K-19
 | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| צי | הצי הסובייטי |
| דגל הצי |
.svg){kind=small} |
| סדרה | דגם 658 |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה | סבמאש בסברודבינסק, ברית המועצות |
| הוזמנה | 16 באוקטובר 1957 |
| הושקה | 11 באוקטובר 1959 |
| תקופת הפעילות | 12 בנובמבר 1960 – פורקה והותכה |
| אחריתה | הוצאה מהשימוש בשנת 1991 |
| מידות | |
| הֶדְחֶק | 4,030 טון על פני המים, 5,300 טון בצלילה |
| אורך | 114 מטר |
| רוחב | 9.20 מטר |
| שוקע | 7.50 מטר |
| נתונים טכניים | |
| מהירות | 26 קשר בצלילה, 18 קשר על פני הים |
| עומק צלילה | 300 מטר |
| גודל הצוות | 104 (31 קצינים, 73 חוגרים) |
| טווח שיוט | 15,000 מייל ימי על פני הים, 30,000 מייל ימי בצלילה |
| הנעה | 2 כורים גרעינים בהספק של 70 מגה-וואט כל אחד |
| אמצעי לחימה | |
| חימוש |
3 טילים בליסטיים 4 צינורות 533 מילימטר ו-4 צינורות 406 מילימטר לשיגור טורפדו |
K-19 הייתה צוללת גרעינית סובייטית מדגם 658 (Hotel-I לפי קוד דיווח נאט"ו). היא הייתה הצוללת הראשונה בצי הסובייטי שנשאה טילים בליסטיים עם ראשי נפץ גרעיניים. במהלך שירותה התרחשו בה מספר תאונות חמורות, בגללן כונתה על ידי מלחי הצי הסובייטי - "הירושימה".
אירועי אחת התאונות שימשו בסיס לסרט הוליוודי "קיי-19".
שירות הצוללת
תכנון הצוללת בוצע במשרד תכנון רובין (לנינגרד). בניית הצוללת החלה ב-17 באוקטובר 1958 במספנות סבמאש שבעיר סברודבינסק (מחוז ארכנגלסק). לאחר סיום בנייתה ב-11 באוקטובר 1959 היא הורדה מהמבדוק למים בטקס חגיגי. הצוללת עברה סדרת מבחנים בים וב-30 באפריל 1960 היא הועברה לידי הצוות הקבוע שלה. ב-12 בנובמבר 1960, לאחר סיום הכשרת הצוות היא נכנסה באופן רשמי לשיבוץ הקרבי של הצי הצפוני של ברית המועצות. הצוללת שירתה באופן פעיל בצי הסובייטי עד לשנת 1991.
אירועים ותאונות בהם הייתה מעורבת הצוללת
- 1959 - במהלך בניית הצוללת במספנות סברודבינסק נדלקו מיכלי הצבע, בהם השתמשו לצביעת החלקים הפנימיים של הצוללת. כתוצאה מהשרפה נהרגו 3 פועלים.
- ינואר 1960 – תקלה בכור של הצוללת, כתוצאה מטעות אנוש. הכור פורק והועבר לתיקון במספנות. מפקדה הזמני של הצוללת וקצין המשמרת הודחו מתפקידם והורדו בדרגה.
- ספטמבר 1960 – במהלך צלילה לעומק של כ-300 מטר התגלתה דליפת מי ים לתוך התא בו נמצא הכור. הצוללת נאלצה להפסיק את הצלילה ולעלות באופן בהול על פני הים.
- אוקטובר 1960 – אחד התאים של הצוללת הוצף, כתוצאה מסתימה במערכת לריקון פסולת מהצוללת.
- דצמבר 1960 – דליפת נוזל קירור גרמה לתקלה במשאבת קירור ראשית של הכור. מומחים ממספנות סברודבינסק הוזעקו ללב ים כדי לתקן את התקלה במקום.
- 1961 – במהלך העמסת הטילים לצוללת אחד המלחים נמחץ למוות על ידי מכסה של פתח הטילים.
- 3-4 ביולי 1961 - התקרית הגרעינית (ראו להלן: התקרית הגרעינית).
- 13 בנובמבר 1969 - במהלך משימה שגרתית בים ברנץ, בעומק של 60 מטר, התנגשה K-19 בצוללת אמריקאית גאטו (USS Gato). לאחר ההתנגשות הצליחו שתי הצוללת לעלות במהירות אל פני המים. לא היו נפגעים באירוע, לצוללת K-19 נגרם נזק למערכת הסונאר ולאחד מצינורות הטורפדו.
- 24 בפברואר 1972 - השרפה (ראו השרפה).
- נובמבר 1972 - פרצה שרפה בחדר מכונות של הצוללת. היא כובתה במהירות. לא היו נפגעים באירוע זה.
- 15 בנובמבר 1978 – פרצה שרפה באחד התאים של הצוללת. הפעם היא כובתה במהירות על ידי מערכת כיבוי אוטומטית. לא היו נפגעים באירוע זה.
- 15 באוגוסט 1982 - 2 מלחים התחשמלו כתוצאה מקצר חשמלי. אחד מהם מת מפצעיו כעבור 5 ימים.
התקרית הגרעינית
הצוללת בפיקודו של רב חובל מדרגה שנייה ניקולאי זאטייב ביצעה משימה בחלק הצפוני של האוקיינוס האטלנטי קרוב לאי יאן מאיין. במהלך המשימה אירעה דליפה במערכת הקירור של הכור, מה שגרם ללחץ של המים בירכתיים של הכור לרדת לאפס והביא להפסקת פעולת משאבות הקירור. לאחר הכשל במערכת הקירור טמפרטורת הכור החלה לעלות במהירות והגיעה עד כ-800 °C (קרוב מאוד לנקודת ההתכה של מוטות הדלק הגרעיני). הפסקת פעולת הכור לא הביאה להפסקת התחממות הכור, היות שמערכת הקירור לא פעלה. ההתחממות הנוספת יכלה להביא להמשך תגובת השרשרת ולגרום לפיצוץ ולדליפה גרעינית.
כדי לקרר את הכור ארגן מפקד הצוללת קבוצה של 8 מתנדבים, אשר נכנסו לתוך התא המזוהם לפרקי זמן קצרים, כדי לנסות לאלתר מערכת קירור חלופית. בסופו של דבר הצליח הצוות לבנות את המערכת ולעצור את תגובת השרשרת.
מפקדי ספינות חיל הים של ארצות הברית, ששהו באזור והאזינו לתשדורות ששלח מפקד K-19, הציעו לו לפנות את הצוות אל ספינותיהם (אירוע נדיר בזמן המלחמה הקרה), אך הוא סירב מתוך חשש כי האמריקאים ינצלו את האירוע למטרות ריגול. הוא העדיף לחכות לבואה של צוללת דיזל סובייטית S-270, אשר תיקח את הצוות. רב חובל זאטייב חשש ממרד המלחים, לכן זרק לתוך הים את כל הנשק הקל שהיה על הצוללת, פרט ל-5 אקדחים אותם חילק בין הקצינים, שבטח בהם באופן מוחלט. בסופו של דבר הצוללת S-270 הגיעה לעזרת K-19. כל אנשיה הועברו לצוללת הדיזל והצוללת עצמה נגררה על ידה אל הבסיס.
כתוצאה מהפליטה הרדיואקטיבית מהכור הגרעיני במהלך האירוע כל אנשי הצוות של K-19 נחשפו לקרינה רדיואקטיבית ברמות שונות. קבוצה של 8 מתנדבים שנכנסו לתוך תא הכור הפגום ספגו מנות קטלניות של קרינה, וכולם נפטרו תוך שבועיים מיום האירוע. עוד כ-20 אנשי הצוות מתו מהרעלה רדיואקטיבית במהלך 3 השנים הבאות. מפקד הצוללת עצמו האריך ימים – הוא מת בגיל 72 בשנת 1998. לפי בקשתו נקבר בסמוך לקברם של אנשי צוות הצוללת שמתו בשנת 1961. 9 ימים בטרם פטירתו, מת וסילי ארחיפוב באותו גיל. וסילי נכח על הצוללת K-19 ונחשף אף הוא לקרינה, וכן נכח בצוללת B-59 שמפקדה ביקש לשגר טילי טורפדו גרעיניים לעבר האמריקאים.
ועדה מיוחדת של מפקדת הצי הסובייטי חקרה את פעולות המפקד והצוות ומצאה אותם נכונים ומתאימים לסוג האירוע. כתוצאה מעבודת הוועדה 26 מאנשי צוות הצוללת עוטרו בעיטורים סובייטים שונים. מפקד הצוללת אומנם עוטר בעיטור הדגל האדום, אך הועבר לשרת במטה הצי ולא מילא יותר תפקיד פיקודי עד לפרישתו מהשירות בשנת 1986. השיפוץ ותיקון הנזקים בצוללת לאחר האירוע נמשכו כשנתיים.
השרפה
כאשר הצוללת שטה בעומק של כ-120 מטר במרחק של כ-800 מייל מניופאונדלנד, פרצה דליקה בשני תאים של הצוללת. 28 מאנשי הצוות נשרפו למוות. הצוללת ביצעה עליית חירום על פני הים. ספינות מלחמה סובייטיות שהיו באזור הגיעו לעזרתה וחילצו את הצוות מהצוללת אל סיפונם. אבל 12 מלחים מצוות הצוללת נלכדו בחדר הטורפדו עקב השרפה. בגלל נזקי השרפה לא היה ניתן להגיע אל החדר ואפשרות יחידה לחלץ אותם הייתה לחתוך חלק מדופן הצוללת. אבל היות שחדר הטורפדו נמצא מתחת לקו המים, לא היה ניתן לבצע את הפעולה בלב ים. לכן המלחים חולצו מהחדר רק כאשר הצוללת הגיעה (בגרירה) לנמל סברומורסק. הם היו לכודים בתוך החדר במשך 24 ימים ללא אור, חימום עם מעט מאוד מים וכמעט ללא מזון. כל הלכודים חולצו בשלום. הצוללת שופצה והוחזרה לשירות כעבור 9 חודשים. חקירת הסיבה לדליקה הגיעה למסקנה כי שמן ממערכת הידראולית שנשפך על מסנן חם היה הגורם לשרפה.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- סיפורה של הצוללת באתר של Nathional geographic
31389690K-19