471017|8}}}}. העמדה שהציג השגריר הייתה בניגוד לעמדת הסנאט של קובה, ופעילים ציונים בקובה פעלו לנסות לשנות את עמדתו{{הערה|{{המשקיף||קריאה לנציג קובה שיצביע בעד חלוקה|19471112|10}}{{ש}}{{הארץ1|ח יוסטוס|בסימן ועדות-משנה - התסכים קובה|19471107|22}}}}. ב-[[29 בנובמבר]] קובה הצביעה לבסוף נגד תוכנית החלוקה ב[[העצרת הכללית של האומות המאוחדות|עצרת הכללית של האו"ם]]. השגריר הקובני, ארנאסטו דיהינו, הסביר את המעשה באומרו כי: "קובה מתייחסת באהדה רבה ליהודים, ואף קלטה יהודים במספר ניכר, אבל חלוקתה של ארץ ישראל מנוגדת לצדק ולמשפט. ב[[הצהרת בלפור]] נתנה בריטניה ליהודים דבר שאינו מגיע להם, מפני שאינם בני ארץ ישראל. עם כל הכבוד להשקפות היהודים, הרי הם זרים בארץ ישראל ושמענו בוויכוח זה שרוב אבותיהם מעולם לא ישבו בארץ; אולם אפילו סברה זו אינה נכונה, מכל מקום עזבו היהודים את הארץ בתקופה כה קדומה, עד שקיפחו כל זכות עליה, כשם שהאמריקאים קיפחו כל זכות לארצות מוצאם של אבותיהם האירופים". בנוסף אמר כי החלוקה היא "פגיעה בעיקר ההגדרה העצמית", לאור העובדה שלא נערך [[משאל עם]] בארץ ישראל על התוכנית, אך הוסיף כי "קובה מתייחסת באהדה לשאיפת היהודים לעלות לארץ ישראל מתוך טעמים דתיים, אולם דבר זה אינו מקנה להם את הזכות ליטול לעצמם את קנין זולתם"{{הערה|{{הארץ1||הישיבה הדרמטית של אסיפת או"מ בליל שבת - מפני מה תצביע קובה נגד חלוקה?|19471130|11}}}}.

קובה הכירה בישראל [[דה פקטו|דה-פקטו]] ב-[[14 בינואר]] [[1949]]{{הערה|{{קול העם||קובה הכירה בישראל|19490116|3}}}}, וב[[מרץ]] 1949 הצביעה בעד קבלת ישראל לארגון [[האומות המאוחדות]] כמדינה חברה. ב-[[20 במרץ]] 1949 הכירה בישראל [[דה יורה|דה-יורה]]{{הערה|{{קול העם||קובה הכירה בישראל דה־יורה|19490322|42}}}}.

במאי 1949 שלחה קובה נציג מסחרי לישראל, רפאל זילבר, יהודי תושב המדינה, שכיהן כיושב ראש ההסתדרות הציונית בקובה{{הערה|{{על המשמר||נציג מסחרי של קובה בישראל|19490512|87}}{{ש}}{{העולם||בציונות|19460110|8}}}}. ב-[[30 ביוני]] התקבל רפאל זילבר על ידי נשיא המדינה{{הערה|{{הארץ1||הכלל והפרט|19490701|38}}}}.

=== שנות ה-50 ושנות ה-60: חמימות ===
בתחילת [[שנות ה-50 של המאה ה-20|שנות ה-50]] מינתה מדינת ישראל את סנדר קפלן, יהודי קובני, [[פעיל ציוני]] שערך עיתון מקומי ב[[יידיש]] ל[[קונסול כבוד]] בקובה{{הערה|{{על המשמר|גדעון ספירו|אצל פליטי "קובה" היהודים במיאמי|19680303|26}}}}. בישראל מינתה קובה את דוד פרדמן כקונסול כבוד. ב[[נובמבר]] [[1954]] מונה [[יוסף קיסרי]] כ[[ציר (דיפלומטיה)|ציר]] ישראל בקובה, במקביל לתפקידו כ[[שגריר ישראל במקסיקו]]{{הערה|{{שערים||ציר ישראל בהאואנא|19541116|18}}}}. ב[[פברואר]] [[1955]] נטעה הקרן הקיימת לישראל יער ב[[פרוזדור ירושלים]] על שם [[חוסה מארטי]], הגיבור הלאומי של קובה{{הערה|{{הארץ1||ניטעו עצים ביער חוזה מרטי|19550204|31}}{{ש}}{{הארץ1||נטיעת עצים ב"יער חוזה מרטי"|19551116|50}}}}. ב[[אוגוסט]] 1955 מינתה קובה את שגרירה ב[[איטליה]], אלברטו דה לה קַמפָּה אי רוֹף, גם כציר בישראל{{הערה|{{הארץ1||מונה ציר קובה בישראל|19550830|37}}}}. ב-[[9 בנובמבר]] 1955, הגיש את [[כתב האמנה|כתב האמנתו]] ל[[נשיא מדינת ישראל|נשיא]] [[יצחק בן-צבי]]{{הערה|{{הארץ1||ציר קובה הגיש כתב האמנתו|19551110|49}}}}.

היחסים בין קובה לישראל היו חמימים בתחילת [[שנות ה-60 של המאה ה-20|שנות ה-60]]. עקב החלוציות הסוציאליסטית בין שתי המדינות, התחממו בהדרגה יחסיה של ישראל עם קובה. לאחר סיום [[המהפכה הקובנית]] ועלייתו של [[פידל קסטרו]] לשלטון כראש ממשלה ב[[ינואר]] [[1959]], נרקמו יחסי ידידות בין הממשלה המהפכנית של קובה לבין ממשלת ישראל, ונפתחה לראשונה נציגות ישראלית דיפלומטית קבועה ב[[הוואנה]]. המנהיגים הקובניים, גילו הערכה רבה לרוח החלוצית בישראל וראו את הקיבוץ כ[[מודל לחיקוי]]{{הערה|שם=מרגלית}}.[[קובץ:Cuban ambassador to Israel1960.jpg|250px|ממוזער|שמאל|ריקרדו וולף (מימין) יחד עם ה[[נשיא מדינת ישראל|נשיא]] [[יצחק בן-צבי]] ו[[שר החוץ|שרת החוץ]] [[גולדה מאיר]] ב[[ירושלים]] לאחר טקס הגשת [[כתב האמנה|כתב האמנתו]] כ[[ציר (דיפלומטיה)|ציר]] קובה בישראל, [[1 בספטמבר]] [[1960]]]]קסטרו תמך בישראל, בעיקר בשל האהדה שהייתה לו ליהודים כקורבנות של הנאציזם, והזדהותו עם מדינת ישראל כמדינה סוציאליסטית. כתוצאה מכך, מדיניות החוץ של קובה הייתה חיובית כלפי ישראל. דמות מפתח מרכזית בקשרים בין שתי המדינות הייתה הציר הקובני בישראל, [[ריקרדו וולף]], יהודי יליד [[גרמניה]], אותו מינה קסטרו בשנת [[1961]]. וולף תרם בנדיבות למאבק של קסטרו בקודמו [[פולחנסיו בטיסטה]], וזכה כתגמול להתמנות לציר קובה בישראל. בנוסף, מימן משלוח מומחים חקלאיים — חברי [[קיבוץ|קיבוצים]] של [[השומר הצעיר]]. כדי לא לפגוע ביחסיה עם ארצות הברית, ישראל הסוותה את מעורבותה בסיוע החקלאי לקובה, והציגה אותה כפעילות פרטית של האגודה לקשרי ישראל־קובה, אם כי [[משרד החוץ הישראלי]] היה מעורב בכל המגעים{{הערה|שם=מרגלית|{{הארץ|מרגלית בז'רנו|יחסי קובה-ישראל: התחברו בגלל החלוציות, התנתקו בגלל הציונות|1.2516380|19 בדצמבר 2014}}}}.

בשנת [[1963]] ציינה קובה בשלושה ימי אבל את מות ה[[נשיא ישראל|נשיא הישראלי]], [[יצחק בן-צבי]]{{הערה|{{דבר||אלפי מברקי־תנחומים מרחבי הארץ ומראשי מדינות ואישים בכל העולם|19630425|13}}}}.

אף על פי הידידות בין שתי המדינות, במהלך שנות ה-60 החל קסטרו לפתח בריתות הדוקות עם [[ארצות ערב|מדינות ערב]], דבר שהחל להשפיע על היחסים. במשך השנים שלאחר מכן בין [[1967]] ל-[[1970]], קובה שלחה סיוע צבאי ל[[מצרים]] במהלך [[מלחמת ההתשה]] כדי לסייע למדינה להשתלט חזרה על [[סיני|חצי האי סיני]] שנכבש על ידי ישראל ב[[מלחמת ששת הימים]].

=== שנות ה-70 ושנות ה-80: ניתוק היחסים ועוינות ===
האהדה ההדדית בין ישראל לקובה הייתה מנוגדת למחויבויות הבינלאומיות של שתי המדינות, שהשתייכו למחנות עוינים בתקופת [[המלחמה הקרה]]. הקשרים המתהדקים בין קובה לבין [[אלג'יריה]], [[ברית המועצות]] ומצרים, ומאוחר יותר עם [[הארגון לשחרור פלסטין|התנועה הפלסטינית]] בראשות [[יאסר ערפאת]], השפיעו על שינוי העמדה הקובנית כלפי ישראל, שהתבטאה באמצעי התקשורת המקומיים ובהצבעות אנטי-ישראליות מעל במות בינלאומיות{{הערה|שם=מרגלית}}.

בין השנים [[1967]]–[[1973]] קובה התבטאה נגד ישראל בתקשורת המקומית והבינלאומית. הממשלה הקובנית התמקדה בהוקעת השליטה הישראלית באזור [[יהודה ושומרון וחבל עזה]], אך לא ערערה על זכות קיומה של מדינת ישראל. לצירות הישראלית בקובה הייתה חשיבות רבה לקהילה היהודית הקטנה שנותרה במדינה, אשר ראתה עצמה מוגנת על ידי הנציגות הישראלית{{הערה|שם=מרגלית}}.

ב-[[9 בספטמבר]] 1973, קסטרו ניתק את היחסים עם ישראל באופן מפתיע, במהלך נאום שנשא בוועידת [[המדינות הבלתי-מזדהות]], שנערכה ב[[אלג'יריה]] בו הודיע כי ארצו תנתק את יחסיה הדיפלומטיים עם ישראל. הוועידה הסתיימה בקריאה שעל ישראל "לצאת מהשטחים הערבים שנכבשו ב-[[1967]]"<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.jta.org/archive/cubas-diplomatic-break-with-israel-causes-surprise-regret|כותרת=Cuba’s Diplomatic Break with Israel Causes Surprise, Regret|אתר=[[Jewish Telegraphic Agency]]|שפה=en|תאריך_וידוא=2022-08-09|תאריך=11 בספטמבר 1973}}</ref>{{הערה|{{על המשמר||ועידת "הבלתי־מזדהות" באלג'יר נסתיימה עם הודעה, כי: קובה ניתקה איתנו יחסים|19730910|2}}{{ש}}{{מעריב|דן ארקין|גם ציר קובה בישראל הופתע ונדהם|19730910|28}}{{ש}}{{דבר|יהושע תדמור|קובה פותחת "חזית" חדשה לישראל|19730914|108}}}}. ב[[אוקטובר]] 1973 סייעה קובה למצרים ול[[סוריה]] ב[[מלחמת יום הכיפורים]] נגד ישראל על ידי שליחת חיילים וציוד לסוריה<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.theatlantic.com/magazine/archive/1988/08/cuba-havanas-military-machine/305932/|הכותב=John Hoyt Williams|כותרת=קובה: המכונה הצבאית של הוואנה|אתר=The Atlantic|תאריך=1988-08-01|שפה=en|תאריך_וידוא=2022-08-09}}</ref>. לדברי [[משה דיין]] בראיון לתטלוויזיה האמריקאית במרץ 1974, כ־3,000 חיילים קובנים השתתפו בלחימה. על פי דיווח של [[האקונומיסט]], נהרגו 180 חיילים קובנים במלחמה ו־250 נפצעו{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://cubastrategicstudies.com/cuba-and-israel/|כותרת=Cuba And Israel}}}}.

כוחות שריון קובנים, הגיעו לסוריה בעקבות מלחמת יום הכיפורים על מנת לסייע בהפעלת טנקי [[T-62]] שנשלחו לסוריה על ידי [[ברית המועצות]]. כוחות אלו הצטרפו ללחימה במהלך [[מלחמת ההתשה במובלעת הסורית]], ונשארו בסוריה עד דצמבר 1975{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=|כותרת=Cubans out of Syria|אתר=[[Jewish Telegraphic Agency]]|תאריך=24 בדצמבר 1975|כתובת=https://www.jta.org/archive/cubans-out-of-syria}}}}

ישראל וארצות הברית היו שתי המדינות היחידות בעולם מאז [[1992]] שהצביעו מדי שנה בקביעות בעד האמברגו של ארצות הברית נגד קובה {{אנ|United States embargo against Cuba}} בעצרת הכללית של האו"ם.

בנובמבר [[1974]] ממשלת קובה הזמינה את [[יאסר ערפאת]] לבקר בקובה{{הערה|{{מעריב||עיטור "מפרץ החזירים'' הוענק ליאסר ערפאת בקובה|19741117|97}}}}, בדרכו חזרה מנאום ב[[העצרת הכללית של האומות המאוחדות|עצרת הכללית של האו"ם]] ב[[ניו יורק]], שם הוזמן לנאום לראשונה{{הערה|{{דבר|נחום ברנע|ב־104 קולות נגד 4 החליטה העצרת להזמין נציג אש"ף|19741015|4}}}}.

ב-[[1975]] הצביעה קובה בעד [[החלטה 3379 של העצרת הכללית של האו"ם]], שהגדירה את הציונות כ-"צורה של גזענות ואפליה גזעית". ב-[[16 בדצמבר]] [[1991]], כ-16 שנה לאחר העברת ההחלטה, הצביעה נגד [[החלטה 4686 של העצרת הכללית של האו"ם|החלטה 4686]] של העצרת הכללית שחזרה בה מקודמה ובכך, הייתה למדינה היחידה באמריקה שהצביעה נגדה.

ב[[שנות ה-80 של המאה ה-20|שנות ה-80]], התירה ישראל למשלחות קובניות לבקר במדינה, כאורחות של גופים הקשורים ל[[המפלגה הקומוניסטית הישראלית|מפלגה הקומוניסטית הישראלית]] ו[[ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי]]{{הערה|{{חדשות|רענן ריין|בנו של קסטרו לביקור בישראל?|19841217|17}}}}.

=== שנות ה-90: התמתנות והגירה ===
[[התפרקות ברית המועצות]] ונפילת ה[[קומוניזם]] ב[[אירופה]] גרמו למשבר כלכלי חמור בקובה, וחייבו את קובה לגלות פתיחות מסוימת מול מדינות ב[[העולם המערבי|עולם המערבי]] כדי לשרוד כלכלית{{הערה|{{חדשות|שלמה סלוצקי|קצת קוסמטיקה, לא יותר|19900219|79}}{{ש}}{{חדשות|חנה קים|מחכים לגריוגוס|19910607|172}}}}. במסגרת זו התפתחו יחסים בלתי פורמליים בין ישראל לקובה בנושאי תיירות, עסקים בתחום הנדל"ן, חקלאות ותעשייה. בנוסף, סיום המלחמה הקרה החליש את ההתנגדות האמריקאית לקיום קשרים רשמיים עם קובה{{הערה|{{הארץ|עופר אדרת|יחסי ישראל-קובה בעידן קסטרו: בין שיתוף פעולה לקרירות|1.3133807|26 בנובמבר 2016}}}}.

ב[[ינואר]] [[1990]] דווח לראשונה על מגעים של ישראל עם קובה על חידוש היחסים הדיפלומטיים{{הערה|{{חדשות|יעקב אילון|"ט״ם": קובה מנסה להחקרב לישראל|19900101|10}}}}. במהלך [[1991]] העבירה קובה מסרים לישראל כי היא מעוניינת בשיחות מקדימות לקראת חידוש היחסים בין שתי המדינות. בנוסף, הותר לאנשי עסקים ישראלים לבקר במדינה. קובה גם העבירה בקשה לישראל לשלוח מומחים לחקלאות, טכנולוגיה ומחשבים לשטחה{{הערה|{{חדשות||קובה ואנחנו|19910607|175}}}}.

בפברואר [[1992]] ביקרו בישראל שני נציגים של חברת התיירות הממשלתית של קובה, "הוואנתור", וחתמו על הסכם לשיתוף פעולה תיירותי עם חברת התיירות הישראלית "נתור"{{הערה|{{חדשות|חנה קים|חברת "נתור" חתמה על הסבם תיירות עם קובה|19920206|24}}}}. על פי ההסכם שנחתם תיירים ישראלים יוכלו לקבל אשרת כניסה לקובה למשך 30 יום שאותו "נתור" תנפיק, ו-"הוואנתור" תספק להם שירותי קרקע, נסיעות ובתי מלון{{הערה|{{חדשות|נווית זומר|קובה תנפיק אשרות כניסה לישראלים באמצעות נתור|19920205|91}}{{ש}}{{חדשות|יאיר וצלר|קובה בידנו|19920206|127}}}}.

בשנת [[1994]], במהלך השבעתו של [[נלסון מנדלה]] ל[[נשיא דרום אפריקה]], נפגש הנשיא קסטרו עם נשיא מדינת ישראל [[עזר ויצמן]]<ref>{{Cite news|title=מערכת היחסים הסבוכה של פידל קסטרו עם יהודים ומדינת ישראל|url=https://www.haaretz.com/israel-news/2016-11-27/ty-article/.premium/castros-complicated-relationship-with-jews-and-israel/0000017f-e97d-df2c-a1ff-ff7d95c80000|work=Haaretz|access-date=2022-08-09|language=en}}</ref>.

בין השנים [[1995]]-[[1999]], ממשלתו של קסטרו אפשרה ל-400 יהודים קובניים [[עלייה לארץ ישראל|לעלות לישראל]] בסיוע ממשלת [[קנדה]] במהלך מבצע שכונה "מבצע סיגר"<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.jta.org/2016/11/28/politics/7-moments-that-defined-castros-relationship-with-jews-and-israel|כותרת=7 רגעים שהגדירו את מערכת היחסים של קסטרו עם יהודים וישראל|אתר=Jewish Telegraphic Agency|תאריך=2016-11-29|שפה=en-US|תאריך_וידוא=2022-08-09}}</ref>.

בשנת [[1996]], במהלך הלווייתו של [[נשיא צרפת]] לשעבר [[פרנסואה מיטראן]], הנשיא קסטרו נפגש ושוחח עם שר הביטחון הישראלי [[שמעון פרס]].

בשנת [[2000]] נפגשו הנשיא קסטרו ו[[ראש ממשלת ישראל]] [[אהוד ברק]] ב[[פסגת המילניום]] בניו יורק.

=== המאה ה-21: בחינת היחסים מחדש ===
ב[[העשור השני של המאה ה-21|עשור השני של המאה ה-21]] חל שיפור ביחסים בין ישראל לקובה שכולל ביקור של תיירים ישראליים בקובה, ובמקביל, ביקור של אמנים ואנשי רוח קובניים בישראל{{הערה|שם=מרגלית}}. ישראל מיוצגת בקובה באמצעות משרד אינטרסים שפועל בשגרירות קנדה בהוואנה.

בשנת [[2006]] [[המשרד לשוויון חברתי|השר לענייני גמלאים]], [[רפי איתן]], ו[[הרב הראשי לישראל]], הרב [[ישראל מאיר לאו]], הוזמנו לפגישה לרגל חנוכת אנדרטה לזכר קורבנות [[השואה]] בבירה הוואנה{{הערה|שם=וואלה|{{וואלה!||השר רפי איתן ייפגש עם מנהיג קובה|905699|14 במאי 2006}}}}.

ב[[ספטמבר]] [[2010]], בעת ששוחח עם העיתונאי היהודי-אמריקאי [[ג'פרי גולדברג]], הודיע פידל קסטרו כי הוא מאמין שלישראל "ישנה הזכות להתקיים כמדינה יהודית"<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.elmundo.es/america/2010/09/22/cuba/1285188678.html|כותרת=פידל קסטרו מכיר בזכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית|אתר=www.elmundo.es|תאריך_וידוא=2022-08-09}}</ref>{{הערה|שם=גולדברג|{{קישור כללי|הכותב=Jeffrey Goldberg|כותרת=Castro: 'No One Has Been Slandered More Than the Jews'|כתובת=http://www.theatlantic.com/international/archive/2010/09/castro-no-one-has-been-slandered-more-than-the-jews/62566/|תאריך=7 בספטמבר 2010|שפה=אנגלית}}}} והוסיף שצריך להבין למה הישראלים "חרדים לקיומם"{{הערה|שם=חמדינג'אד}}. קסטרו נזף ב[[נשיא איראן]], [[מחמוד אחמדינז'אד]], בעקבות [[הכחשת השואה]] שהביע והצהיר כי "דבר לא משתווה לשואה"{{הערה|שם=גולדברג}} וציין שלדעתו "אף אחד לא הוכפש יותר מהיהודים". קסטרו הביע גם כן דאגה ביחס ל[[תוכנית הגרעין האיראנית|שאיפתה הגרעינית של איראן]]{{הערה|שם=חמדינג'אד|{{ynet|AP|קסטרו נוזף באחמדינג'אד: תמיד התנכלו ליהודים|3951496|8 בספטמבר 2010}}}}. בתגובה, ראש ממשלת ישראל, [[בנימין נתניהו]], ונשיא מדינת ישראל, שמעון פרס, פרסמו דברי הערכה לדבריו של קסטרו אותן כינה נתניהו "הבנה עמוקה להיסטוריה של העם היהודי ומדינת ישראל"{{הערה|{{הארץ|ברק רביד|ראש הממשלה בנימין נתניהו: פידל קסטרו מבין עמוקות בהיסטוריה היהודית|1.1222498|25 בספטמבר 2010}}}}.

במהלך [[2014]] בעקבות הליכי פיוס בין ארצות הברית לקובה, כולל מפגש בין [[ראול קסטרו]] ל[[ברק אובמה]] בדרך לבימת הנואמים בטקס האשכבה ל[[נלסון מנדלה]] באצטדיון ב[[יוהנסבורג]], הוגשה בקשה אמריקאית רשמית להבעת תמיכה בפיוס, אך ישראל החליטה שלא לפרסם הודעת תמיכה דומה, עקב חוסר רצון להתעמת עם מתנגדי הפיוס בקונגרס האמריקאי, שרובם [[המפלגה הרפובליקנית|רפובליקנים]] הנמנים עם בעלי בריתה של ישראל שמתנגדים להתחממות היחסים{{הערה|{{הארץ|ברק רביד|מחשש לתגובת הקונגרס: ישראל לא מביעה תמיכה בפיוס עם קובה - למרות בקשת ארה"ב|0000017f-e097-d568-ad7f-f3ff96ff0000|25 בדצמבר 2014}}}}.

ב[[אוקטובר]] [[2017]] ביקרה [[משרד התרבות והספורט|שרת התרבות והספורט]] [[מירי רגב]] בקובה. עם זאת, הביקור נועד לצורך חופשה פרטית, ולא כלל מפגש עם אנשי ממשל{{הערה|{{הארץ|ברק רביד|ביקור נדיר של שר בקובה: רגב נסעה לטיול במדינה, עמה אין לישראל יחסים דיפלומטיים|1.4492619|2 באוקטובר 2017}}}}.

ב[[דצמבר]] 2017 פורסם בתקשורת הישראלית כי ישראל קיימה מספר שיחות חשאיות עם קובה ואף בחנה אפשרות לכינון מחדש של יחסים דיפלומטיים. שיחות אלו התרחשו זמן קצר לאחר שארצות הברית החליטה לחדש את יחסיה עם קובה תחת מדיניותו של הנשיא אובמה{{הערה|{{מעריב אונליין|מעריב אונליין|דיווח: ישראל קיימה שיחות חשאיות עם קובה ובחנה כינון יחסים איתה|news/politics/Article-615308|25 בדצמבר 2017}}}}.

במשרד החוץ הישראלי קושרים את היחסים של ישראל עם קובה בהתפתחויות [[יחסי ארצות הברית–קובה|היחסים של ארצות הברית עם קובה]]{{הערה|שם=מעריב|{{מעריב אונליין|[[יוסי מלמן]]|נאחז בציציות: יחסי ישראל וקובה|הנבחרת/הנבחרת-שלנו/הסיפור-המרתק-על-היהודי-ששוחרר-מהכלא-בקובה-והאם-יש-סיכוי-ליחסים-עם-ישראל-458608|3 בינואר 2015}}}}. היחסים הדיפלומטים בין המדינות לא התחדשו לאורך השנים בעקבות מספר גורמים עיקריים בהם יחסו של קסטרו לארצות הברית, בעלת ברית קרובה של ישראל, כאויבת, בדומה למדינות החברות של קובה וכמו כן, תלותה של קובה בסיוע הכלכלי של [[איראן]] וב[[נפט]] של [[ונצואלה]] ש[[יחסי ונצואלה–ישראל|ניתקה את יחסיה עם ישראל]] מאז [[2009]]{{הערה|שם=מרגלית}}.

==יחסים כלכליים==
כבר לאחר הקמת המדינה, ישראל וקובה קיימו קשרי מסחר, כאשר עיקר ה[[ייבוא]] מקובה היה של [[סוכר]] ו[[טבק (חומר גלם)|טבק]]{{הערה|{{הארץ1||אפשרויות יצוא ישראלי לקובה|19530105|32}}}}. ב-[[1957]] נפתח קו ימי ישיר בין ישראל, קובה ואמריקה הלטינית{{הערה|{{הארץ1|שמעון סאמט|קו ימי ישראל־דרום אמריקה|19571125|103}}}}.

מאז [[שנות ה-90 של המאה ה-20]] ישראל מקיימת שוב קשרי סחר גלויים עם קובה. הפעילות הבולטת ביותר בנושא בוצעה על ידי איש המוסד לשעבר [[רפי איתן]]. פעילותו של איתן התבצעה באמצעות שתי חברות עיקריות: "GBM - GRUPO BM" בקובה ו-"ריסימקס" בישראל. החברות עסקו בתחומים מגוונים, כולל: נדל"ן, חקלאות, תעשייה, מסחר והיי-טק. "GBM" רכשה שטחים לגידול [[קני סוכר]] בקובה, ובהמשך גם שטחי פרדסים, והסתייעה בחברת [[אגרקסקו]] הישראלית כדי לשווק את הפרי לאירופה ולשבור את האמברגו האמריקאי על האי{{הערה|שם=ליבסקר|{{כלכליסט|ארי ליבסקר|לוכד החלומות|3756746|22 בפברואר 2019}}}}. בשנת [[1997]] ארצות הברית הטילה סנקציות על איתן והחברה. בהודעת [[מחלקת המדינה של ארצות הברית]] נאמר כי הרכוש שבו מחזיקה החברה הופקע מידי אזרחים אמריקאים בידי [[המהפכה הקובנית|המשטר המהפכני]] של [[פידל קסטרו]] בשנת [[1959]]. על פי "חוק הלמס-ברטון" {{אנ|Helms–Burton Act}} מוטלות סנקציות בארצות הברית על חברות זרות הסוחרות או מקיימות פעילות עסקית בקובה ושבהן מעורב רכוש שהיה שייך לאזרחים אמריקאים{{הערה|{{גלובס|[[הארץ]]|ארה"ב הטילה סנקציות על חברה של רפי איתן הפועלת בקובה|64316|19 בנובמבר 1997}}}}.

"GBM" הייתה מעורבת גם בתחום ההיי-טק והתקשורת, ובין היתר הייתה המפיצה הבלעדית של חברת "[[ECI Telecom]]" הישראלית ב[[אמריקה הלטינית]], בשנת [[2003]] פורסם כי "ECI" סגרה עסקת ענק בקובה בתיווכו של החברה. בשנת [[2000]] החלה "GMB" להקים בשותפות עם הממשלה הקובנית ואיש העסקים הרצל חבס{{הערה|{{גלובס|אלעזר לוין|"זו לא עיסקה מהותית"|440410|17 בספטמבר 2000}}}}, את ה-"מירמאר טרייד סנטר" - המרכז העסקי והמסחרי הגדול בהוואנה, הכולל 18 בניינים, בהשקעה של כ-200 מיליון דולר{{הערה|{{גלובס|איתי רום|המיליונרים מגבעת הלאום|1000339452|6 במאי 2008}}}}. ב-[[2005]] זכתה [[קבוצת רד-בינת]] בחוזה להקמת תשתית התקשורת במתחם{{הערה|{{TheMarker|TheMarker digital|בינת יישום תקים תשתית תקשורת במתחם בנייני משרדים בקובה בהיקף המוערך בכמיליון דולר|0000017f-e0f8-d804-ad7f-f1fac5540000|11 בספטמבר 2005}}}}. במהלך השנים נפוצו שמועות רבות על קשריו האישיים של רפי איתן עם פידל קסטרו, אך הוא הכחיש אותם. בראיון עם כניסתו לפוליטיקה אמר איתן כי הוא "לא עובד עם פידל קסטרו"{{הערה|{{הארץ|גדעון אלון|אני חקלאי בקובה. כל השאר זה המצאות|0000017f-db7e-df9c-a17f-ff7e36470000|3 ביולי 2006}}}}. במאי 2006, כ[[המשרד לשוויון חברתי|שר לענייני גמלאים]] בממשלת ישראל, נפגש עמו בגלוי לראשונה{{הערה|שם=וואלה}}. בפברואר 2019, חשף [[אנריקה רוטנברג]], שניהל את עסקיו של איתן בקובה, כי הם נפגשו עם קסטרו פעמים רבות, ולמעשה כל משא ומתן על עסקים במדינה התנהל איתו ישירות, אם כי לאחר ש[[ראול קסטרו]] (אחיו הצעיר של פידל קסטרו) מונה לנשיאות, ממשלת קובה לא חידשה את החוזים עם חברת "GBM"{{הערה|שם=ליבסקר|}}.

== ראו גם ==
* [[יהדות קובה]]

==קישורים חיצוניים==
{{ויקישיתוף בשורה|Category:Relations of Cuba and Israel}}

== הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}
{{ניווט יחסי חוץ|ישראל|קובה}}
{{וח}}
{{מיון ויקיפדיה|דף=יחסי ישראל–קובה|גרסה=38922404|פריט=Q20680345}}