תרחיש רדיפת-זנב
בקרבות אוויר, תרחיש רדיפת-זנב (באנגלית: Tail-chase engagement), שלעיתים מכונה גם תרחיש גזרה אחורית, הוא תרחיש בו טיל אוויר אוויר או מטוס סילון רודף אחרי מטוס אחר, בעוד מטוס המטרה הזה נע באופן יחסי בדיוק החוצה מהתוקף. בתרחיש כזה השימוש בתותחים או בטילים עם ביות תת-אדום הוא קל בהרבה בגלל התנועה הזוויתית המינימלית של המטרה ביחס לתוקף (בתרחיש רדיפת-זנב אידאלי היא למעשה אפס) והעובדה שנחיר פליטת הסילון החם של המנוע מצביע ישירות אל התוקף, מה שהופך את משימת העקיבה של ראש הביות של הטיל לקלה בהרבה.
לטילים יש בדרך כלל סיכוי גבוה יותר לפגוע במטרה בתרחיש רדיפת-זנב[1] בגלל ההפחתה הדרסטית בקצב הסגירה. אם הטיל נע במהירות 2.5 מאך ומטוס המטרה במהירות 1 מאך, קצב הסגירה המינימלי של 1.5 מאך פירושו שהטיל יהיה מסוגל להגיב בקלות יותר לתמרוני חמיקה שמטוס המטרה עשוי לבצע, בהשוואה למשל לתרחיש ירי חזיתי. טילים בדרך כלל יכולים לתמרן מהר יותר מאשר מטוסים ובתרחיש רדיפת-זנב למטרה אין שום יתרון אמיתי על פני הטיל; התאוצה הנדרשת מהטיל בניווט יחסי אמיתי (TPN - True Proportional Navigation) כדי לשמור על נתיב התנגשות יחסית למהירות הסגירה ולמהירות הזוויתית הרגעית של קו הראייה למטרה[2], כך שנדרשים מהטיל תמרונים חדים הרבה פחות במקרה של תרחיש רדיפת-זנב.
במקרה של תרחיש רדיפת-זנב, האסטרטגיה הטובה ביותר להתחמקות היא לשנות את כיוון תנועת המטוס בצורה מרבית כדי לגרום ל-"שבירת הנעילה" של ראש הביות של הטיל על המטוס והפחתה דרמטית של מהירות הסגירה (לטילים יש בדרך כלל מגבלה על קצב העקיבה של ראש הביות[3]), ואז לאלץ את הטיל לעקוב אחרי המטוס תוך כדי שהוא מבצע מספר פניות, מה שמרוקן את האנרגיה השאריתית של הטיל וגורם לו ליפול ארצה.
החסרון הטבעי של תרחישים אלו הוא, שכל טיל או מטח תותחים שנורים אל המטרה חייבים להיות מסוגלים לסגור עליה בעוד היא מתרחקת במהירות רבה. התרחקות זאת מפחיתה באופן משמעותי את הטווח האפקטיבי של סוגי התחמושת הללו. לטילים רבים יש בדרך כלל טווח אפקטיבי בתרחישי זנב שהוא מסדר גודל של שליש או רבע מזה שבתרחיש ירי חזיתי (head-on engagement). בנוסף, במקרה של מטוס הרודף אחרי מטוס אחר, המטוס התוקף בדרך כלל יהיה צריך להשתמש במבער אחורי ולרדוף אחרי המטרה כשהיא צוללת מטה, ולצרוך כמויות גדולות של דלק בתהליך.