מסמכי התאגדות

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף תזכיר התאגדות)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בדיני התאגידים, מסמכי התאגדות (constitutional documents) הם המסמכים המקימים תאגיד ומהווים את הסכם הבסיס שלו. מכונים, לעיתים, מסמכי יסוד, ומסדירים את מערכת היחסים המשפטית בין חברי התאגיד ובינם לבין התאגיד. שני הסוגים הנפוצים של מסמכי התאגדות נקראים תקנון ותזכיר. בישראל, מאז שנת 2000, מסמך ההתאגדות היחיד הנדרש בחברה הוא תקנון. להלן ידונו בעיקר מסמכי ההתאגדות של חברה, אם כי גם מרבית הסוגים האחרים של תאגידים (כגון עמותה ואגודה שיתופית) מתקיימים על בסיס מסמך התאגדות.

מהותם של מסמכי ההתאגדות

תאגיד הוא תופעה משפטית. אין הוא אדם טבעי, אלא תולדה של הסכמה בין בני אדם. אותה הסכמה חייבת לבוא לידי ביטוי במסמך מסוים. המסמך קובע את כללי הבסיס של התאגיד – אילו זכויות וחיובים ישררו בין התאגיד לחבריו, ובין החברים לבין עצמם. מסמך זה עצמו מכונן את התאגיד. מסיבה זו, מסמכי ההתאגדות נקראים constitutional documents – בלעדיהם, לא יתקיים התאגיד. הקונספט של מסמך ממנו "נובעת" תופעה או אישיות משפטית נמצא למשל גם בשטר משכנתא או בחוזה נאמנות. מסמכי ההתאגדות נכנסים לתוקפם בעת הקמת התאגיד וממשיכים להתקיים לכל אורך חיי התאגיד. חברי התאגיד יכולים לשנות את תוכנם של מסמכי ההתאגדות, על ידי הסכמה ביניהם על כללים חדשים (הסכמה זו באה לידי ביטוי בהצבעה על נוסח חדש של המסמך). הרוב הנדרש לשם שינוי כזה נקבע במסמכי ההתאגדות עצמם או בדין. מסמכי התאגדות הם סוג של חוזה. ניתן לראות מסמכי התאגדות כמקבילים לחוקה של מדינה – נורמה עליונה, אותה אין להפר, המתווה את כללי היסוד ליחסים בין החברים או האזרחים.

במקרה של תאגיד מסוג חברה, בעלי המניות הם בעלי התאגיד. הווה אומר, הם מחזיקים בכוח לקבל החלטות על אופן השימוש בנכסיו ויצירת חיוביו. הם הנהנים מנכסי התאגיד לאחר שסולקו כל החיובים לנושים. מסיבות אלו, רואים את בעלי המניות כחברי התאגיד, ומסמכי ההתאגדות הם חוזה ביניהם (חוזה אשר לא מערב, למשל, את הנושים).

תקנון חברה בישראל

סוגיית מסמכי ההתאגדות מוסדרת בחוק החברות. החוק מוותר על הדרישה הדואלית של תקנון ותזכיר, כפי שהיה בימי פקודת החברות. כיום קיים מסמך התאגדות אחד: התקנון. החוק קובע כי לכל חברה, ללא יוצא מן הכלל, יהיה תקנון.[1] החוק ממשיך וקובע כי כניסת התקנון לתוקף היא במועד התאגדותה של החברה (חברה מתחילה להתקיים במועד בו רשם החברות איגד אותה.[2] לפני מועד זה, מובן שלא יכול להיות תוקף לתקנון). עוד קובע החוק כי התקנון הוא בגדר חוזה.[3] הצדדים לחוזה הם החברה ובעלי המניות, לרבות בינם לבין עצמם. עם זאת, שינוי אותו חוזה לא יעשה באותה דרך כמו בדיני החוזים הכלליים; שם, נדרשים הצעה וקיבול חדשים – דבר שאינו פרקטי כאשר ישנם בעלי מניות רבים. החוק מורה, לפיכך, ששינוי התקנון יעשה בדרך הקבועה בחוק החברות עצמו.[4] התקנון נחתם על ידי בעלי המניות הראשונים (מייסדי החברה), אשר גם מציינים (בדרך כלל בסופו) את מספר המניות המוקצות לכל אחד מהם.[5] מובן שהתקנון לא מחייב רק אותם אלא כל בעל מניה, נוכחי או עתידי, שיהיה בחברה. זאת בניגוד, למשל, להסכם מייסדים או חוזה אחר בין בעלי מניות, המחייב רק את הצדדים הישירים לו. החלטה על שינוי התקנון יכולה להתקבל אך ורק באספה הכללית.[6] בשום אופן לא ניתן להאציל סמכות זו לאורגן אחר של החברה.[7]

החוק קובע כי קיימים ארבעה פרטים שכל חברה חייבת לכלול בתקנונה.[8] אלו הם:
1. שם החברה.
2. מטרות החברה. לרוב, חברות מחליטות שמטרתן היא "לעסוק בכל עיסוק חוקי". דבר זה מאפשר להן לפעול בגמישות מרבית וללא הגבלה תקנונית. עם זאת, התקנון יכול לקבוע שהחברה תפעל למטרות מסוימות (לדוגמה: עיסוק בנדל"ן). במקרה כזה, כל פעולה אחרת אסורה ותיחשב כחריגה ממטרות החברה.[9] פעולה כזו תהיה חסרת תוקף כלפי החברה, אלא אם התקיימו תנאים מסוימים המקנים לה תוקף.[10]
3. הון המניות הרשום.
4. אופן הגבלת האחריות – האם החברה היא בערבון מוגבל או לא.

נוסף על כך, מרבית החברות נוהגות לכלול בתקנונן פרטים רבים אחרים, המיועדים להסדיר את אופן פעולת החברה ויחסיה עם בעלי מניותיה. בין הפרטים הנפוצים הנכללים בתקנון:

  • הזכויות הצמודות לכל מניה.
  • אופן העברת המניות לבעלים חדשים (לרבות נוסח שטר העברת מניות).
  • אופן ההצבעה באספה הכללית.
  • מספר הדירקטורים, סוגיהם ואופן מינוים.
  • אופן פעולת הדירקטוריון וההצבעה בישיבותיו.
  • הרשאה להוציא מניות למוכ"ז[11] ואופן מימוש הזכויות (כגון קבלת דיווידנד) לפי שטרי המניה.
  • הרשאה לחברה לתרום סכום כסף למטרות שאינן עסקיות.[12]
  • אופן משלוח ההודעות לבעלי המניות בענייני החברה.
  • כללים בדבר תשלום דיווידנדים והעברת נכסי החברה לבעלי המניות בעת פירוק.

אם חברה לא כללה הוראות כאלו בתקנון (אלא רק את ארבעת הפרטים ההכרחיים), אזי יחולו הוראות ברירת המחדל שבחוק החברות ובדיני החברות בכלל. לדוגמה, אם התקנון לא קובע את הרוב הדרוש לקבלת החלטות באספה הכללית, תחול ההוראה לפיה החלטות האספה הכללית יתקבלו ברוב רגיל.[13] אם התקנון אינו מסדיר את הזכויות הצמודות לכל מניה, יהיו להן הזכויות הנקובות בחוק החברות.[14]

בעת הקמת חברה, חובה להגיש לרשם החברות את התקנון.[15] זה יתייק אותו במרשמיו. בכל עת שחברה משנה את התקנון, היא חייבת לדווח על כך ולשלוח את התקנון החדש או את נוסח השינוי לרשם החברות.[16] חברה ציבורית לא מדווחת לרשם החברות אלא לבורסה ולרשות ניירות ערך.[17]

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מסמכי התאגדות בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ סע' 15 לחוק החברות, התשנ"ט-1999, ס"ח 189 (להלן: חוק החברות).
  2. ^ סע' 5 לחוק החברות.
  3. ^ סע' 17(א) לחוק החברות.
  4. ^ סע' 17(ב) לחוק החברות.
  5. ^ סע' 23(א) לחוק החברות.
  6. ^ סע' 57(1) לחוק החברות.
  7. ^ סע' 58(א) לחוק החברות.
  8. ^ סע' 18 לחוק החברות.
  9. ^ סע' 55 לחוק החברות.
  10. ^ סע' 56 לחוק החברות.
  11. ^ הרשאה הנדרשת לפי סע' 179 לחוק החברות.
  12. ^ הרשאה הנדרשת לפי סע' 11(א) לחוק החברות.
  13. ^ סע' 85 לחוק החברות.
  14. ^ סעיפים 183–191 לחוק החברות.
  15. ^ סע' 8(1) לחוק החברות.
  16. ^ סעיפים 21(ב), 140(1) לחוק החברות.
  17. ^ סע' 145 לחוק החברות.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32826045מסמכי התאגדות