תסמונת בארט

תסמונת בארט, או ושט על שם בארט (באנגלית: Barrett's esophagus) היא תהליך מטאפלסטי שבו משתנה אפיתל הוושט בחלקו התחתון מאפיתל קשקשי לאפיתל עמודי בלוטי, בעיקר כתוצאה מדלקות הוושט על רקע רפלוקס קיבתי ושטי ממושך. תהליך זה הוא גורם הסיכון העיקרי לאדנוקרצינומה של הוושט.

ב-1950 תיאר נורמן בארט, מנתח בריטי נודע, את התסמונת הנושאת את שמו: נוכחות רירית עמודית בוושט, המלווה לעיתים קרובות בהיצרות ובכיב בוושט האמצעי.

אפידמיולוגיה

תסמונת בארט אינה תופעה נדירה, ושכיחותה נעה בין 1% ל-4% באוכלוסייה (בניתוחים שלאחר המוות שכיחותה מגיעה אף ל-12%). המצב שכיח יותר בגברים מאשר בנשים, ביחס של 1:3, וכן בגילאים 40–60 ואנשים לבנים.

פתופיזיולוגיה

תמונה היסטולוגיה של ושט על שם בארט. ניתן לראות תאי גביע.

יש שתי תאוריות הקשורות להתפתחות תסמונת בארט: התאוריה המולדת והתאוריה הנרכשת. התאוריה המולדת מתבססת על העובדה, כי מתהליך ההתפתחות העוברית מוצאו של הוושט הוא מהמעי הקדמי המצופה באפיתל עמודי. בחודשי ההתפתחות החמישי והשישי מתחיל אפיתל הוושט להשתנות מעמודי לקשקשי, והשינוי מופיע תחילה באמצע הוושט, מתפשט לשני הכיוונים ונשלם לפני הלידה. עצירת התפתחות זו עלולה להביא לוושט בארט. עם זאת, קיימות הסתייגויות שונות באשר לתאוריה זו, בין היתר משום שמעולם לא נראה ושט בארט בעובר, וכי השינויים ההיסטולוגיים נראים כשינויים מטאפלסטיים. לכן, התאוריה הנרכשת מקובלת יותר, ולפיה האפיתל העמודי בוושט מופיע בעקבות דלקת כרונית מאחר שבדלקת יש שחיקה של הוושט מתכולת הקיבה החומצית, והאפיתל העמודי מפריש הריר עמיד יותר בפני החומצה.

בוושט בתסמונת בארט רירית אדומה וקטיפתית מחליפה את הרירית החלקה הוורודה המאפיינת את הוושט. לשונות של רקמת אפיתל עמודי ניכרות כעולות מן הקיבה לכיוון מעלה הוושט, כאשר המקטע המטאפלסטי מסווג לפי אורך – מקטע קצר הוא עד 3 ס"מ, והוא הנפוץ יותר, ומקטע ארוך הוא למעלה מכך. מבחינה היסטופתולוגית, ניתן לראות שלוש צורות אפשריות של אפיתל: אפיתל הדומה לרירית של פי הקיבה (קרדיה, האזור העליון בקיבה), אפיתל הדומה לאזור קרקעית הקיבה (פונדוס) ואפיתל הדומה לזה של אפיתל המעי, וכל זאת בליווי תאי גביע. כמו כן, ניתן לראות שינויים דלקתיים בחומרה שונה, כגון גודש, בצקת, הסננה דלקתית חריפה או כרונית הכוללת תאי פלזמה, לימפוציטים ואאוזינופילים.

סיבוכים

תסמונת בארט יכולה לגרום להיווצרות של כיב פפטי מדמם בוושט, או להתפתחות של אדרנוקרצינומה. השכיחות של אדנוקרצינומה נעה בין 2.5% ועד 41% מהחולים בהם אובחנה תסמונת בארט ובממוצע כ-10%. לכן, נחשב השינוי המטאפלסטי בוושט כשינוי טרום ממאיר. הסיכון לקרצינומה גבוה יותר אצל גברים מעשנים, כאשר הגיל הממוצע להופעת סרטן הוא 57 שנים.

תסמינים

התסמינים הנלווים לתסמונת בארט נגרמים על ידי הרפלוקס מהקיבה לוושט ותוצאותיו: קושי בבליעה, צרבת, כאבים ברום הבטן, ירידה במשקל והקאה דמית.

אבחנה

תסמונת בארט ניתנת לאבחון באנדוסקופיה. הרירית העמודית נראית אדומה בוושט התחתון, ולעיתים יש בה קרומיות מדומות נמקיות. קו Z, קו הגבול בין הוושט לקיבה, יכול להיות מעוות ולהיראות כתסמונת בארט, אף שאין מדובר בתסמונת זו. כיב גדול ועמוק, היצרות או דלקת הוושט צריכים לעורר חשד לרירית עמודית. סדיקת רנטגן של הוושט אינה רגישה מספקת, אולם המראה הרנטגני המובהק הוא של היצרות או כיב באמצע הוושט עם בקע סרעפתי גדול (מראה זה לא קיים בחלק מן המקרים). חומרת התסמונת מסווגת לפי סיווג פראג.

טיפול

בשל סיכון היתר לממאירות בחולים אלו, קיימות הנחיות למעקב לאחר אבחנה של ושט בארט. המעקב נעשה בגסטרוסקופיה שבה תמיד נלקחות ביופסיות אקראיות מאזור בו רואים שינוי. המחקרים מראים, שסרטן ושט המתגלה תוך כדי מעקב מעין זה, יהיה בדרך-כלל בשלב מוקדם יותר ובעל סיכוי שרידות גבוה יותר בהשוואה לסרטן ושט המתגלה בעקבות הופעת תסמינים.

בוושט על שם בארט אין צורך לטפל. הטיפול המומלץ הוא רק על ידי תרופות המווסתות את החומצה על מנת לעצור את התקדמות המחלה, או על ידי ניתוח נגד רפלוקס (פונדופליקציה). ההמלצה היחידה לחולים עם תסמונת זו היא לעבור בדיקת גסטרוסקופיה כל שלוש שנים על מנת לעקוב אחרי התפתחות הרקמה לסרטנית. לפני שמתפתח סרטן הושט מופיעים תאים טרום סרטניים בושט. מצב זה נקרא דיספלסיה והוא מאובחן רק בביופסיה. כאשר במצבים מסוימים תהיה המלצה על הסרת הרקמה הנגועה בין אם בניתוח או בשיטות אחרות.

לאחרונה פורסמו קווים מנחים של האיגוד הגסטרואנטרולוגי האמריקאי שממליצים על שימוש ב אבלציה גלי רדיו (Radio Frequency Ablation) כדי להשמיד תאים טרום סרטניים בחולים עם ושט בארט. זאת בעקבות תוצאות מבטיחות לאבלציה באמצעות גלי רדיו RF בתסמונת זו שפורסמו בעיתונות הרלוונטית. ממחקרים אלו עולה כי אבלציה באמצעות גלי RF עשויה לסלק את התאים הפרה-ממאירים האופייניים לוושט על-שם בארט. השיטה מבוססת על חום המיוצר על ידי גלי רדיו המביא להרס סלקטיבי של רקמה, מחסל לחלוטין שגשוג תאים אטיפיים ברירית הוושט ב-95% מהמטופלים לאחר תקופת מעקב של 5 שנים. השיטה הפכה להיות מקובלת על ידי ה-FDA האמריקאי ב-1997. קיומה של דיספלזיה חמורה מהווה הוריה להתערבות טיפולית שיכולה להיות אנדוסקופית או ניתוחית. השיטה אינה כרוכה באשפוז והמטופל משתחרר לביתו תוך שעתיים בלבד מתום הפעולה. היא כוללת שתי פעולות גסטרוסקופיה, כאשר בפעולה הראשונה נעשית הצריבה, וכחודשיים לאחר מכן מתבצעת הגסטרוסקופיה השנייה שבה בודקים האם יש צורך בטיפול נוסף. במידה וקיימת שארית של הרקמה הפתולוגית ניתן טיפול צריבה נוסף. ההחלמה מהירה ואין פגיעה באיכות החיים לטווח הרחוק. חשוב להבין כי השיטה החדשה אינה מרפאת או מקלה את בעיית ההחזר הושטי, אלא מונעת את התפתחות הסרטן ברירית הוושט הפגועה.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא תסמונת בארט בוויקישיתוף

• ד"ר דין קרן, צרבות כרוניות, והקשר לבארט, ממאירות וטיפול באתר דוקטורס

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה יעוץ רפואי.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

26957577תסמונת בארט