תאוריית הבחירה הציבורית
תאוריית הבחירה הציבורית היא ענף של הכלכלה העוסק בחקר הליכי קבלת החלטות אצל מצביעים, פוליטיקאים ועובדי ציבור, מהפרספקטיבה של התאוריה הכלכלית.
הבסיס לתאוריה
בטרם נהגתה התאוריה היה מקובל לראות בממשלה כגוף בעל שליטה ובעל מידע מושלם בתחומי פעולתו, וחשוב מכך, כבעלת כוונות טהורות להיטיב עם החברה, גישה שהכלכלן דייוויד פרידמן כינה "האליל הביורוקרט". התאוריה טוענת מנגד שיש לקחת בחשבון כי ביורוקרטים, פוליטיקאים ופקידים הם אך אנושיים, ולעיתים עומדים בפני אפשרויות הגורמות להם להסיק מסקנות המביאות אותם לכלל פעולה המפיקה תוצאות בלתי יעילות. מכיוון שההנחה הבסיסית של התאוריה היא כי אנשים הם יצורים רציונליים החפצים בטובת עצמם, נראה כי ניתוח כלכלי של תהליכי קבלת ההחלטות הפוליטיים יוכל לגלות נטיות חוזרות על עצמן ולחשוף את הגורמים לאי יעילותן של ממשלות והליכים.
התאורטיקנים של הבחירה הציבורית מתמקדים בשאלה איזו מדיניות תיטה ממשלה ליישם במצב פוליטי נתון, ולא בשאלה איזו מדיניות תביא לתוצאה רצויה חברתית אם אכן תיושם.
טענות
אחת הטענות העיקריות העומדות בבסיס תאוריית הבחירה הציבורית היא שבדמוקרטיה מדיניות נבונה של הממשלה היא מצרך שאינו מסופק לציבור, בגלל הבורות הרציונלית של הבוחרים (בורות רציונלית היא מושג המתאר מצב שבו עלות השגת מידע לגבי נושא מסוים עולה על התועלת שבהשגתו). כל בוחר עומד בפני סיכוי זעיר ביותר שהצבעתו תשנה את תוצאות הבחירות, והשגת מידע רלוונטי הנדרש לקבלת החלטה מושכלת באשר להצבעה דורשת מאמץ רב. לפיכך, ההחלטה הרציונלית של כל בוחר צריכה להיות שלא להתייחס לפוליטיקה, ואף להימנע מהצבעה. החוקרים התומכים בתאוריות הבחירה הרציונלית טוענים כי דבר זה מסביר את חוסר הידע המופגן של אזרחים רבים בדמוקרטיות מודרניות, ואת שיעור ההצבעה הנמוך.
בעוד שהחלטות ממשל נבונות הן מצרך ציבורי נדרש עבור רוב הבוחרים, קיים מגוון של קבוצות לחץ שונות שלהן מניעים חזקים לשנות החלטות אלו על מנת ליישם החלטות וקווי מדיניות שייטיבו עם הציבור או הקבוצה שאותו הן מייצגות על חשבון טובתו של הציבור באופן כללי. כך, למשל, לובי של יצרני הסוכר יכול ליצור סובסידיה בלתי נדרשת לייצור סוכר, ועלות סובסידיה בלתי יעילה זו מתפרסת באופן שווה על כל האזרחים, וכמעט אינה מורגשת, בעוד שמספר מועט של יצרני סוכר נהנה ממנה ומקבל טובת הנאה משמעותית, וכך מקבל אף מניע חזק להמשיך בפעילותו הפוליטית לקבלת סובסידיות נוספות. רוב המצביעים אינם מודעים לכל העניין בשל תופעת הבורות הרציונלית. לפיכך, הוגי התאוריה סבורים כי מספר רב של אנשים בעלי אינטרסים מיוחדים יוכלו ליצור לחץ ולקדם מדיניות בלתי יעילה.
כאשר מוסיפים לכך את האינטרס של הפקידים עצמם לקבל תוספת תקציב לפעולתם, ולקדם את העניין שעליו הם מופקדים, אף מעבר לטובת הציבור הכללית, נראה כי הוגי הבחירה הציבורית סבורים שהתערבות המדינה בענייני הכלכלה יוצרת לרוב פעולה בלתי יעילה, אליה הם מתייחסים כ"כשל ממשלתי", מונח המקביל בהגותם למונח הכלכלי "כשל שוק".
אנשים ומוסדות
- קנת' ג'יי. ארו, כתב בשנת 1951 את ספרו "בחירה חברתית וערכים אינדיבידואלים". במחקר זה מראה ארו כי במנגנון של בחירה דמוקרטית, ובהינתן נתוני בסיס מסוימים לא ניתן ליישב בין בחירתם של הפרטים לבין ההעדפה הרצויה על ידי החברה ככלל.
- אנתוני דאונס כתב בשנת 1957 את ספרו "התאוריה הכלכלית של הדמוקרטיה", ובו בחן דפוסי הצבעה של מצביעים על פי תאוריות כלכליות.
- מנסור אולסון כתב בשנת 1977 את ספרו "ההיגיון של הפעולה הקולקטיבית", ובו הוא קובע את "עקרון הטרמפיסט" אשר לפיו פרט רציונלי יעדיף ליהנות מהישגי קבוצות הפועלות להשגת מטרה פוליטית, ולא לפעול בעצמו להשגתה, ולפיכך בלי תמריצים משמעותיים לפעילות, אין לצפות להשתתפות פוליטית הן כפרטים והן כקבוצות.
שלושת המחקרים הללו נחשבים לבסיסה של תאוריית הבחירה הציבורית.
הכלכלן ג'יימס מ. ביוקנן זכה בפרס נובל לכלכלה על עבודתו בנושא תאוריית הבחירה הציבורית בשנת 1986. הוא נחשב אחד מאבות התאוריה, יחד עם גורדון טולוק.
ביקורת
מבקר חריף של השימוש המקובל בתאוריה הוא הכלכלן אמרטיה סן, חתן פרס נובל לכלכלה, אשר לדעתו משתמשים בה לרוב באופן בלתי הולם, תוך התייחסות לא נאותה לפוליטיקאים ולפקידי ממשלה כאילו פעולתם נובעת רק משיקולים של אינטרס עצמי.
האבסורד בתאוריה מתואר על ידי סן בתרחיש הבא, המציג יישום קיצוני של הנחת היסוד שבני אדם פועלים אך ורק משיקולים אלו:
- "התוכל לומר לי היכן תחנת הרכבת?" שואל הזר. "ודאי" אומר המקומי, ומצביע לכיוון ההפוך, שבו נמצא סניף הדואר. "התוכל לשלוח לי את המעטפה בדרכך?" שואל המקומי. "בוודאי" עונה הזר, ומתרחק תוך כדי שהוא שודד את תכולת המעטפה.
מבקר נוסף של התאוריה הוא דונלד ויטמן, מחבר "המיתוס של הכשל הדמוקרטי". ויטמן אינו מתנגד לגישה הכלכלית הבסיסית לבעיות של קבלת החלטות, אך הוא מטיל ספק בתקפות ההנחות הבסיסיות שעליהן נשענת התאוריה, כבורותם של הבוחרים והיעדר תחרות בשוק הפוליטי. מסקנתו של ויטמן היא כי השוק הפוליטי עובד במציאות ברמת יעילות השווה לשוק הכלכלי, ושהבחירה הציבורית אינה מהווה אתגר משמעותי למושגי הבסיס של הדמוקרטיה.
בספרם "הפתולוגיות של הבחירה הרציונלית" קובעים מדעני המדינה דונלד גרין ואיאן שפירו כי יישומה של התאוריה למדע המדינה היה ברובו פתולוגי, והתבסס על מחקרים שגויים.
בתחומים אחרים, כמו הסוציולוגיה, תאוריית הבחירה הציבורית בוטלה על ידי חוקרים מובילים כתאוריה המנסה ליישם שלא כהלכה את עקרונות הכלכלה על תחום שבו אין לכלכלנים שליטה. למשל, הסוציולוג לארס אודהן בספרו "הגבולות של הבחירה הציבורית: ביקורת סוציולוגית על התאוריה הכלכלית של מדע המדינה" מתייחס לתהליך כ"אימפריאליזם כלכלי".
מכיוון שמסקנות הוגי התאוריה נוטות להפחית בערכו של ההליך הדמוקרטי, התאוריה קושרה באופן מסורתי עם התומכים בממשלות קטנות, בשוק חופשי ובדעות שמרניות וליברטריאניות. יוצאי דופן כמנסור אולסון תמכו בממשלות חזקות המגבילות את חופש השדולה הפוליטית.
לקריאה נוספת
- דייוויד מארש וג'רי סטוקר, תאוריות וגישות במדע המדינה, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2005, בעריכת תמר הרמן.
קישורים חיצוניים
- 'הבחירה הציבורית', מתוך האנציקלופדיה לכלכלה
23314410תאוריית הבחירה הציבורית