הסכם בולוניה

סמליל הסכם בולוניה

הסכם בולוניה, קרוי גם "תהליך בולוניה", הוא אמנה בין האוניברסיטאות במדינות אירופה השונות, הנועד לצורך הכרה הדדית בתוכניות לימוד ותארים אקדמיים. לשם כך נוצרה תוכנית ליישום הדרגתי, עם תאריך יעד להשלמה בשנת 2010, של סטנדרטיזציה והתאמה של קורסים ונקודות זכות אקדמיות עבור תארים זהים ברחבי היבשת. תוחלת הסכמה זו בהכרה מיידית ופשוטה בערכם של לימודים אקדמיים אשר התקיימו במדינות אירופאיות שכנות, וזאת חרף הבדלי שפה, תרבות ומקום. הבנה זו אינה עניין של מה-בכך, שכן עד לתהליך בולוניה נדון היה כל מקרה לגופו. התהליך אינו יוזמה של האיחוד האירופי, והמדינות המיישמות אותו אינן בהכרח חברות בו.

אחד התוצרים של ההסכם הוא בביטולו של התואר "דיפלומה", אשר היה תואר סטנדרטי מזה מאות שנים במספר גדול של מדינות מרכז אירופאיות, בעיקר באלו הדוברות גרמנית, והחלפתו בתארים האנגלו-סקסיים "בוגר" ו"מוסמך" (BA & BSc ו-MA & MSc, בהתאמה).

האחדַת התהליך האקדמי באירופה הוא תהליך המאפשר לשוק האירופאי להעריך ולהעסיק עובדים אקדמיים מארצות שכנות, וכן להסתמך על מוצרים אקדמיים, כדוגמת מחקרים מדעיים וחברתיים, והוא תהליך נוסף ומשמעותי בהפיכתה של אירופה לפדרציה הרב-לאומית הקרויה האיחוד האירופי. הסכם בולוניה קרוי על שם המקום בו הוחלט על התהליך, באוניברסיטת בולוניה, בשנת 1999, ב"הצהרת בולוניה" (אנ') של מספר מדינות אירופאיות. על ההסכמה הראשונית חתמו 29 מדינות, ובהמשך הצטרפו לאמנה מדינות נוספות.

מדינת ישראל השתתפה בדיונים על תקן "משקיפה" בלבד ולא לצורך יישום או התייחסות. רצון ראשוני ליישום תהליך בולוניה החל בארץ בשנת 2006, אולם מעולם לא קיבל ביטוי ממשי. עם השנים, נגוזה כוונה זו ואין תאריך יעד ליישום עקרונות דומים לאלו אשר יושמו בתהליך בולוניה, אם בכלל. על-פי גופי ההסכם הרשמיים אין לישראל תוקף כחברה עתידית בהסכם משום היותה מחוץ לגבולותיה הגאוגרפיים של יבשת אירופה.

מאחר שמדינת ישראל אינה מאמצת מרצון את מסקנות תהליך בולוניה, קיימת הערכה לפיה עלול להיווצר מצב בעייתי עבור סטודנטים ישראלים בהערכת התארים האקדמיים שהתקבלו בישראל, אם ירצו להמשיך את לימודיהם באירופה. חוסר התאמה בהערכת תארים אקדמיים קיים כבר עתה בלימודים לתואר "מוסמך" בפקולטות רבות בארץ, בהן תפח עם השנים היקף הלימודים לכזה אשר אינו תואם את התארים המקבילים לו באירופה. כמו כן, בולטת הבעיה בהכרה בלימודי אדריכלות בארץ, אשר נמשכים לאורך 5 שנות לימוד ומסתיימים בתואר "בוגר" בלבד.

ברחבי העולם בולט יישום חלקי או דומה של התהליך גם באקדמיות נוספות מחוץ ליבשת אירופה, כגון ברחבי צפון-אמריקה, סין, יפן, אוסטרליה ואף במדינות המזרח-התיכון.