פיירבי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף BQM-34)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פיירבי 1 במוזיאון חיל האוויר בחצרים

פיירבי (אנגלית: Firebee, דבורת אש) הייתה סדרה של כלי טיס בלתי מאוישים (כטב"ם) שיועדו לשמש מטרות לצורכי אימון והטעייה, שפותחו על ידי ראיין איירונאוטיקל החל מ-1951. היו אלו מראשוני הכטב"מים בעלי הנעה סילונית, ומכטב"מי המטרה שנעשה בהם השימוש הנרחב ביותר שנבנו מעולם. כטבמ"י פיירבי נכנסו לשירות בארצות הברית, ישראל, סין ואיראן.

פיתוח

פיירבי 1

BQM-34 פיירבי 1 על כן השיגור
BQM-34A פיירבי משוגר
צמד AQM-34 פיירבי נישאים על ידי DC-130H הרקולס, גרסה מיוחדת לשיגור הפיירבי ושליטה עליו
מסוק CH-3 סי קינג אוסף פיירבי

Q-2/KDA-1 פיירבי

הפיירבי 1 היה התוצאה של דרישת חיל האוויר האמריקני וחוזה שהעניקה לראיין ב-1948 עבור מטרה בעלת הנעה סילונית שתשמש לאימון מפעילי תותחי נ"מ. טיסת הבכורה של אב הטיפוס XQ-2 פיירבי נערכה בתחילת 1951. הכטב"ם כלל משטחי טיסה משוכים לאחור וכונס אוויר עיגולי. את הפיירבי ניתן היה לשגר ממטוס באוויר, או ממשגר קרקעי עם מאיץ רקטי יחיד.

לאחר הערכה מוצלחת, הפיירבי נכנס לייצור עבור חיל האוויר האמריקני וכונה Q-2A. ה-Q-2A הונע על ידי מנוע טורבו-סילון מדגם J69-T-19B מתוצרת קונטיננטל, בעל דחף של 1,060 פאונד (481 ק"ג). בהמשך הזמין חיל האוויר מספר קטן של Q-2B בעל מנוע חזק יותר לטיסה בגובה רב.

הצי האמריקני רכש גרסה של הפיירבי אותה כינה KDA-1, שדמתה חיצונית ל-Q-2A, ונבדלה ממנו בעיקר במנוע שלה שהיה מנוע טורבו-סילון מדגם J44-R-20B מתוצרת חברת פיירצ'יילד (אנ'), בעל דחף של 1,000 פאונד (453 ק"ג). צבא ארצות הברית קיבל אף הוא גרסה של הפיירבי שכונתה XM21 הנבדלת מה-KDA-1 רק בפרטים מינוריים.

הצי האמריקני קיבל מספר גרסאות משופרות של ה-KDA-1, הכוללות את ה-XKDA-2 וה-XKDA-3, שלא ייוצרו בכמויות גדולות, ואת ה-KDA-4, שהיה גרסת הייצור העיקרית של הסדרה. קשה היה להבחין בין גרסאות אלו ל-KDA-1, ונבדלו ממנו בעיקר במנועי J44 משודרגים ובשינויים מינוריים.

דגם 124/BQM-34A

בשנות החמישים המאוחרות, העניק חיל האוויר האמריקני לראיין חוזה לפיתוח גרסה משופרת של הפיירבי, דגם 124, שכינויו המקורי היה Q-2C. טיסת הבכורה של אב הטיפוס הראשון נערכה בסוף 1958 והוא נכנס לייצור ב-1960. ב-1964 הוא צויין מחדש כ-BQM-34A.

כטב"מי הדור הראשון, ה-KDA-1 וה-KDA-4 שהיו עדיין בשירות הצי צויינו מחדש AQM-34B ו-AQM-34C בהתאמה.

ל-BQM-34A היה מבנה גדול יותר, כנפיים ארוכות יותר, וכונס אוויר מסוג "סנטר" תחת אף מחודד, בניגוד לכונס העיגולי של כטב"מי הדור הראשון של הפיירבי. הוא הונע על ידי מנוע טורבו-סילון מדגם J69-T-29A מתוצרת קונטיננטל, בעל דחף של 1,700 פאונד (770 ק"ג). הצי אימץ אף הוא את ה-BQM-34A בעוד שהצבא קיבל את הגרסה המשוגרת מהקרקע שכונתה MQM-34D, בעלת כנפיים ארוכות יותר ומאיץ רקטי כבד יותר.

במהלך שנות השבעים, הצבא התאים כמה מה-MQM-34D שלו כדי שישמשו מטרות לאימון בירי של טיל הקרקע-אוויר הזעיר סטינגר. השינויים כללו החלפת המנוע במנוע טורבו-סילון מדגם J85-GE-7 מתוצרת ג'נרל אלקטריק, בעל דחף של 10.9 קילו-ניוטון. ה-MQM-34D המותאם צויין מחדש MQM-34D Mod II.

בינתיים, הצי שדרג את כטב"מי ה-BQM-34A שלו באוויוניקה משופרת, ואז צויינו BQM-34S. בשנות השמונים המוקדמות, הצי החל גם להחליף את מנועי כטב"מי הפיירבי שלו במנועי J69-T-41A, המספקים דחף של 1,920 פאונד (871 ק"ג). חיל האוויר החל לשדרג את כטב"מי ה-BQM-34A שלו באוויוניקה משופרת, והתקין בהם את מנוע ה-J85-GE-7. המנוע החדש הותקן מבלי לשנות באופן משמעותי את מבנה הפיירבי, והגרסה המשופרת שמרה על הכינוי BQM-34A.

ייצור ה-BQM-34A נפסק ב-1982, אך פס הייצור נפתח מחדש ב-1986 על-מנת לייצר כטב"מי BQM-34S נוספים. כטב"מי הפיירבי של חיל האוויר והצי שודרגו שוב בינתיים, כשבמרביתם הותקנו החל מ-1989 מנוע J85-GE-100 משופר, אף הוא בעל דחף של 2,450 פאונד (1,110 ק"ג), ואוויוניקה מודרנית. בשנות התשעים המאוחרות, מספר כטב"מי פיירבי צוידו במקלטי GPS לניווט לוויני.

הפלטפורמה האווירית העיקרית ממנה משוגר הפיירבי היא ה-DC-130 הרקולס, גרסה של ה-C-130 הרקולס לשליטה בפיירבי, היכולה לשאת ארבעה כטב"מי פיירבי תחת פיילונים המותקנים תחת הכנפיים. בסיום משימתו, הפיירבי נתפס באוויר על ידי מסוק שתופס את מצנח הפיירבי, מה שמונע את הנזק שייגרם לפיירבי מפגיעה בקרקע. הפיירבי יכול לצוף זמן רב במקרה שנפל למים.

את הפיירבי ניתן לצייד במערכות בקרה שונות, חלקן מספקות לו יכולת תמרון הדומה לזו של מטוס קרב. ניתן לצייד אותו גם במערכות נגד גילוי ופגיעה, ובנורים בקצות הכנפיים, הגורמים לטילים מונחי חום לכוון אליהם במקום לצינור הפליטה של המנוע, על-מנת לחוס על הכטב"ם. הוא יכול גם לגרור סוגים אחרים של מטרות אוויריות.

הפיירבי התגלה כמוצלח ביותר והוא נמצא עדיין בשירות הצי וחיל האוויר האמריקניים. הפיירבי שרת גם בכוחות המזוינים של קנדה, ובכוח ההגנה העצמית היפני, עבורו נבנו כטב"מי הפיירבי על ידי פוג'י האבי אינדוסטריז. מספר קטן של כטב"מי פיירבי סופקו גם לנאט"ו. יותר מ-7,000 כטב"מי פיירבי נבנו, מתוכם 1,280 גם דגמים מהדור הראשון.

פיירבי 2

טלדיין-ראיין פיתחה גם דור שלישי של כטב"ם הפיירבי שכונה דגם 166 פיירבי 2 בעל מהירות על-קולית. הצי האמריקני העניק את חוזה הפיתוח לחברה ב-1965 וטיסת הבכורה שלו נערכה ב-1968. אף-על-פי שמראהו החיצוני היה שונה באופן ניכר מהפיירבי המקורי, הפיירבי 2 השתמש באותו המנוע ומערכות הבקרה, ושמר באופן מבלבל על הכינוי BQM-34. הגרסה של הצי כונתה BQM-34E, בעוד הגרסה של חיל האוויר כונתה BQM-34F.

ה-BQM-34F של חיל האוויר היה כבד מעט יותר, וצויד במצנח נוסף לתפיסתו באוויר על ידי מסוק. האוויוניקה של ה-BQM-34E של הצי שודרגה באמצע שנות השבעים, והגרסה המשודרגת כונתה מחדש BQM-34T.

הפיירבי 2 הונע באמצעות מנוע טורבו-סילון מדגם CAE J69-T-6 מתוצרת טלדיין בעל דחף של 1,840 פאונד (835 ק"ג). נפח הדלק הפנימי היה קטן, אך ניתן היה להתקין על הפיירבי 2 מכל דלק תצורתי חיצוני שהושלך לפני האצה למהירויות על-קוליות.

בסך-הכל, נבנו 286 כטב"מי פיירבי 2, כמות זעומה בהשוואה למספר הפיירבי 1 שיוצרו. הפיירבי 2 יצא משירות הכוחות המזוינים של ארצות הברית, בעוד השימוש בפיירבי 1 נמשך, מה שהופך אותו לאחד מכלי הטיס הוותיקים ביותר בשירות הכוחות האמריקניים.

פייר פליי וליטנינג באג

כטב"ם המטרה היה כה מוצלח שראיין התבקשה לפתח גרסה שלו למשימות צילום אוויר, שהפך לסדרת דגם 147 פייר פליי וליטנינג באג בהם נעשה שימוש נרחב במלחמת וייטנאם.

שימוש מודרני

בשנות התשעים המוקדמות, טלדיין-ראיין התקינה בשני כטב"מי פיירבי מצלמות ומערכות תקשורת על-מנת שייספקו מודיעין זמן-אמת לרכישת מטרות ולהערכת נזקי הפצצה. שני כטב"מים אלו, שכונו "ארגוס" ("Argus"), שימשו את חיל האוויר האמריקני בתרגיל הגרין פלאג, בשידור תמונות בזמן-אמת ממטווח נליס בנבדה. לקציני חיל האוויר בפלורידה.

חמישה כטב"מי BQM-34-53 פיירבי לטווח מורחב שימשו ליצירת מסדרוני מוץ במהלך מלחמת עיראק באביב 2003. הכטב"מים עברו השבחה מהירה על ידי נורת'רופ גראמן (שרכשה את טלדיין-ראיין ב-1999) מוקדם יותר באותה שנה, וצוידו במפזרי מוץ ושיפורים אחרים. הייתה להם מערכת ניווט מבוססת GPS והם נמסרו לשירות עם סכמת צביעה שחורה.

היה רק מטוס DC-130 אחד לשיגור הפיירבי בשירות ארצות הברית בזמן זה, ומאחר והוא קורקע עקב תקלות, שתי כטב"מי פיירבי שוגרו מהקרקע בלילה הראשון של המבצע. שלושת האחרים שוגרו מהאוויר על ידי ה-DC-130 בלילה השני של המבצע. הם טסו עד שאזל להם הדלק והתרסקו. הטלוויזיה העיראקית צילמה את הריסות הפיירבי ושידרה אותם, באומרה שהיו אלו הריסות מטוס מאויש.

הפיירבי האחרון נמסר ב-2002, אך נורת'רופ גראמן מבצעת שדרוגים למערכות קיימות, כגון מערכות ניווט מבוססות GPS ומערכות תקשורת לווינית.

WZ-5

בתקופת מלחמת וייטנאם הצליחה סין לחלץ יחידות AQM-34N פיירבי אמריקניות, והינדסה אותם לאחור. החיקוי הסיני ידוע כ"וו זן 5" (WZ-5), או בשם הייצוא שלו, "צ'אנג הונג 1". ה-WZ-5 נכנס לשירות ב-1981 והוא צפוי להתחלף בכטב"ם חדש יותר בעתיד הקרוב.

שירות בחיל האוויר הישראלי

פיירבי מדגם 147I ("מבט") מוצג במוזיאון חיל האוויר בחצרים עם סמל טייסת 200

כטב"ם הפיירבי מדגם 147I נכנס לשירות בחיל האוויר הישראלי ב-1971 וקיבל שם את הכינוי "מב"ט (מטוס בלי טיס)". הוא הופעל על ידי טייסת 200 במשימות צילום אוויר שנועדו לשם מעקב אחר תנועת סוללות טילי הקרקע-אוויר של המצרים באזור תעלת סואץ.

הפיירבי היה משוגר ממשגר קרקעי, בעזרת רקטת האצה ובסיום המשימה היה חוזר לשטח ישראל ופותח את המצנח הראשי לשם האטה. מסוק CH-53 סי סטאליון ("יסעור") שצויד במערכת הנצלה, היה תופס את הפיירבי בעודו באוויר בעזרת ווי-תפיסה בצורת מזלג וגורר אותו עד לנחיתה. במלחמת יום הכיפורים פעלו כטב"מי הפיירבי בהצלחה בחזית המצרית והסורית. כטב"מי פיירבי שחלפו מעל קהיר גרמו לבהלה רבה, ותושביה ירדו למקלטים מחשש שהעיר מותקפת.

ב-1975 נכנסו לשירות בחיל האוויר הישראלי חמישה כטב"מי פיירבי 1 שקיבל שם את הכינוי "שדמית". גם כטב"מים אלו הופעלו על ידי טייסת 200, והם שימשו לאימוני ירי, ולהטעיות מערכת מכ"ם ונ"מ.

מפרט (פיירבי 2)

מאפיינים כלליים

  • אורך: 28 רגל 3 אינץ' (8.61 מטר)
  • מוטת כנפיים: 8 רגל 11 אינץ' (2.71 מטר)
  • גובה: 5 רגל 7 אינץ' (1.70 מטר)
  • משקל ריק: 1,446 ליברות (656 ק"ג)

ביצועים

  • מהירות מרבית: 1,140 מייל/שעה (1,835 קמ"ש)
  • טווח: 1,400 מייל (2,253 ק"מ)
  • סייג רום: 60,000 רגל (18,300 מטר)

קישורים חיצוניים