LGD

הפסד כספי בהינתן פשיטת רגל (באנגלית: Loss Given Default, ר"ת LGD) הוא פרמטר מקובל במודלים של סיכון ופרמטר בו נעשה שימוש בחישוב של הון סיכון (בבנקים), הפסד צפוי או הון רגולטורי על פי הגדרות ועדת בזל 2 למוסדות בנקאיים. זהו אחד מהמאפיינים של חשיפה של לקוח של הבנק.

החשיפה היא סכום הכסף שהבנק צפוי להפסיד מההשקעה בלקוח, קרי מהלוואות שניתנו ללקוח.

הגדרה

LGD הוא אחוז ההפסד מהחשיפה הכללית כאשר הלקוח של הבנק פושט רגל. ההפסדים מושפעים ממאפייני העסקה שנעשתה עם הלקוח כדוגמת קיום ביטחונות ודרגת השעבוד. לדוגמה, אם הלקוח של הבנק פושט רגל, ויש לו חשיפה של 200,000 (EAD – exposure at default) והבנק מסוגל למכור את ביטחונות הלקוח במחיר של 160,000 אזי 40,000 או 20% מה-EAD הן הפסד, דהיינו LGD הוא 20%.

ניתן לחשב את ה-LGD במספר דרכים, אך הדרך המקובלת ביותר היא שיטת "ברוטו" - חלוקת סך ההפסדים ב-EAD. דרך נוספת היא חלוקת ההפסדים בחלק הלא מובטח של קו האשראי של הלקוח, כאשר הביטחונות מבטיחים רק חלק מה-EAD. הסיבה לשימוש בשיטת הברוטו היא שלרוב יש מידע בדוק רק לגבי ערכן של הבטוחות הסחירות (ני"ע סחירים) בשעה שערכן של רוב הביטחונות המטריאליים איננו ידוע או אינו רלוונטי. ישנם בנקים המחזיקים במידע נוסף לגבי ערכן של הביטחונות המטריאליים ויכולים להשתמש בשיטות חישוב אחרות.

חישוב LGD לפי הוראות ועדת בזל II מחייב מוסד בנקאי לחשב את שווי הנכסים משוקללי הסיכון. נדרשת הערכה של LGD עבור כל לקוח ולקוח וכן לכל חשיפה. ישנן שתי גישות איך לחשב הערכה זו: הגישה המוסדית והגישה המתקדמת. בגישה המוסדית מגדירים אחוזי LGD קבועים עבור משפחות של חשיפות לא מובטחות (לגבי חשיפה ללא ביטחונות). במידה ויש חשיפה במטבע מסוים והביטחונות במטבע אחר (לגבי חשיפה עם ביטחונות), מנכה הבנק מהביטחונות כ-8% לאור אי ההתאמה המטבעית. הבנק המרכזי מפרסם הנחיות מפורטות בעניין זה. לעניין חישוב LGD בשיטה המתקדמת, הבנק עצמו קובע את ההפסד שייגרם בהינתן פשיטת רגל מכל אחת מהחשיפות, על בסיס מידע מוצק וניתוח הנתונים. הניתוח מבוסס הן על ידי בדיקות פנים-בנקאיות והן על ידי גורמים מפקחים ומייעצים. הבנק שמשתמש ב-LGD פנימי מסוגל להבחין בין ערכי LGD לפי מגוון רחב של מאפייני עסקה: סוג המוצר הבנקאי, סוגים שונים של בטוחות, וכן להבחין בין מאפייני הלווה. ערכים אלו משקפים בדרך כלל נקודת מבט שמרנית של ממוצעים משנים רבות. בנק אשר מעוניין להשתמש בהערכותיו לחישוב ה-LGD, צריך להוכיח לגורמי הפיקוח שהוא עומד בדרישות מינימום הרלוונטיות למהימנות ואמינות האומדנים שעליהם הוא מתבסס.

מודל LGD אומד את ערך הבטוחה ואיכותה, לעניין בטוחות מטריאליות (כלי רכב, ציוד, נדל"ן וכדומה), ערבויות צד ג' או ערבויות אישיות, משכנתאות וכדומה. ככל שערכה של הבטוחה יהיה גבוה יותר, ה-LGD יהיה נמוך יותר וכתוצאה מכך ההפסד הפוטנציאלי לבנק יהיה נמוך יותר במקרה של פשיטת רגל של לקוח.

LGD בתקופת נסיגה כלכלית

ועדת בזל II המליצה לבנקים לחשב LGD בתקופת נסיגה כלכלית, שישקף את ההפסדים במחזור עסקים של ירידה. הגדרה מקובלת לנסיגה כלכלית היא שני רבעונים רצופים של ירידה ריאלית ב-GDP. ישנן בעיות בחישוב זה שכן פשיטת רגל סופית אורכת שנים רבות, ורק אז מתברר ההפסד הסופי וה-LGD הסופי. בנוסף לחלק מהגופים הבנקאיים אין את כל הנתונים הנדרשים לחישוב ה-LGD.

אתגר נוסף נובע מהעובדה שההגדרה של פשיטת רגל משתנה מגוף בנקאי אחד למשנהו. כתוצאה מכך יש הבדלים בין אחוזי פשיטת הרגל ללא הפסד. חישוב של LGD ממוצע מורכב מפשיטות רגל עם הפסד לבנק ופשיטות רגל ללא הפסד לבנק. ככל שישנם יותר פשיטות רגל ללא הפסד ה-LGD, הממוצע יורד. מצב זה אופייני כאשר ההגדרות הופכות ליותר רגישות להתדרדרות האשראי או לסימנים ראשוניים המעידים פשיטת רגל פוטנציאלית. כאשר ארגונים משתמשים בהגדרות שונות, אין אפשרות להשוות פרמטרים של LGD.

אחד הפתרונות לאומדן LGD בתקופת נסיגה כלכלית הוא תוספת ל-LGD, תוספת שאמורה לשקף גידול פוטנציאלי ב-LGD כאשר מחזור העסקים יהיה בנסיגה. מעבר לכך, ייתכן גם שה-LGD ירד משום שבתקופת נסיגה כלכלית הממשלות והבנקים המרכזיים מחלצים את הגופים הפיננסיים כדי לשמור על יציבות פיננסית.